הדפסהשינוי שיטת הבחירות
לעורכים,
הרפורמה האלקטורלית המוצעת במאמרו של אמוץ עשהאל ("שיטה יחסית, כישלון מוחלט", תכלת 31, אביב התשס"ח/2008) אכן הכרחית, אך סיכוייה להתרחש בפועל אינם רבים כל עוד אין בישראל מנהיג שיהא מוכן לסכן את עתידו הפוליטי לטובת השינוי הנדרש. גם אם אכן יופיע מנהיג כזה, טוב יעשה אם ייטול דוגמה משארל דה־גול אשר נאלץ להתמודד בזמנו עם אתגרים דומים במדינתו.
השיטה האלקטורלית שהייתה נהוגה ברפובליקה השלישית בצרפת תרמה להיווצרותה של אי־יציבות פוליטית, שהגיעה לשיאה עם התמוטטותה המשפילה של הממשלה ביוני 1940. מספרים שדה־גול נהג להזכיר בחלחלה דברים שאמר לו פעם הנשיא רוזוולט: "איך אפשר להתייחס לארצך ברצינות כששמו של ראש הממשלה שלה מתחלף לעתים כה קרובות עד שאינני יכול לזכור אותו?" לאחר שמונה לנשיא הממשלה הזמנית בספטמבר 1944, החליט דה־גול לחזק את מוסד הנשיאות הצרפתי, ובד בבד עמו - את היציבות השלטונית. ברם, הפוליטיקה המפלגתית עמדה לו לרועץ ובינואר 1946 הוא התפטר, מתוך הנחה מוטעית ש"העם" יתחנן לשובו. שאיפתו התגשמה רק בעקבות המלחמה באלג'יריה, אחרי שנים שבמהלכן נכנס לזירה הפוליטית ויצא ממנה לסירוגין. לבסוף עלה בידו לכונן משטר חוקתי חדש, שעקף את הממסד הפוליטי המושחת והבלתי יעיל של הרפובליקה הרביעית (שלא הייתה אלא המשכה של השלישית). המשטר הזה זכה לגושפנקה בשני משאלי עם: האחד, שנערך ב־1958, אישר את החוקה החדשה, והאחר, מ־1962, אִפשר את בחירתו הישירה של הנשיא בידי העם.
כדי שבן־דמותו הישראלי של דה־גול יוכל לעקוף את הכנסת, שומה עליו לפנות ישירות לקהל הבוחרים ולהציע להם את הרפורמות האלקטורליות שבדעתו להנהיג. ואולם, יש להניח כי חברי הכנסת יימנעו מקידום חוק המאפשר שימוש במשאל עם אם יבינו שתכליתו של מהלך זה היא לחולל שינוי בשיטת הבחירות הנהוגה היום (ובוודאי שיימנעו מכך אם ידעו שהמטרה היא לכונן רשות מבצעת חזקה ויציבה). בשנת 2005 טורפד חוק משאל עם בכנסת בשל חששם של המחוקקים כי ציבור הבוחרים הישראלי ידחה את תכניתו של אריאל שרון לנסיגה חד־צדדית מרצועת עזה ומצפון השומרון. עתה, כאשר ההתנתקות של 2005 כבר מאחורינו ודומה כי שום החלטה הרת־גורל אינה מוטלת על הכף, ייתכן כי הכנסת תחוש פגיעה פחות, וכי הצעת חוק למשאל עם תעבור ביתר קלות.
אין די בתקווה שיופיע מנהיג דגול - יש לפעול להכשרת הקרקע לקראת בואו ולאפשר לו לחולל רפורמה יסודית במערכת הפוליטית של ישראל. אלו מבין המחוקקים הישראלים הערים לדחיפות שבשינוי השיטה האלקטורלית בישראל, ואלו מהם אשר מוכנים לסכן לשם כך את מעמדם הפוליטי, צריכים לנצל את העיתוי שנוצר כעת ולפעול לקבלת חוק משאל עם.
עמנואל נבון
אוניברסיטת תל אביב והמכון למדיניות ואסטרטגיה, המרכז הבינתחומי, הרצליה
אוניברסיטת תל אביב והמכון למדיניות ואסטרטגיה, המרכז הבינתחומי, הרצליה
לעורכים,
מאמרו של אמוץ עשהאל ניחן בשתי מעלות גדולות. ראשית, מבחינה תיאורטית, האמור בו נכון, עד כמה שכל תיאוריה בדבר ההשלכות הפוליטיות של הסדרים מוסדיים מסוימים יכולה להיות נכונה, והוא מציג ניתוח מעולה הדן בהשפעותיה של שיטת הייצוג היחסי על חברה שהרכבה מפולג ומפלג כאחד. שנית, אף על פי שבעניינים כאלה קשה, כמובן, לומר את המילה האחרונה (ואפשר, מן הסתם, לבקר את המחבר על השלילה הגורפת שהוא נוקט ביחס לשיטה היחסית), הרי שגם אם החוקרים העוסקים במדע המדינה אינם תמימי דעים לחלוטין, רובם לפחות מסכימים כי לעתים קרובות מניבה שיטת הייצוג היחסי תוצאות שליליות.
