הדפסה
גרסת PDFמבחינתו של אבן־וואראק, עבודתו של סעיד נגועה בזדוניות ממש. לדידו, סעיד הוא שהניח את היסודות לרלטיביזם התרבותי והמוסרי של האינטלקטואלים המאשימים את המערב בתוקפנות ובאימפריאליזם ובה בעת מנקים את המזרח מכל אחריות לכשליו ולחסרונותיו. התיאוריות של סעיד, כך סבור אבן־וואראק, מעניקות גיבוי ותמיכה למתקפתו של האיסלאם הקיצוני על החירויות הנהוגות במערב.
אבן־וואראק מקדיש את ספרו לחשיפת הליקויים במסכת שמגולל סעיד. המסורת המזרחנית עצמה מפריכה, לדבריו, את טענתו המרכזית של אוריינטליזם, שכן סקירה יסודית של אותה מסורת מוכיחה כי אין היא מבוססת כלל ועיקר על רימום המערב וכוחו האימפריאלי. אבן־וואראק גם יוצא להגנתן של יצירות אמנות מערביות המתארות את המזרח; יצירות אלה מגלות, לדעתו, פתיחות תרבותית מרשימה, העומדת בסתירה גמורה לתמונה שמציירת התיאוריה הפוסט־קולוניאלית של סעיד.
את ניסיונו השיטתי להפרכת הטענה שהמחקר האוריינטליסטי הוא במהותו סוג של אימפריאליזם תרבותי פותח אבן־וואראק בסקירה ממצה על מזרחנים בולטים, שתולדות חייהם ועבודתם מוכיחות באופן נחרץ שאין כל יסוד להאשמתם בגזענות ובאימפריאליזם. הוא מזכיר, לדוגמה, את מחקריו של המזרחן הבריטי סיימון אוקלי, שחי בסוף המאה השבע־עשרה ובראשית המאה השמונה־עשרה ונודע בלמדנותו המרשימה, שבאה לידי ביטוי בספרו תולדות המוסלמים (1708). הוא מציין גם את סר ויליאם ג'ונס, בלשן בן המאה השמונה־עשרה, שהניח כי קיים קשר לשוני בין הבריטים להודים; את סטמפורד ראפלס, איש המנהל האימפריאלי הבריטי, שחשף ושימר עדויות ארכיאולוגיות לנוכחותו של הבודהיזם באי האינדונזי ג'אווה, לפני שנמחה בידי הכובשים המוסלמים במאה השלוש־עשרה; ואת סר אוסטין ליירד, מלומד בן המאה התשע־עשרה, ששיבח את התורכים שפגש במסעותיו באנטוליה על אדיבותם ועל הכנסת האורחים שלהם. ליירד גם תיאר את הגורמים להתנגדותם של ההודים לשלטון הבריטי בארצם במונחים שאינם מאפשרים לסווגו כסנגורו של האימפריאליזם.
אבן־וואראק מציג גם רשימה מכובדת של מחברים, מתרגמים ופילוסופים בני המערב שהעדיפו את האיסלאם על פני הנצרות. הדת המוסלמית צדה את לבם משום שהייתה חופשית יחסית מכוהנים ומשלטונן של דוֹגמות. אבן־וואראק מזכיר, לדוגמה, את איגנץ (יצחק) גולדציהר, יהודי הונגרי שסעיד חשבו בטעות לגרמני, שהיה "פרשן אובייקטיבי, אבל תמיד אוהד" של האיסלאם, שתיעב מיסיונרים נוצרים ובשלב מסוים אף היה משוכנע עמוקות שאינו אלא מוסלמי. פטר מרטיר ומישל דה־מונטיין כתבו על תרבויות לא־אירופיות בכבוד ובאהדה וגינו את האירופים שכבשו אותן באכזריות. סעיד התעלם כמעט לגמרי מהוגים אלו - קרוב לוודאי משום שעל פי תפיסתו אנשים כאלה פשוט לא יכלו להיות בנמצא.
מנגד, כמה מזרחנים זכו מצד סעיד להערכה רבה, אפילו להערצה. היו אלה חוקרים שהטרימו, לדבריו, את השקפותיו ותמכו בהן. שניים מהם הם ריימונד שוואב האוטודידקט, מחבר הספר התחייה המזרחית (1950), וריצ'רד סאותרן, חוקר ימי הביניים מאוניברסיטת אוקספורד. אבן־וואראק תמה על הקרבה שחש סעיד כלפי חוקרים אלו, שהיו רחוקים מרחק רב מעמדותיו ושיבחו לא פעם את המזרחנים שהוא עצמו השמיץ - מלומדים כמו ויליאם ג'ונס, שהעז להשתמש בשיטות המדעיות הבסיסיות של "סיווג, מיון והשוואה", שסעיד, בעקבות מישל פוקו, ראה בהן אמצעי כוח ושליטה.
