חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין


עבור אנשי זרועות הביטחון הייתה ההשפלה צורבת במיוחד. הצבא האדום, שיוקרתו כבר נפגמה קשות אחרי הנסיגה מאפגניסטאן ב־1989, עמד חרב כמעט: הספינות והצוללות של הצי נרקבו במעגנים, הטילים הגרעיניים החלידו בתוך קני שיגור, מטוסי הקרב קורקעו. מוטיבציה אפסית, תקצוב מצומצם ושרשרת כישלונות בצ'צ'ניה איימו להפוך אותו לחוכא ואטלולא בעיני אלה שרעדו פעם מפחד למשמע שמו. מבחינת אנשי התעשייה הצבאית הרוסית היה המצב גרוע עוד יותר: מאז תום העימות הבין־גושי, פחתו מאוד מכירות הנשק בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, והמפעלים שחימשו בעבר את המעצמה הסובייטית ואת גרורותיה ניצבו בפני פשיטת רגל.4 גם אנשי משרד הפנים, משרד המשפטים וכוחות המשטרה חשו נבגדים. רבים מהם פרשו מזרועות אכיפת החוק בשל משכורות רעב, ומגיפת השחיתות שפשתה בקרבם הורידה עוד יותר את ההערכה הנמוכה ממילא שרחשו כלפיהם האזרחים. ימים קשים עברו גם על השירות החשאי הכל־יכול לשעבר. בשנים 1995-1990 שונו שמו והגדרת תפקידו לפחות חמש פעמים, והוא סבל מבריחת מוחות, ממשאבים מידלדלים ומאבדן כוח ההרתעה. רק אחרי הקמת האֵף־אֵס־בֶּה (שירות הביטחון הפדרלי) ב־1995, וההצלחות הנקודתיות שנחל במסגרת המאבק בטרור הצ'צ'ני, שוקמה במידת מה יוקרת השירות - אף שמעולם לא שב להתעטף בהילה שאפפה אותו בימי המלחמה הקרה.
רוסיה של שנות התשעים הייתה אפוא מדינה חבולה ושפופת קומה, שריד קלוש ל"אימפריית הרשע" האדומה. יריבתה המסורתית, ברית נאט"ו בראשות ארצות־הברית, עשתה בעולם ככל העולה על רוחה, מבלי להתחשב, כמדומה, באינטרסים הרוסיים ומבלי לחשוש מפני תגובתה של מוסקבה. פעילותם הצבאית של האמריקנים ושל בעלי בריתם בסרביה ובעיראק הייתה בבחינת סטירת לחי מצלצלת לקרמלין, שלא יכול היה להגיב לאירועים אלא במחאות נמרצות. ההשפלה המתמשכת הולידה זעם לאומני גואה, שהופנה בעיקר כלפי אוקראינה והמדינות הבלטיות - שכנותיה של רוסיה שדחו נחרצות את עברן הסובייטי וביטאו בגלוי את רצונן להשתלב במערב. שאיפות אלו הצטיירו בעיני הציבור הרוסי כ"נטישת הספינה", אקט בלתי נסלח של בגידה מצד אלה שהיו פעם שותפות לדרך.
בתנאים אלו של בלבול, תסכול והתרפקות גוברת על תהילת העבר, הפכה החברה הרוסית לחממה נוחה לשנאת זרים ולתסיסה לאומנית עזה. דחפים שהודחקו זה זמן רב - או תורגמו לביטויים פוליטיים "מקובלים" בידי השלטון הסובייטי - החלו לבעבע מתחת לפני השטח ומעליהם בעוצמה גוברת והולכת. במרחב הציבורי הרוסי צצו עוד ועוד תנועות ואישים שביקשו לשוב ולהשמיע ברמה את קריאת הקרב של האומה הסלאבית המושפלת.5 החריף והמבריק שבהם היה אלכסנדר דוגין.

