הדפסה
גרסת PDFבתקופה שבה ראה הספר אור חקר ההיסטוריה הרוסית הקדומה היה שרוי במצב עגום. היסטוריונים סובייטים ציטטו בצייתנות את לנין ודקלמו בציניות את מטבעות הלשון המרקסיסטיים הנדושים. רוב ההיסטוריונים האמריקנים שעסקו ברוסיה לא הקדישו תשומת לב להיסטוריה הקדומה שלה והעדיפו ביוגרפיות מפורטות לעייפה על אודות דמויות נשכחות בשולי מהפכת אוקטובר. הסובייטולוגים המקצועיים התעלמו אף הם מרוסיה הקדומה; מומחיותם התמקדה במחקרי־מַקרו של המערכת החברתית הסובייטית. לאמיתו של דבר, משנות החמישים ועד שנות השבעים, המחקר ההיסטורי המעמיק על ראשיתה של רוסיה היה מועט ומצומצם למדיי, והיוצאים מכלל זה רק מעידים על הכלל.
אך פייפס לא נרתע. הוא ידע כי המכניקה הבסיסית של ההיסטוריה הרוסית כבר נידונה במאה התשע־עשרה על ידי קבוצה מרשימה של מלומדים: ההיסטוריונים של "אסכולת המדינה" - קונסטנטין קַואלין, סרגיי סולובייב, בוריס צ'יצֶ'רין, והחשוב שבהם, וסילי קְלִיוּצֶ'בסקי. בשנות השבעים מיעטו לקרוא את כתביהם: הסובייטים הוקיעו אותם רשמית ככלי שרת בידי המשטר הבורגני, ורוב ההיסטוריונים האמריקנים של רוסיה ראו בהגותם רק "חומר רקע" למחקרים שכתבו הם עצמם על הנושא החשוב מכל - המהפכה. הסובייטולוגים אפילו לא ידעו על קיומם. אך פייפס קרא את ספריהם והבין שבהם טמון המפתח להבנת עלייתה של האוטוקרטיה ברוסיה ואחיזתה בארץ זו לאורך ארבע מאות שנה.
המפתח הזה, טען פייפס, הוא הרכוש הפרטי, או, ליתר דיוק - העדרו. ההיסטוריונים של אסכולת המדינה טענו כי המדינה הרוסית המוקדמת התפתחה מתוך משטר האחוזות, שבראשן עמד שליט פיאודלי. בנכסים מסוג זה לא הייתה כל הבחנה בין הספירה הפרטית לציבורית: הן הקרקע והן האנשים שחיו עליה היו בבעלות הנסיך, אשר לו נתונה הייתה הזכות לנהלם כראות עיניו. במאות החמש־עשרה והשש־עשרה הרחיבה הנסיכות המוסקוביטית את שטחה עד שהקיפה את רוסיה כולה. הצאר המוסקוביטי היה לאדוניה של האימפריה הרוסית, פשוטו כמשמעו; בבעלותו היו כל הקרקעות, כל נתין וכל ביטוי של כוח פוליטי. אף שהשלטון המוסקוביטי העובר בירושה התמתן קמעא בעקבות רפורמות מערביות שהנהיגו צארים מסוימים, מהותה של האוטוקרטיה הרוסית לא השתנתה. הצאר היה עריץ שהחזיק בבעלותו אחוזה שהפכה לאימפריה.
בעיני ההיסטוריונים של אסכולת המדינה - ופייפס היה שותף לדעתם - כאן בדיוק טמון ההבדל בין ההתפתחות ההיסטורית של אירופה ובין זו של רוסיה. באירופה, שנולדה מתוך חורבות האימפריה הרומית, התחרו כוחות שונים - ובהם הכתר, האצולה, הכנסיות והערים החופשיות - על השלטון במערכת משפטית שנוסדה על ההבחנה בין זכויות פרטיות לזכויות ציבוריות. מאבקים אלו הולידו מונרכיות בעלות סמכויות מוגבלות, הכפופות לשלטון החוק. ברוסיה, לעומת זאת, נלחמו נסיכים עריצים זה בזה על השליטה במערכת שלא הכירה בגבולות בין הפרטי לציבורי. תוצאת המאבקים הייתה מונרכיה בלתי מוגבלת ושלטון גחמני. שיטת ממשל זו נכפתה על שטח יבשתי עצום באירואסיה וסילקה או נטרלה בשיטתיות את כל סוכני השינוי הפוטנציאליים, אשר יכולים היו לאיים על בעלותו המוחלטת של הצאר על המדינה. האצולה הרוסית הוכפפה לשירות השליט, הכנסייה הרוסית הפכה מכשיר בידי המדינה, והערים הרוסיות היו מקור להכנסות שזרמו לחצר המלוכה. חלק הארי של האוכלוסייה הוחזק במצב של שעבוד למחצה, תחת אצולה שהוכפפה בעצמה למרות הצאר.