משונים באותה מידה, טוען אבן־וואראק, הם השבחים שחלק סעיד ללואי מאסיניון, צרפתי חוקר איסלאם שגילה הערצה פטישיסטית לרוחניות המזרחית - יחס שסעיד נהג לגנות מכל וכל. אולי נוכל למצוא לכך הסבר כלשהו באיבתו של מאסיניון לתרבות המערבית, איבה שתוארה היטב במסה מאת אלי כדורי (הנמנה אף הוא עם כוחות החושך, מבחינתו של סעיד). אבן־וואראק מזכיר את האנטישמיות הארסית של מאסינון, אך לא במידה מספקת. ראוי היה שיתארה ביתר פירוט, ובייחוד את אמונתו של הצרפתי שהמערב בכלל והיהודים בפרט החדירו אל העולם הערבי הטהור את הבנקאות, את הפיננסים - וגם את ההומוסקסואליות (השקפות אלו של מאסיניון, מספר אבן־וואראק באירוניה, לא מנעו בעדו מלהשתמש בשירותי המין של קטינים בבתי בושת ערביים).
עוד היבט שאבן־וואראק אינו בוחן לעומק הוא הבלעדיות שתבע סעיד בתחום ביקורת התרבות של המזרח. סעיד ניכס לעצמו לחלוטין את הזכות לביקורת הזאת, ובה בעת גינה אותה כאחד מהיבטיו השטניים של האוריינטליזם. בספרו תיאור האיסלאם (1981), לדוגמה, תקף את ברנרד לואיס על שהציג את החברות המזרח תיכוניות בנות זמנו כחסרות סקרנות אינטלקטואלית. ואולם, לאחר עשור ומחצה כתב סעיד דברים דומים בספרו השלום ותסכוליו (1996). אבן־וואראק כותב שלמרבה האבסורד, התגלתה דווקא הביקורת שמתח סעיד על העולם הערבי כבלתי מבוססת. סעיד טען, למשל, שאין בעולם הערבי כתבי עת מדעיים אמינים העוסקים בלימודים ערביים. אבן־וואראק מספק לקוראיו בשמחה רשימה של כתבי עת כאלה.
אבן־וואראק אינו ממעיט בהערכת חולשתה היחסית של התרבות האינטלקטואלית בעולם הערבי. בספרו יש שפע של ראיות ברורות לחולשה זו, הן מן העבר והן מן ההווה. "גם לאחר שמונה מאות שנות נוכחות מוסלמית בספרד", כך הוא כותב, "אנו יודעים רק על מסמך אחד ויחיד המצביע על עניין מוסלמי כלשהו בשפה אירופית". אבן־וואראק מצטט גם את דו"ח הפיתוח האנושי הערבי לשנת 2003, שפורסם במסגרת תכנית הפיתוח של האו"ם, הקובע כי מספרם הכולל של הספרים שתורגמו לערבית באלף השנים האחרונות נמוך ממספר הספרים שתורגמו לספרדית בשנה אחת; עוד נזכר בדו"ח שביוון, שמספר תושביה עומד על כאחד־עשר מיליון, מתורגמים מדי שנה פי חמישה ספרים מאשר בעשרים ושתיים המדינות הערביות, שאוכלוסייתן מונה כשלוש מאות מיליון בני אדם.
שורשיו של חולי זה, טוען אבן־וואראק, נעוצים בעבר האיסלאמי. הוא מצטט את ברנרד לואיס - פשע חמור בעיני תומכיו של סעיד - שהראה בספרו הגילוי המוסלמי של אירופה (1982) כי האיסלאם הפגין ככלל חוסר עניין אינטלקטואלי בקשריו עם המערב. עם זאת, אבן־וואראק אינו פוטר את המערב מאחריותו לשקיעתם של לימודי המזרחנות. הוא מצביע במיוחד על השחתתם של המוסדות להשכלה גבוהה, המקדמים בברכה את סכומי העתק שמרעיפות עליהם מדינות עשירות בנפט, כמו ערב הסעודית וקטאר. תרומותיהן של מדינות אלו אינן מיועדות לקדם ידע לשמו; הקתדרות שהן מבקשות להקים באוניברסיטאות חשובות באירופה ובארצות־הברית נועדו להשליט עמדה פרו־איסלאמית על השיח האינטלקטואלי המערבי - והתיאוריות של סעיד משמשות אותן במשימתן.