 
ג
אלכסנדר דוגין נולד במוסקבה ב־1962. הוריו נפרדו כשהיה בן שלוש. אביו, גלי אלכסנדרוביץ', היה קצין במודיעין הצבאי הסובייטי ולימים קודם לדרגת גנרל. אמו, גלינה, הייתה בנעוריה ידידה קרובה של פעילת זכויות האדם הנודעת ולריה נוֹבוֹדְבוֹרְסְקָאיָה, המתנגדת החריפה ביותר למשטר הרוסי העכשווי.
דוגין הצעיר התקבל למכללת התעופה היוקרתית במוסקבה, אולם הודח מלימודיו בשנה השלישית - לדבריו, בעוון השמעת דעות אנטי־ממסדיות. אף שהיה אמור להתגייס לצבא (החוק בברית־המועצות קבע כי רק הסטודנטים במוסדות להשכלה גבוהה פטורים משירות מלא), העדיף להשתמט בהסתמך על "סעיף נפשי". הוא עבד כמנקה רחובות וכמורה פרטי לאנגלית ולצרפתית, שפות שלמד באופן עצמאי. לימים סיפר על הסלידה שפיתח כלפי המציאות האפרורית שאפיינה את ברית־המועצות באותן שנים. "בסוף שנות השבעים, בהיותי בן שבע־עשרה או שמונה־עשרה, התעוררתי לתוך עולם דוחה וריקני לחלוטין", אמר. "מתוך הדחייה האקזיסטנציאלית של אותו עולם, דחיתי גם את הפרדיגמה שעליה היה מושתת ההווה ופתחתי בחיפוש אחר אלטרנטיבות לפרדיגמה הזאת".6
דוגין דחה את הפרדיגמה שעליה הושתת ההווה באופן הרדיקלי ביותר: תחת האידיאולוגיה הקומוניסטית הוא בחר במה שנראה לו ההפך הגמור שלה - פאשיזם בוטה; במקום המטריאליזם והריאליזם הסוציאליסטי הוא פנה למיסטיקה, לתורות אזוטריות ולתרבות שוליים; הוא הפנה עורף לנצרות הפרבוסלאבית המשמימה והקרתנית, והחל לעסוק בדתות אקזוטיות ובפולחנים פגאניים.
בשנת 1980 הצטרף דוגין ל'חוג יוּזִ'ינְסְקִי'.7 החוג כלל בוהמיינים ואנשי אמנות שגילו עניין בכישוף ובמיסטיקה. חברי הקבוצה, שערכה את אסיפותיה בדירתו של הסופר החתרני יוּרִי מַמְלֵיֶב, בחרו "להיאבק" בדיכוי התרבותי של השלטון על ידי התמסרות לצריכת סמים ואלכוהול, טקסי מאגיה שחורה ומין קבוצתי. בחוג פגש דוגין את יבגני גוֹלוֹבִין, משורר ומתרגם ששימש מורה רוחני לאנשי תרבות השוליים. גולובין, מומחה מטעם עצמו להגות המזרחית ולתורות אזוטריות, הקים בהמשך הדרך כת מחתרתית בשם 'המסדר השחור של האס־אס', שתבעה מן המצטרפים לשורותיה לעבור טקסי קבלה משפילים ולהשתתף באורגיות בניצוחו של המנהיג. גולובין, המוסיף לרכז סביבו קהל חסידים נאמן, מלווה את דוגין עד היום ומרצה במוסד הלימודים שהקים - 'האוניברסיטה החדשה'.
בשנת 1988, בעצתו של גולובין, הצטרף דוגין ל'חזית הנאציונל־פטריוטית', הידועה גם כ'אגודת הזיכרון' ('אוֹבְּשֵׁסְטְבוֹ פַּמְיָאט'), בראשות דמיטרי וָסִילְיֶב. האגודה, שנתמכה בידי הקג"ב, עסקה בהטפה לאומנית־אנטישמית. לימים צמחו מתוכה כמעט כל תנועות הימין הקיצוני ברוסיה. דוגין, בעל הלהט והידע הרב בכל הקשור לפאשיזם, התקבל תחילה בברכה, בתור נכס חשוב מבחינה אידיאולוגית, ואפילו כיהן במשך חודשים מספר בוועד המרכזי של האגודה. אלא שהכוכב העולה, בעל ההשקפות העצמאיות, עורר כנראה את קנאתו של המנהיג וסילייב ומצא את עצמו עד מהרה מחוץ לשורות הארגון.
בעשר השנים הבאות השקיע דוגין מאמצים ניכרים בניסיון לזכות בהכרה ציבורית רחבה. המצע האידיאולוגי שקידם בתקופה זו מבוסס על בליל של רעיונות, השאולים ממגוון מקורות, שלהם משותפת האיבה לשילוש ה"טמא" של המודרניות, הרציונליזם והדמוקרטיה.
אחד מן המקורות הללו הוא ה"טרדיציונליזם", תורה אזוטרית שפיתח הוגה הדעות הצרפתי רנה גֵנוֹן בין שתי מלחמות העולם. דוגין, שכבר הכריז על עצמו כ"גנוניסט במאת האחוזים", אימץ בהתלהבות כמה מעיקריה של משנה זו, ובעיקר את דחייתה הנחרצת את רעיון הקִדמה בשמה של תפארת המסורת.8 ואמנם, לדידם של גנון וחסידיו, ההיסטוריה היא נראטיב של נפילה. בעקבות תורות דתיות שונות גרס גנון כי בריאת העולם הייתה רגע שיא של קרבה בין האל לברואיו, ומאז חלה ביניהם התרחקות.9 הסדר האלוהי, המשתקף בדוקטרינות היסודיות של הדתות הגדולות, נזנח ונשכח מלב, לטובת אלילי שקר ואידיאלים כוזבים.
המצב הנכון והטבעי של הבריאה מתאפיין, לטענת גנון, בהירארכיה ברורה: בדיוק כשם שישנה הבחנה איכותית מובנת מאליה בין האל למלאכיו ובינם לשאר היצורים, כך שורר גם בעולם הגשמי אי־שוויון טבעי והכרחי בין הבריות בכלל ובין בני האדם בפרט. בחברה המושלמת, המאורגנת על בסיס העקרונות האלוהיים, נשמרת חלוקה נוקשה בין מעמדות. גנון העלה על נס את הדגם ההינדי המסורתי של ה"וארנות" (הביטוי המקובל, "קסטות", שגוי בהקשר הזה): לשיטתו, בראש הפירמידה החברתית אמורים להימצא אנשי הרוח, הכוהנים ("ברהמינים") ואחריהם הלוחמים ("קשאטרייה"); ואילו בתחתית הסולם ניצבים הסוחרים ("ואישייה") - גורם פרזיטי החותר לכל אורך ההיסטוריה תחת הסדר המקודש.






האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר

הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק

להציל את הקופסה הכחולה

יואל גולובנסקי, אריאל גלבוע

מערכת המשפט הישראלית כבר אינה מאמינה בהתיישבות יהודית

החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור

צ'ה גווארה: משיח חולה הדק

לוראן כהן

המהפכן הארגנטינאי חלם על עולם חדש, מתוקן - ואת הדרך לשם הקפיד לרצף בגופות


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017