 |
 |
| עמוד הבית | אודות |
ארכיון |
צור קשר | Azure |
עמי וטורי, גרשון שטיינברג, דייוויד נובאק ואחריםבזכות הריבונות
לעורכים,
ג'רמי רבקין בספרו משפט ללא אומות? ומיכל פומרנץ בסקירתה "בזכות הריבונות" (תכלת 30, חורף התשס"ח/2008) חושפים את כשליו של המיתוס המניח כי בהעדר ריבונות לאומית יעלה קרנם של המוסר, השלום וזכויות האדם. למרבה האירוניה, הסיסמאות בדבר "ממשוּל גלובלי" (global governance) ו”פדרליזם עולמי” צמחו דווקא מתוך השוליים הרצחניים של הלאומנות והגזענות האירופית במאה העשרים, כהתרסה נגד הדמוקרטיה הליברלית.
על בסיס רעיוני זה הצליח הרוב האנטי־דמוקרטי בארגון האומות המאוחדות יחד עם אבירי המוסר מטעם עצמם, השולטים בארגונים לא־ממשלתיים (NGOs) חזקים ומבוססים, לצבור עוצמה, וזאת מבלי להידרש לתת דין וחשבון על מעשיהם, אף שאחריות וחובה אמורים להתלוות למעמד שממנו הם נהנים. בהתאם לתפיסה המוכרת בכינוי "אפקט ההילה", מאמינים רבים באירופה - ובמדינות המערב בכלל - כי פקידים שאינם נבחרי ציבור המכהנים בארגונים לא־ממשלתיים ושולטים בתקציבי ענק נהנים, משום מה, מעליונות מוסרית, מאמינוּת ומחסינות נוכח אינטרסים אישיים ופוליטיים - שלהם משועבדים, לכאורה, נציגים הנבחרים לתפקידם בבחירות דמוקרטיות.
במַמְנה ארגונים מעין אלו מפגינה אירופה את אמונתה העיוורת - והאבסורדית - שהפקידים הפועלים בארגונים שאינם כפופים למנגנון הבלמים והאיזונים ושאינם מחויבים להליך הדמוקרטי הם מושחתים פחות מנציגים נבחרים, ומיטיבים מהם לשרת את טובת הכלל. כספי ציבור אלו משמשים לקידום סדר היום האידיאולוגי האישי של אותם בעלי תפקידים (הכולל ניהול מסעות תעמולה באירופה נגד ישראל וארצות־הברית), ולמימון ניסיונות לתמרן מדינות דמוקרטיות אחרות. משלם המסים האירופי תומך, למשל, בעשרות ארגונים לא־ממשלתיים ישראליים המתנגדים במופגן למהלכים שהציבור הישראלי, באמצעות נבחריו, החליט להפעיל במלחמתו בטרור. 'בצלם', 'גישה', 'במקום', 'שלום עכשיו', 'יוזמת ז'נבה' (שקידם יוסי ביילין) וקבוצות רבות אחרות נהנות מהקצבות של מיליוני שקלים, המחולקות בידי פקידים אירופים אוהדים ושתכליתן הגברת המודעוּת למסרים של אותם ארגונים באמצעות נקיטת צעדים משפטיים, פרסום דו"חות, רכישת מודעות בעיתונות וכדומה. כך, למשל, 'הוועד הישראלי נגד הריסת בתים’, ארגון קטן שבראשו עומד ג’ף הלפר (התר בעולם ומטיף להחרים את ישראל), מקבל יותר מארבע מאות אלף אירו המועברים לקופתו מטעם 'שותפות האיחוד האירופי למען השלום'.
