הדפסהלדעתי, הסיכוי שהדרישות הקדם־מוסדיות הנחוצות להפעלה מוצלחת של השיטה הרובנית תתמלאנה בישראל הוא כה נמוך עד כי עצם המאמץ לעשות זאת עלול לשחק לידיהם של הקיצוניים הדתיים, המתמחים במניפולציות של ההיסטוריה ויודעים כיצד לנצל את הדמוקרטיה לצורכיהם. ומאחר שעלינו להביא בחשבון גם את מצוקותיהם ואת טרוניותיהם של ערביי ישראל, כלל לא ברור כיצד תוכלנה הרפורמות המוסדיות המוצעות להתיר את הסבך הפוליטי והחברתי שבו נתונה ישראל. הייתי רוצה להאמין שהמרת השיטה היחסית בזו הרובנית אכן תאפשר לישראל לחולל את השינויים שמחבר המאמר שואף להם, אבל המהמורות הניצבות בדרכה מותירות אותי ספקן ועצוב גם יחד. נוסף על כך, אני חושש שהניסיונות לרפא את תחלואי הדמוקרטיה הפופוליסטית באמצעות שינוי שיטת הבחירות ישרתו, בטווח הארוך, בעיקר את אלה המסוגלים לנצל בציניות את תקשורת ההמונים ולגרוף תמיכה על ידי פנייה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר.
ולכן, אף שאני סבור שמבחינה תיאורטית הצדק עם המחבר, דומני כי השיטה היחסית כבר השתרשה היטב בישראל. עובדה זו מעוררת את השאלה, המעניינת בפני עצמה, אם יש בכלל סיכוי לשינוי מוסדי מהסוג שאליו מכוון אמוץ עשהאל. הניסיונות שנערכו בכיוון זה בצרפת, שבה עמלו ממשלות שונות על יצירת גרסאות שונות של השיטה היחסית, אינם מעודדים במיוחד.
כדי שהתמורה המקווה תתרחש, יש צורך בבחינה יסודית ומחודשת של הערכים ושל המנהגים המקובלים בפוליטיקה הישראלית. אפשר שתהליך כזה יחייב דבר מה שלמיטב ידיעתי לא בוצע מעולם בישראל - יצירתה של חוקה אשר תשקף את דמותה של המדינה אשר ישראל רוצה להיות, בשונה ממה שהיא כעת. רק בדרך זו תתבהרנה שאלות הייצוג הפוליטי. ברם, נוכח חילוקי הדעות הפוליטיים מבפנים ולחצם של אויבי המדינה מבחוץ, כלל לא ברור אם יש אפשרות אמיתית לכינוסה של אסיפה מחוקקת לשם קביעת חוקה. האם יכולה "מדינת חיל משמר" כישראל (שאיננה כזו מבחירה, אלא מתוקף הנסיבות) לעשות הרבה יותר מאשר להתנודד בצעד כושל ממשבר גדול למשבר קטן וחוזר חלילה? האם היא יכולה להיחלץ מן המלכוד של הפוליטיקה המשברית, שסיפקה הזדמנויות למכביר לשחיתות ולהקצנה? הלוואי שיכולתי לענות על שאלות אלו, והלוואי שידיעותיי על אודות הפוליטיקה והחברה בישראל היו מספיקות כדי להציע ביקורת בונה.
דייוויד אפטר
אוניברסיטת ייל
ניו הייבן, קונטיקט
אוניברסיטת ייל
ניו הייבן, קונטיקט
ביטחון תעסוקתי
לעורכים,
באופן מפתיע אני מוצא עצמי מסכים עם חלק ממאמרם של עומר מואב ועפר כהן ("מי צריך ביטחון תעסוקתי?" תכלת 31, אביב התשס"ח/2008). ועם זאת, מנקר בלבי חשד בנוגע לסיבות המניעות חסיד עקבי של הניאו־ליברליזם כעומר מואב "להתאהב" כך פתאום במודל הדני.