אלא שהשאלה היא אם המרשם שמציע הכותב אכן יביא לתיקון המצב. אפילו תבחר ישראל לאמץ את השיטה הרובנית - אפשרות שלדעתי היא בלתי סבירה בעליל - תועלתה בפועל תהיה נמוכה בהרבה מכפי שסבור עשהאל, וזאת מכמה סיבות. כהנחת יסוד, עלינו להבין שהצלחתה של שיטת בחירות רובנית לקדם פוליטיקה קואליציונית המבוססת על הבנה ועל שיתוף פעולה פורה מותנית בכמה דרישות חברתיות וקדם־מוסדיות. למרבה הצער, התנאים הללו אינם מתקיימים בישראל של היום.
ראשית, ספק אם אפשר לצפות ממוסדות פוליטיים דמוקרטיים לתפקד כהלכה במצב שבו הציבור כה מפולג מבחינה חברתית ותרבותית, במיוחד כאשר ההבדלים בין המגזרים השונים הולכים ומתחדדים בהתמדה. תהיינה הרפורמות המוצעות אשר תהיינה, דומה כי תוצאתן לא תהיה אלא המשכו של אותו תהליך קלוקל - המתרחש לעתים בדמוקרטיות - המכונה "פוליטיקה של פלורליזם שלילי". התהליך הזה מחזק נטיות לוקאליסטיות ועדתיות, מחריף מתחים בין מחנות יריבים ומעודד קיצוניות. תהא אשר תהא מסגרתה החוקתית של מדינה, בתנאים חברתיים כה קיצוניים, המנהיגים הפוליטיים מנצלים את הדמוקרטיה ומגייסים תמיכה תוך הצגת אינטרסים משל היו עקרונות - ועל אלו קשה לאין שיעור להתפשר.
שנית, אם נכונות הנחותיי לגבי הרכבה של החברה הישראלית, הרי שלמעשה - וסביר שגם להלכה - עלול כל ניסיון לשינוי המבנה המוסדי של המערכת הפוליטית ליצור צירופים תמוהים למדיי. אף שאני מסכים עם ניתוחו של המחבר בדבר ההשלכות הפלגניות של השיטה היחסית, דומני כי הוא שוגה באשליות כאשר הוא מניח שהשיטה הרובנית היא־היא הפתרון.
ספקותיי לגבי הפתרון שמציע עשהאל מתחזקים לנוכח העדרם של תנאים תת־מוסדיים מתאימים בזירה הפוליטית. השיטה הרובנית פועלת כשורה רק במצב שבו קיים מאבק בין שתי מפלגות קואליציה גדולות, החלוקות ביניהן בנושאים שוליים בלבד, כך שהפולמוס ביניהן אינו מרחיק אותן מן המרכז. לשם כך צריכות אותן מפלגות לגרוף את תמיכת רוב רובו של ציבור הבוחרים, ולבודד את מפלגות השוליים. הישג כזה מחייב משמעת מפלגתית נוקשה הן בבית הנבחרים והן מחוצה לו - משמעת שחסרונה בולט בישראל.
ולבסוף, בין הבעיות שעמן נדרשים שוחרי הרפורמה האלקטורלית בישראל להתמודד יש להזכיר את דעיכת כוחן של המפלגות הסוציאליסטיות והחילוניות, שחתרו בעבר לתיקונן של אותן עוולות חברתיות הפושות, למרבה הצער, בארצות המנהלות כלכלת שוק ליברלית. דעיכה זו יצרה רִיק פוליטי שאותו הזדרזו הקבוצות הדתיות למלא. תופעה זו אינה ייחודית לישראל, אולם בה, אולי יותר מבכל מקום אחר מחוץ לעולם המוסלמי, אנו עדים לתביעות מונופוליסטיות מצדן של הסמכויות הדתיות. מצב כזה אינו מאפשר שיטה רובנית יעילה ומתפקדת, שכן מה שדרוש יותר מכל לשיטה זו הוא קיומה של הסכמה ציבורית רחבה למדיי סביב עקרונות נאורים, שיש בכוחם להעניק תוקף ותוכן ממשי למושגים כמו חירות ודמוקרטיה. נוסף על כך, הסכמה רחבה כזו צריכה להציב בפני המנהיגים טווח של חלופות ברורות ומתקבלות על הדעת שמהן ניתן לבחור את המדיניות הרצויה. עובדה ידועה היא שבתי נבחרים פועלים במיטבם כאשר הנושאים המונחים על סדר יומם הם ברובם יומיומיים או טריוויאליים ממש, ואין בהכרעה לגביהם כדי להוות איום על הקבוצות השונות המשתתפות במשחק הציבורי. כמה מן הקבוצות הללו עשויות אולי לדבוק באינטרסים שלהן ולהציגם כעקרונות שאין להתפשר עליהם, אך הניסיון מראה שבהעדרו של איום הן נכונות לנהל משא ומתן על העקרונות הללו עם מוסדות המדינה או עם קבוצות אחרות - גם אם בתנאיהן שלהן.