כוחם הפוליטי של הארגונים הלא־ממשלתיים ניכר במיוחד ב”אסטרטגיית דרבן” שאומצה על ידי אלף וחמש מאות מנהיגי גופים מסוג זה אשר השתתפו בפורום שכונס בשולי ועידת האו”ם הידועה לשמצה בשאלת הגזענות ב־2001. הארגונים האלה מילאו גם תפקיד חיוני בהענקת לגיטימציה למיתוס ה”טבח” בג’נין ב־2002 וקידמו נמרצות את החלטת העצרת הכללית של האו”ם שעניינה העברת הדיון בסוגיית "חומת האפרטהייד” לבית הדין הבינלאומי לצדק (מוסד שספק רב אם ראוי הוא לשמו). לפני כשנתיים התייצבה רשת הארגונים הלא־ממשלתיים של דרבן בחזית התקשורתית שליוותה את התקפות הטילים של החיזבאללה, ואחד מהם, ה־Human Rights Watch, פרסם באובססיביות יותר משלושים דו"חות, הודעות לעיתונות, מאמרים פובליציסטיים והצהרות אחרות - כולם בגנות מהלכיה הצבאיים של ישראל. שלא במפתיע, דיווחי הארגון הזה מציגים "עובדות" המבוססות, בחלקן הגדול, על טענות בלתי ניתנות לאימות של "עדי ראייה" מקומיים ושל עיתונאים אוהדים לחיזבאללה.
דוגמאות אלו, ורבות אחרות, מדגישות את גודל האשליה שנרקמה סביב הרעיון של מנגנון משפטי בינלאומי, החסר את התוקף החוקי שמעניקה ריבונות לאומית הכפופה להסכמת הנשלטים. רבים מן המוסדות המתיימרים לגלם את המשפט הבינלאומי, כמו בית הדין הבינלאומי לצדק, אינם אלא גופים פוליטיים המשקפים את הבעיות ואת המגבלות של ממשוּל גלובלי. בוואקום שנוצר, בהעדר החלטות מוסמכות, מנצלים פקידי ארגונים לא־ממשלתיים בעלי הטיות אידיאולוגיות מובהקות את מעמדם ואת גישתם הנוחה לכלי התקשורת והופכים לפרשנים ופוסקים בגרסה פרטיקולריסטית - ומפוקפקת - של המשפט הבינלאומי.
מסע התעמולה הנערך נגד ישראל הוא אמנם הדוגמה השלילית ביותר להשפעתם של ארגונים לא־ממשלתיים חזקים, הפועלים בתיאום עם רוב הדיקטטורות החברות באו"ם, אך מלחמות פוליטיות דומות ניטשו נגד ממשלות שנבחרו בבחירות דמוקרטיות בארצות־הברית, בבריטניה, באוסטרליה ובמדינות אחרות. פעילות הארגונים הלא־ממשלתיים היא רק היבט אחד של הניסיונות לחזק מוסדות המבוססים על מסגרות אמורפיות של "ממשוּל גלובלי" שאינן מחויבות באחריות כלשהי. אם להשתמש בפרפראזה על דברי וינסטון צ'רצ'יל, אירופה תבין, בסופו של דבר, שהריבונות הדמוקרטית אולי אינה מושלמת, אך היא עדיפה בהחלט על כל הצורות הפוליטיות האחרות שנוסו. השאלה היחידה שנותרה תלויה ועומדת היא האם אירופה לא תגיע לתובנה זו מאוחר מכדי לשמר את ריבונותה שלה עצמה.
גרשון (ג'רלד) מ' שטיינברג
אוניברסיטת בר־אילן ו־NGO Monitor, ירושלים זוגיות נוסח חז"ל
לעורכים,
מאמרו המצוין של עידו חברוני "גברים מבבל, נשים מארץ ישראל" (תכלת 29, סתיו התשס"ח/2007) מיטיב להראות כי ההלכה ממלאת תפקיד חשוב בחיים הדתיים היהודיים, אך אין היא מספקת את כל התוכן שניתן ליצוק לתוכם. לשם כך אנו נעזרים בספרות האגדה. במילים אחרות, הגם שאנו נסמכים על עיקרי ההלכה, אנו משתמשים גם בדוגמאות המראות לנו כיצד לחיות חיים מלאים במסגרתה. נראטיב האגדה עתיר משלים ותיאורים מסוג זה, במיוחד בכל האמור בהלכות נישואין, המהוות חלק כה מרכזי בקיום היהודי; לא בכדי נהוג להשוותן לברית שכרת האל עם כנסת ישראל, כפי שאנו רואים בפירוש חז"ל לשיר השירים, ובמיוחד בקטע מתוך שיר השירים רבה שאותו מצטט חברוני במאמרו.