למסקנות שאליהן הגיע פייפס הייתה חשיבות עצומה להבנת המחשבה השמרנית ברוסיה. הן הבהירו כי הגות זו נשענה בעבר, ונשענת גם כיום, על תודעה כוזבת שנוצרה וטופחה בידי הממשל לצרכיו האנוכיים. השמרנים הרוסים טענו כי האוטוקרטיה יאה לרוסיה באופן "טבעי" וכי זוהי צורת הממשל היחידה שתוכל לשלוט באימפריה כה רחבה, אלא שטענה זו הייתה ונותרה שקרית. אין ספק כי גודלה של רוסיה, רבגוניותה ונטייתה לסכסוכים פנימיים הקשו על השליטה בה, אך גם משטרים אחרים היו יכולים להתמודד בהצלחה עם בעיות אלו. כאשר ניסח קרמזין את תורתו במאה התשע־עשרה, ארצות־הברית - אף היא מדינה גדולה, רבגונית ומסוכסכת - התנהלה היטב במסגרת שלטון רפובליקני. האמת היא כי האוטוקרטיה לא הופיעה יש מאין על אדמת רוסיה כצורת הממשל האפשרית היחידה, אלא נכפתה על הארץ בידי קבוצת נסיכים מוסקוביטים, שממשיכיהם ובעלי בריתם עשו כמעט כל שלאל ידם כדי להבטיח ששלטונם העריץ יישמר ללא פגע. משימתם לא הייתה קשה במיוחד: אחרי שחיסלו את כל "הגופים המתווכים", ניצבו לבדם בפסגת הכוח הפוליטי, הכלכלי והתרבותי. בזמנו של קרמזין כבר נראתה האוטוקרטיה "טבעית" לרוסיה, אך, כפי שפייפס מוכיח, הייתה זו אשליה בלבד. שיטת ממשל זו הייתה למעשה תוצר היסטורי, המצאה שהפכה למסורת, יצירה מלאכותית שנעשתה ל"עובדה הכרחית".
אחרי שסיים את רוסיה תחת המשטר הישן, דחה פייפס שוב את כתיבת הספר המובטח על תולדות השמרנות הרוסית, מפני שחזר להשלים את הכרך השני בביוגרפיה של סטרובה, שראה אור בשנת 1980. דחייה נוספת נגרמה בשל הזמנתו של פייפס, שכבר התפרסם כאחד ממבקריו הבוטים של הדטאנט, להצטרף למועצה לביטחון לאומי בממשל רייגן כיועץ לעניינים סובייטיים ומזרח אירופיים.
העמדות האנטי־קומוניסטיות שבהן דבק פייפס, ושאותן הציג שוב ושוב בעת ששימש יועץ לממשל רייגן, הפכו אותו לדמות שנויה במחלוקת, בייחוד בחוגי האקדמיה. בשלהי שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים שלטה בממסד האקדמי בתחום הלימודים הרוסיים תיאוריית ה"התכנסות". על פי תפיסה זו, לאחר ה"נתק" של 1917 והדרך שבה עוּות הלניניזם ה"טוב" בידי הסטאליניזם ה"רע", נכנסת עתה ברית־המועצות לשלב של מודרניזציה ונעשית דומה יותר ויותר למדינה האירופית שהייתה מאז ומתמיד. המומחים טענו, אפוא, כי הקפיטליזם והקומוניזם "מתכנסים" ומתלכדים זה עם זה. פייפס לא היה שותף לפרשנות זו ואף הכריז בפה מלא על התנגדותו לה. הוא סבר כי טיעון ההתכנסות נשען על הנחת יסוד מסולפת בעליל, שכן רוסיה איננה מדינה אירופית בשום מובן בעל משמעות. אמנם האליטה שלה אימצה מעטה דקיק של ציוויליזציה מערבית, אך התפתחות - או אי־התפתחות - מוסד הבעלות הפרטית ברוסיה שיווה לה צביון ייחודי. אירועי שנת 1917 אינם מסמלים "נתק", טען פייפס; רצף האוטוקרטיה הרוסית נותר בעינו עבור כל מי שעיניו בראשו. החידוש העיקרי של הלניניזם והסטאליניזם היה הישענותם על הנדסה חברתית טוטליטרית; משאר הבחינות הם היו יורשים טיפוסיים של המורשת הצארית. לפיכך, הקפיטליזם והקומוניזם אינם מתכנסים: שתי השיטות מנוגדות במהותן זו לזו, מפני שהאחת מבוססת על קניין פרטי ועל סמכויות ממשל מוגבלות, והאחרת - על בעלות קיבוצית ועל שלטון המחזיק בכוח אבסולוטי. על סמך ניתוח זה הגיע פייפס לתזה הנועזת ביותר שלו: הקפיטליזם יוסיף לצמוח ולשגשג, ואילו דינו של הקומוניזם, בייחוד בהתגלמותו הסובייטית, לקרוס תחת משקל הצביעות הפוליטית, הקיפאון הכלכלי ומדיניות הדיכוי הלאומי.
