הדפסה
גרסת PDFאך הפרשנות הזאת, הנשענת על ההנחה שקיימת רציפות היסטורית בין האימפריה הרוסית ובין ברית־המועצות, הייתה חריגה בהלך הרוח ששלט בזרם המרכזי בסובייטולוגיה האמריקנית. בשנות החמישים והשישים התפשטה בשיח האקדמי האמריקני המוסכמה הגורסת כי יש לבסס את מחקר החברה על אותם עקרונות הנהוגים במדעי הטבע. על פי גישה זו, המחקר יכול וצריך לתאר מערכות חברתיות בעלות לכידות פנימית, שתהיינה נהירות למתבונן ושהתפתחותן תהא ניתנת לחיזוי. מרבית הסובייטולוגים ביקשו אפוא "לחשוף" את הכללים הספציפיים השולטים במערכת החברתית הסובייטית ומתווים את התנהגותה. ברי כי פייפס חלק על השקפה זו. הוא סבר כי ניתוח התנהגותם של עמים אינו יכול להתבצע באמצעות יישומן של שיטות אמפיריות; תחת זאת, יש לראות בהם קהילות היסטוריות קדומות, בעלות מורשת ייחודית ומתמדת, הנושאות את צלקות העבר. עמים אינם נשלטים על ידי חוקים לוגיים, אלא מונחים על ידי מסורות של חשיבה והתנהגות. מסורות אלו, לדידו של פייפס, אינן עקביות בהכרח; פעמים רבות הן בלתי מודעות, אולם תמיד ניחנות בכוח רב. משום כך, טען, הדרך היחידה לתהות על קנקנה של אומה - בייחוד כשמדובר באומה ותיקה כמו רוסיה - היא לחקור את התפתחותה ההיסטורית האורגנית.
בזאת בדיוק החליט פייפס להתמקד לאחר שסיים לכתוב את היווצרותה של ברית־המועצות. בניגוד לדעתם של מלומדים, פוליטיקאים וחוקרי מדע המדינה, טען כי מעצמה זו איננה מהפכנית. אמת, האנשים ששלטו באימפריה הרוסית היו קומוניסטים, ומטרתם הייתה בניית מערכת סוציאליסטית והפצת אמונתם ברחבי העולם - בדרכים אלימות אם יהא בכך צורך - אך הקומוניסטים המסוימים האלה היו גם רוסים (או, לכל הפחות, אנשים שעברו תהליך של רוסיפיקציה) והם התנהגו בהתאם. מתחת לציפוי הדק של התלהמות אידיאולוגית הבחין פייפס בבירור בדמיון בין המשטר הישן של רוסיה ובין הסדר הקומוניסטי החדש. כשם שהצאר משל לבדו, בכוח אבסולוטי, באימפריה רב־לאומית, כך גם המפלגה; כשם שהצאר היה בעליהם של כל נכסי האומה, כך גם המפלגה; וכשם שהצאר שלט בשיח הציבורי ודיכא כל התנגדות, כך נהגה גם המפלגה. סובייטולוגים אחרים התעלמו מן המקבילות הללו מפני שנפלו ברשתו של הרעיון - שמקורו בתעמולה של הממשלה הסובייטית עצמה - שלפיו הבולשביקים מקימים מערכת חברתית חדשה לחלוטין המבוססת על העקרונות המופשטים של המרקסיזם. הם האמינו כי הקומוניזם משנה את פניה של רוסיה, ואילו פייפס חש כי דווקא רוסיה היא שמשנה את פניו של הקומוניזם.
בהתחקותו אחר שורשיה של רוסיה המודרנית, ה"קומוניסטית", פנה פייפס לתקופות מוקדמות יותר בהיסטוריה שלה. מהלך כזה היה נתפס כיום כצעד של התאבדות אקדמית לו ננקט בידי חוקר אשר טרם קיבל קביעות. אך במחקר ההיסטורי של אמצע שנות החמישים עדיין לא התקבעה החלוקה המדוקדקת לתחומי ההתמחות שגבולותיהם נשמרים בקנאות. כיוון שכך, פייפס יכול היה להקשיב לאינסטינקטים שלו ולהתעמק במחקר - שהוזנח באותה העת - של רוסיה בימי הביניים, בראשית העת החדשה ובתקופת האימפריה הצארית. עלינו להיות אסירי תודה על כך, מפני שהמחקר הזה העמיק לאין שיעור את ההבנה האמריקנית של ברית־המועצות. עבודתו של פייפס על התפתחות התרבות הפוליטית הרוסית מראה כי לעתים נחוץ מבטו של אדם המגיע מן החוץ כדי להבחין במה שנעלם מעיני המומחים.