מדינת הרווחה הדנית מספקת רשת ביטחון סוציאלי מקיפה ביותר. היא מעניקה לאזרחיה חינוך חינם - מן המעון ועד לסיום הלימודים באוניברסיטה - וביטוח בריאות נדיב, שבוע עבודה של 37.5 שעות, כחמישה שבועות של חופשה שנתית בתשלום, דמי אבטלה גבוהים מאוד במונחים יחסיים וזכאות לדמי אבטלה למשך תקופות ממושכות, העשויות להגיע גם לארבע שנים אצל עובדים מבוגרים. שכר המינימום בדנמרק נקבע באמצעות ההסכמים הקיבוציים ונחשב לאחד הגבוהים ביותר בעולם במונחים יחסיים (רק שבדיה עולה על דנמרק בתחום זה). האיגודים המקצועיים הדניים מקיפים כשמונים אחוזים מן השכירים ומכתיבים בפועל את תנאי שכרם של מאה אחוזים מן השכירים ושל רוב רובם של העובדים הזרים. חוקי העבודה במדינה זו מתירניים מאוד ומאפשרים שביתות של סולידריות וחרם, ומונעים תביעות נזיקין משמעותיות נגד עובדים אפילו כאשר אלה שובתים בניגוד לכללים. העובדים שותפים בניהול מקום עבודתם באמצעות האיגוד המקצועי המקומי, המחזיק, על פי חוק, שליש מן המקומות בדירקטוריון בכל חברה בע"מ שבה יש יותר מחמישים מועסקים. קרנות בבעלות ציבורית, הנשמעות לקוד אתי מחמיר, שולטות ברוב ההון הפיננסי הדני. פערי השכר בין המנהלים ובעלי התפקידים הבכירים ובין העובדים בשכר מינימום אינם גבוהים. חלוקת ההכנסות בדנמרק היא מן השוויוניות בעולם, ובכך היא ניצבת לצד שבדיה, נורבגיה ופינלנד. המעסיק נדרש להשתתף במימון תכניות הכשרה מקיפות לעובדיו במקרה של פיטוריהם, ועוד. כתוצאה מכך, יכול העובד הדני לחוש ביטחון תעסוקתי במובן העמוק של המילה, גם אם אין הוא עתיד לעבוד כל חייו אצל אותו מעסיק. בנוסף, בדנמרק קיימים הסדרים מחייבים, המעוגנים בהסכמים קיבוציים ארציים, המגנים על העובדים מפני שורה ארוכה של עילות לא־לגיטימיות לפיטורין. ההסדרים האלה אינם מאפשרים, למשל, פיטורי עובדים ותיקים רק על מנת להחליפם בעובדים צעירים מהם המועסקים בשכר נמוך יותר.
אבל בישראל אין כמעט זכר לכל אותם הסדרים הקיימים בדנמרק. הסדרי הקביעות בישראל יקרים ללבם של העובדים בעיקר משום שהם יודעים היטב מה מחכה להם בחוץ: ג'ונגל של עושק וניצול שיטתי.
הסדרי קביעות גם אינם מונח אחיד, שמשמעותו זהה בכל מקום עבודה. לעתים מדובר בעצם הידיעה שפיטורין לא יהיו האמצעי הראשון שינקוט המעביד כאשר העובד מבצע את עבודתו כהלכה. סבלי נמל התעופה בן־גוריון, למשל, הציעו להנהלת רשות שדות התעופה הסדר שמשמעותו צמצום היקפי המשרות של חלק מן העובדים הארעיים במהלך החורף על מנת למנוע פיטורין מטעמים כלכליים כביכול. אך באותו מקרה העדיפה רשות שדות התעופה עימות שעלה לה עשרות מיליוני שקלים, ובסופו נאלצה לצמצם את מספר המפוטרים עד לכמחצית מן התכנון המקורי. הישגי אותה שביתה יכלו להיות משמעותיים בהרבה אלמלא העדר הגיבוי מצד ההסתדרות הכללית.
הסדרי הקביעות הקיימים מתוקף חוק בשבדיה והכלולים במרבית ההסכמים הקיבוציים בדנמרק קובעים כי עובד יפוטר רק עקב אי־מילוי המטלות שהוגדרו לו או בגין צמצומים כלכליים. במקרה השני, חובה על המעסיק להוכיח כי ניהל משא ומתן עם נציגות העובדים הרלוונטית וכי לא היו פתרונות חלופיים, כגון ניוד במסגרת מקום העבודה או הפחתת היקף המשרה. רבים מן העובדים הארעיים בישראל ישמחו מאוד לשיפור מעין זה בהסדרי הביטחון התעסוקתי שלהם.