השקפותיו של פייפס נתפסו בעיני הממסד האקדמי הליברלי כ"רוסו־פוביות", האשמה שעמה נאלץ להתמודד לאורך כל הפרק האחרון של דרכו המקצועית. עמדתו של פייפס באשר להיבטים מסוימים של ההיסטוריה הרוסית והסובייטית הייתה אכן ביקורתית למדיי, וייתכן כי ביטא את השקפותיו באורח בוטה, אך האשמתו ב"רוסו־פוביה" הייתה חסרת שחר. פייפס לא רחש עוינות אי־רציונלית ומושרשת כלפי הרוסים, אך הוא היה מודע היטב להבדל שבין המציאות ובין התעמולה שהופצה ממוסקבה. האליטות הרוסיות, שנהנו מן העוצמה האוטוקרטית, טיפחו לאורך שנים ארוכות דיסאינפורמציה זדונית, אינטרסנטית, מתוחכמת. הואיל והמציאות לא תאמה תמיד את שאיפותיהם, הם עודדו יצירת תדמית חלופית שנועדה לעיניהם של מבקרים מבחוץ ולאלו הנתונים לשליטתם. האסטרטגיה שנקטו הזכירה במידה רבה את "כפרי פוטיומקין" המפורסמים. ברבות השנים, הם הציגו את רוסיה כלפי המערב כ"אימפריה הנוצרית האמיתית", כ"מונרכיה נאורה", וכ"גן העדן של העמלים". אך בסופו של דבר, לא היה בכך כמעט שמץ של אמת. בעיני הממסד האקדמי של אמריקה חטא פייפס בכך שהתריע ללא הרף, בעוצמה ובפומבי על העובדה המטרידה הזאת. אפשר אולי לטעון כי גישתו הישירה של פייפס לא הייתה מחוכמת במיוחד, לנוכח המצב הבינלאומי המסוכן והעדין ששרר בשנות השמונים, אך לא הייתה כל סיבה אז - ואין כזאת גם היום - לכנותו קנאי. לרוע המזל, האמת איננה תמיד ערבה לאוזן.
חילוקי דעות אלו הובילו את פייפס לעין הסערה במאבקו מול הממסד האקדמי של הסובייטולוגיה ולימודי רוסיה בשנות השמונים והתשעים. שדה הקרב היה ההיסטוריה של המהפכה הרוסית עצמה. מצד אחד ניצב פייפס, שעמד על דעתו כי המהפכה לא הייתה אלא הפיכה, כי הבולשביקים הם קנאים אלימים, וכי ברית־המועצות היא במהותה פרויקט פלילי. מולו ניצבו ה"רוויזיוניסטים" - אותם חוקרים אמריקנים שקיבלו את הכשרתם דווקא מידי פייפס ועמיתיו - שגרסו כי המהפכה הייתה התקוממות עממית, כי הבולשביקים (חוץ מסטאלין, כמובן) הם מתקנים חברתיים, וכי ברית־המועצות היא ניסוי במודרניזציה. בסופו של דבר נקלע מאבקו של פייפס ברוויזיוניסטים למבוי סתום. פייפס התעלם מן המחקר הרוויזיוניסטי וטען (בחוסר הגינות) שכשהוא מעוניין לשמוע את נקודת המבט הסובייטית הוא יכול פשוט לקרוא את העיתונים היוצאים לאור בברית־המועצות. הרוויזיוניסטים, מצדם, התעלמו מפייפס, משימה לא קשה במיוחד מפני שלאחר צאת ספרו היווצרותה של ברית־המועצות בשנת 1954 הוא פרסם מעט מאוד על רוסיה שלאחר המהפכה.
לאחר שעזב את המועצה לביטחון לאומי בשנת 1983, החליט פייפס לתקן את המצב הזה. תשובתו לרוויזיוניסטים הייתה עתידה להיות פרויקט רוויזיוניסטי משלו: היסטוריה מקיפה של המהפכה הרוסית ושל האירועים שהתרחשו מיד לאחריה. הוא דחה שוב את הכתיבה על תולדות השמרנות הרוסית והחל לעבוד בקדחתנות על כתבי היד של ספריו המהפכה הרוסית (1990) ורוסיה תחת המשטר הבולשביקי (1994). בחיבורים אלו טען פייפס בלהט, ולפעמים אף בכעס, כי הבולשביקים בכלל, ולנין בפרט, לא היו אלא אוטופיסטים תאבי כוח וצמאי דם שחטפו לעצמם את המדינה האוטוקרטית הרוסית ורתמו את כוחה העצום כדי לגבש מערכת טוטליטרית האחראית לטבח מיליונים מנתיניה. פייפס סבור היה כי המשטר הצאריסטי הדועך היה גרוע, אך השלטון הבולשביקי היה נורא ממנו שבעתיים והמיט אסון נורא על העם הרוסי.