השאלה שהחלה להעסיק את פייפס נוסחה בתזכיר משנת 1956: "כיצד ובשל אילו סיבות (אמיתיות או מדומות) שימרה רוסיה את שיטת הממשל האוטוקרטית שלה גם לאחר ששיטה זו פסה מן העולם באירופה?" במאות השמונה־עשרה, התשע־עשרה והעשרים שלטו ברוסיה, בזה אחר זה, מנהיגים רפורמיסטים, ששאפו להפוך אותה לארץ בעלת מאפיינים מערביים: פטר הגדול, קתרינה הגדולה, אלכסנדר הראשון, אלכסנדר השני, ניקולאי השני, הממשלה הזמנית של קרנסקי, ולבסוף גם הבולשביקים עצמם. ובכל זאת, אף לא אחד מהם הצליח למנוע את התבססותה מחדש של האוטוקרטיה ולכונן ברוסיה ממשל בעל סמכויות מוגבלות. פייפס נוכח כי האוטוקרטיה נהנית מאחיזה מסתורית במדינה זו. מדוע כך הוא הדבר?
הוא החל בבחינת דמותו של ניקולאי קַרַמזין, שהיה, כנראה, האפולוגטיקן המתוחכם ביותר שעמד לרשות האוטוקרטיה הרוסית מאז ומעולם. קרמזין היה ההיסטוריון הרוסי הגדול ביותר בתחילת המאה התשע־עשרה ויועץ לצאר שוחר הרפורמות אלכסנדר הראשון. אף שקרמזין ראה במדינות המערב וברפובליקניזם מודל לחיקוי, מחקרו ההיסטורי הובילו למסקנה כי האוטוקרטיה היא צורת השלטון היחידה ההולמת את רוסיה. דרכי ממשל אחרות עשויות להיות "טובות יותר", במובן מופשט כלשהו, אך אין הן מתאימות לתנאים השוררים ברוסיה. קרמזין העביר את מסקנותיו לצאר בתדריך שאותו תרגם ופרסם פייפס בשנת 1957 תחת הכותרת זיכרונות על רוסיה הקדומה והמודרנית. לדברי קרמזין,
האוטוקרטיה היא שייסדה את רוסיה והיא שקיימה אותה. כל שינוי בהרכבה הפוליטי המיט עליה חורבן בעבר, וימיט עליה בהכרח חורבן גם בעתיד, מפני שהיא מורכבת מחלקים רבים ושונים עד מאוד, שלכל אחד מהם צרכים אזרחיים משלו; מהו האמצעי שיוכל ליצור את אחדות הפעולה הנדרשת ב"מכונה" כזאת, פרט למונרכיה בלתי מוגבלת? אם אלכסנדר… ייטול את עטו ויחוקק לעצמו חוקים החורגים מחוקי האל ומחוקי מצפונו שלו, הרי שעל האזרח האמיתי והטוב של רוסיה להרהיב עוז, להרים את ידו ולומר: "הוד מעלתך! חרגת מגבולות סמכותך".
זהו ניסוח מוכר של הטיעון ה"טבעי" להצדקת האוטוקרטיה. טיעון זה נשען על נתונים בלתי אישיים, כגון גיאוגרפיה ואוכלוסין. התיאוריה המונחת בבסיסו היא פשוטה: רוסיה היא ארץ רחבת־ ידיים, רבגונית ומסוכסכת. מדינות רב־לאומיות כאלה, מעצם טבען, מחייבות שלטון ריכוזי, אחיד ובעל אתוס מלכד כדי שתוכלנה לשגשג. רוסיה זקוקה אפוא לאוטוקרטיה. את התיאוריה הכללית הזאת ביסס קרמזין על סימוכין היסטוריים. הוא הראה שכאשר המשטר האוטוקרטי התמוטט, כפי שאמנם אירע בראשית המאה השבע־עשרה, סבל העם הרוסי מאי־יציבות חברתית, מפלישות, ממרד וממלחמה. בדומה לכך, כאשר שליטים בעלי נטיות מערביות ניסו לייבא לרוסיה מוסדות פוליטיים בנוסח אירופי, כפי שעשתה קתרינה הגדולה במאה השמונה־עשרה, הם תמיד נחלו כישלון. במילים אחרות, לרוסיה אין קיום ללא שלטון ריכוזי.