ההעסקה באמצעות קבלני משנה, הסדרי ארעיות וחברות כוח אדם יוצרת גם אפליה בין העובדים באותו מקום עבודה. אפליה כזאת נגרמת הן על ידי תקנון הוועדים ההסתדרותי, המונע מעובדים ארעיים, מעובדי קבלן ומעובדי כוח אדם את הזכות להיבחר ולהשפיע, והן על ידי ההסכמים הקיבוציים המנצלים את חולשתם של העובדים האלה כדי לאלצם להשלים עם תנאי שכר ועבודה נחותים. המבנה הדמוקרטי של האיגודים המקצועיים הסקנדינביים פוטר את העובדים באותן מדינות משתי רעות חולות אלו.
נדרשת אפוא מידה גדולה של היתממות כדי לבקש, מצד אחד, ליצור שוק עבודה שבו אין כמעט עובדים הנהנים מהסדרי ביטחון תעסוקתי, ומן הצד האחר להותיר על כנם את תנאי השוק המעיקים על העובדים: את שכר המינימום העלוב; את ההתנערות הגורפת של המעסיקים מיחסי עובד־מעביד מתוקנים באמצעות שימוש בחברות קבלן, בחברות כוח אדם ובהסדרי פרילנסריות; את האכיפה הדלה של חוקי העבודה הקיימים; את ההסדר המבטל את דמי האבטלה אחרי פרק זמן קצר ביותר; את ההצטמקות המתמדת של מדינת הרווחה; את המדיניות התעסוקתית השוללת מן העובדים את האפשרות להשתתף בניהול מקום עבודתם; ואת ריכוזו של ההון בידי אנשים וגופים הנעדרים לחלוטין שיקולים מוסריים במקום בידי קרנות הון ציבורי גדולות בעלות קוד אתי מחמיר.
עמי וטורי
אוניברסיטת חיפה
אוניברסיטת חיפה
עומר מואב משיב:
מה חבל שד"ר וטורי בחר לפתוח את מכתבו בהצמדת תוויות במקום להתמודד עם הטענות שהעליתי לגופן. המכנה המשותף שניתן למצוא בטורי הדעות הרבים שאותם פרסמתי ובהם נקטתי עמדה ברורה לגבי המדיניות הכלכלית הרצויה, כמו גם במאמרי בתכלת, הוא תפיסת הרווחה והשוויון כיעדים בעלי חשיבות מכרעת. אם אין מנוס מתיוג השקפותיי, הרי ש"ניאו־ליברליזם", הדוגל בצמצום מעורבות הממשלה במשק ובעיקר במזעור החלוקה מחדש של ההכנסה, אינו תג הולם במיוחד. עמדותיי מתיישבות היטב דווקא עם גישה סוציאל־דמוקרטית מודרנית, המצדדת בכלכלת שוק לצד מדיניות רווחה אוניברסלית. יש לזכור שיכולתה של כלכלת השוק לייצר את עוגת הרווחה הגדולה ביותר הוכחה מעל לכל ספק סביר, ולא במקרה המגמה השלטת כיום במדינות הסוציאל־דמוקרטיות עולה בקנה אחד עם המדיניות שבה אני דוגל. מותר בהחלט לדבוק באידיאולוגיה שאינה מצדדת בכלכלת שוק; ואולם, למרבה הצער, נדמה שבעיני ד"ר וטורי כל מי שחושב אחרת ממנו מוקע באופן אוטומטי כניאו־ליברל.
בהמשך מכתבו מהלל ד"ר וטורי את מדיניות הרווחה והתעסוקה הדנית. אני מצטרף בלב שלם לשבחיו. הדוגמאות שהוא מציג אינן סותרות אף לא אחת מן הטענות שהעליתי במאמרי. אין בהן, לענייננו, דבר מלבד רמיזה לכך שאני מברך רק על מדיניות הפיטורין הנהוגה בדנמרק ודוחה את כל השאר - דהיינו, את הסדרי הביטחון הסוציאלי. ראוי להזכיר לד"ר וטורי שלא די באימוץ מדיניות הרווחה הדנית כדי להפוך את החברה הישראלית לבת־דמותה של החברה בדנמרק. מוטב שלא להתעלם מן ההבדלים הבסיסיים בין שתי המדינות כאשר דנים בדרכי הפעולה הרצויות להשגת רווחה ושוויון.