אבן־וואראק מסיים את ספרו בהפרכה מלומדת של התקפתו של סעיד על הספרות ועל האמנות המערבית, שהיו לדידו של האינטלקטואל הפלסטיני שותפות מלאות במפעל האימפריאלי. אבן־וואראק מנתח, לדוגמה, את טענתו האבסורדית של סעיד כי ג'יין אוסטן תמכה בעבדות - וזאת בהתבסס על אזכור יחיד של בעל עבדים ברומן מנספילד פארק (1814). סעיד התעלם מן העדויות לכך שאוסטן ככל הנראה התנגדה לעבדות - כפי שעולה אפילו מאותו הקטע שהוא מצטט - והוקיע אותה בעצם על שהעזה להזכיר בספריה יזמות קולוניאליות. ניתן היה לצפות מפרופסור לספרות אנגלית לקריאה קפדנית וקשובה יותר.
בתחום האמנות, אבן־וואראק מדגיש במיוחד את פתיחותו התרבותית של המערב ואת סקרנותו לגבי תרבויות אחרות. אמני ונציה וגנואה חשפו, לדבריו, את המזרח בפני עיניים מערביות. יצירותיהם התבססו על התבוננות דקדקנית באתרים האוריינטליים שבהם ביקרו סוחרים יורדי ים שבאו מערי־מדינה אלו. אמנים כמו ויטוריה קרפצ'יו וג'ובאני בליני לא עיוותו או השפילו את המזרח ביצירותיהם; נהפוך הוא, הם תיארו אותו מבעד לנקודת מבטם כאמנים בקיאים ומנוסים. אחד ההיבטים המעניינים שמתאר אבן־וואראק הוא החותם שהותירה האסתטיקה המערבית עצמה בסגנונות האמנותיים באזורים שונים במזרח - למשל, ההשראה הניכרת ששאבו יצירות פרסיות מן המאה השבע־עשרה ואילך מן התרבות האיטלקית. אבן־וואראק מגלה חוסר סובלנות מוצדק כלפי טיעוני תלמידיו של סעיד, המתייגים באופן אוטומטי כל השפעה מערבית על המזרח כגילוי של שתלטנות או התנשאות אימפריאלית.
אבן־וואראק נמנע מלהעלות השערות באשר למקורות איבתו של סעיד כלפי המזרחנות והמערב בכלל. ספרו מבקש להפריך את תקפות טענותיו של סעיד, אך אינו תוהה על סיבותיהן. לקורא נותר רק לתמוה מדוע סעיד - בן טובים, שרכש את השכלתו באוניברסיטאות אמריקניות מן המעלה הראשונה והפך למערבי כמעט לחלוטין - בחר ללכת בדרך זו. אני סבור שסעיד, אולי בדומה לאנשי רוח יהודים מסוימים, חש עוינות ודחייה - אמיתיות או מדומות - מצד החברה המאמצת, והגיב במתקפה חסרת רחמים על תרבותה ובהסתערות על מעוזיה הספרותיים. ניתן להניח כי סעיד סבל גם ממידה מסוימת של רגשי אשם. בניהן של קבוצות מיעוט הנוחלים הצלחה מקצועית נוטים לפתח במרוצת השנים מודעות לזרותם, כשהם מבינים שקבוצת הרוב אינה מקבלת אותם באופן מלא אל שורותיה. המצב הקיומי הבסיסי שחווה סעיד - כאינטלקטואל הנע בין יבשות ותרבויות, מלווה בתחושה עמומה של תלישות - אינו חדש, ומאפיין אנשי רוח מאז ומעולם. חבל אפוא שסעיד מצא פורקן לתחושותיו בדרך כה הרסנית, כשהוא משקיע את כל מעייניו בערפול אוצרות הקאנון הספרותי והמדעי במקום בהבהרתם. ספרו של אבן־וואראק מציע תשובה נחרצת למורשת ההרסנית הזאת ולקריאת התיגר שלה על המערב.
דניאל מנדל הוא מרצה להיסטוריה באוניברסיטת מלבורן ומנהל המרכז למדיניות מזרח תיכונית של ההסתדרות הציונית באמריקה.