בספרו האחרון, השמרנות הרוסית ומבקריה, מראה פייפס שקרמזין לא היה איש הרוח הראשון שהציע את הטיעון הטבעי להצדקת האוטוקרטיה. השמרנים הרוסים הגיעו למסקנה זו מעיון בכתביהם של הפילוסופים הפוליטיים האירופים של ראשית העת החדשה. יורי קְריז'אניץ' ופֵאוֹפַן פְּרוקופּוביץ', שהכירו היטב את התיאוריה הפוליטית המערבית, ניסחו את הטיעון הטבעי עוד במאה השבע־עשרה. וסילי טאטישצ'ב וקתרינה הגדולה עצמה, שהייתה אף היא בקיאה בהגות האירופית, הרחיבו אותו במאה השמונה־עשרה. כאשר הגיש אפוא קרמזין את תזכירו לאלכסנדר הראשון בראשית המאה התשע־עשרה, הייתה המסקנה בסוגיה כבר בגדר "עניין ישן" ואף "מסורת" בפני עצמה. פייפס מראה כי הוגים שמרנים מאוחרים יותר - ובהם הרוזן סרגיי אוּבארוב, קונסטנטין פּוֹבֶּדוֹנוֹסֶב, מיכאיל קַטקוֹב, קונסטנטין ליאונטייב, סרגיי וִיטֶה ופטר סְטוֹליפִּין - העלו טיעונים נוספים להצדקת האוטוקרטיה. הם עמדו על היותה מכשיר להנחלת הקִדמה, על יתרונה המוסרי על פני צורת שלטון "אירופית", ועל יכולתה להדוף את הסכנות הנוראות הטמונות במהפכה פוטנציאלית. אלא שאף אחת מן העמדות הללו לא ניחנה בעוצמה או בכוח ההתמדה של הטיעון הטבעי, מפני שאף אחת מהן לא התמודדה עם תנאי השטח של האימפריה הרוסית. אין חולק כי האוטוקרטיה אכן הייתה לעתים מכשיר מאיץ קדמה, כי היו לה יתרונות מסוימים על המשטרים המערביים, וכי היוותה מחסום בפני המהפכה - אך לא תמיד היו דברים אלו נכונים. לעומת זאת, רוסיה הייתה, עודנה, ותהיה תמיד ארץ רחבת ידיים, רבגונית ומסוכסכת, וככזאת היא זקוקה לכאורה לידו הקשה של האוטוקרט על מנת לשמר את שלמותה. טענות דומות מאוד נשמעות גם היום מפיהם של תומכי המשטר הרוסי הנוכחי.
משהשלים את תרגום ספרו של קרמזין, התכוון פייפס לכתוב את ההיסטוריה השלמה של המחשבה השמרנית הרוסית. ואולם, את עניינו עוררה במיוחד דמותו של פטר סְטְרוּבֶה, רדיקל מבריק שהפך למבקר שמרן של השמאל המהפכני הרוסי. ב־1957, משקיבל קביעות בהרווארד, ניתנה בידי פייפס החירות להתעמק בפרויקט לפי בחירתו. הוא הניח לעת עתה להיסטוריה של השמרנות הרוסית והחליט לכתוב את הביוגרפיה של סטרובה. הוא העריך שהמשימה תארך שנתיים. היא נמשכה עשרים שנה.
גם כשעמל על הביוגרפיה של סטרובה לא חדל פייפס להגות בשורשים העמוקים של המסורת האוטוקרטית הרוסית. הטיעון הטבעי להצדקת האוטוקרטיה היה ברור, אך אם אכן שלטון כזה הולם את רוסיה ב"טבעיות", כפי שטוענים השמרנים, כיצד נוצרו התנאים לכך? מבחינה תיאורטית, לפחות, גורמים "טבעיים" - גודל, גיוון, מתח פנימי - אמנם יכולים ליצור מצע נוח להתפתחות סוג מסוים של שלטון, אך רוסיה לא הייתה תמיד גדולה, רב־לאומית ומשוסעת. למעשה, היא החלה את דרכה כארץ קטנה, הומוגנית והרמונית, ורק אחר כך נעשתה רחבת ידיים, הטרוגנית ומסוכסכת. פייפס תהה כיצד התגלגלו הדברים לידי כך. משהשלים את כתיבת הכרך הראשון של הביוגרפיה על סטרובה בשנת 1970, הוא נטל לעצמו פסק זמן כדי להתמודד עם השאלה שהטרידה את מנוחתו. תשובתו, שראתה אור ב־1974 בספר רוסיה תחת המשטר הישן, השתלבה בסדרת ספרים שנקראה, ברוח גיזו, תולדות הציוויליזציה, והיא מהווה, ככל הנראה, את תרומתו החשובה ביותר של פייפס לתחום לימודי רוסיה.