לא זו בלבד שספרות האגדה מספקת תוכן למציאות שמגדירה ההלכה, אלא שהיא אף משפיעה על האופן שבו נוהגים לפרש וליישם את פסקי ההלכה. כדי לראות כיצד דבר זה נעשה, אני מבקש להרחיב סביב הנקודה שעליה עומד חברוני ולפיה "ההלכה אינה מכריעה כאן אם הבעל מצווה להתגרש מהאישה הראשונה [שלא ילדה לו ילדים] או שמא יש באפשרותו לשאת אישה נוספת". שאלה זו מחזירה אותנו אל אברהם, שלקח לו את הגר לאישה שנייה כדי להקים לו זרע מפני שאשתו הראשונה, שרה, הייתה עקרה, ועברה, לכאורה, את גיל הפריון. ועם זאת, למרות העובדה שאברהם (שאז נקרא עדיין אברם) לא גירש את שרה (הקרויה עדיין שרי), פסקו חז”ל כי אדם ש”נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל אלא יוציא ויתן כתובה" (תוספתא יבמות ח, ה; ראה גם יבמות סד ע"א; בראשית רבה מה, ג; רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות טו, ח). כשם שחובתו של הגבר לקיים מצוות פרייה ורבייה, כך מוטלת עליו החובה לגרש את אשתו אם לא ילדה לו ילדים בתום פרק הזמן הקבוע בהלכה. מן הכתוב עולה כי האפשרות לקחת אישה נוספת במקום לגרש את האישה הראשונה ממילא איננה קיימת עבור הגבר המצוי במצב מעין זה, אף שכך בדיוק נהג אברהם.
למרות כל זאת, הפוסק היהודי־ספרדי הדגול בן המאה הארבע־עשרה ר' יצחק בן רבי ששת (הריב"ש) מצא לנכון לסייג את פסיקת חז"ל: "אמנם, כל זה שורת הדין לפי הגמרא, אבל מה נעשה שלא ראינו בימינו, ולא שמענו מכמה דורות בית דין שנזקק לזה, לכוף ולהוציא באשה ששהתה עם בעלה עשר שנים ולא ילדה" (שו"ת הריב"ש, טו). במילים אחרות, מה שנחשב תחילה לחובה המוטלת על הגבר, למצווה שאסור לבטל, הופך אצל הריב"ש לזכות המסורה לבעל, לאפשרות שהוא יכול לקבל או לדחות. יתר על כן, בעיני הריב"ש, גם בית הדין אינו נדרש לכפות גט במקרה של עקרות ממושכת; בדומה לגבר הנשוי, גם לו נתון שיקול דעת בעניין. מכאן שאדם יכול לבחור בהמשך נישואיו לאישה עקרה אם יחסיהם אינם מושתתים רק על מצוות פרו ורבו. ואפשר גם להסיק מן הדברים האלה שבית הדין אינו חייב לפלוש אל האינטימיות של חיי הנישואין אלא אם כן, כפי שמטעים הריב"ש, האיחוד הזה היה פסול מלכתחילה. הריב"ש אינו מצטט אמנם את התלמוד הירושלמי במסכת גיטין ד, ח, אך טיעונו מתבסס בהחלט על גמרא זו: "שהרי כמה נשים נשואין איילונית ועל ידי שיש להן נחת רוח מהן מקיימין אותן". אין זה נימוק משפטי אלא תיאור מצב, המראה כיצד נהגו בעלים יהודים בפועל. ברור שאף כי אין להסיק את ההלכה ישירות מן האגדה, הרי שבדרכים עקיפות ניכרת השפעתה של האגדה על האופן שבו פירשו חכמים את ההלכה ובצורה זו התוו את כיוון התפתחותה.
דייוויד נובאק אוניברסיטת טורונטו, קנדה |
|
|||||||||||
|
כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2026 |
||||||||||||
הדפסה
