הדפסה
גרסת PDFברי כי תפיסתו הבורקיאנית של פייפס את המהפכה הרוסית לא התקבלה בברכה על ידי האקדמיה, בייחוד לא על ידי הרוויזיוניסטים עצמם. כתב העת האמריקני המוביל בתחום הלימודים הרוסיים סירב לבקר את שני הספרים. ועם זאת, הם זכו לקבלת פנים חיובית מאוד בקרב הציבור הרחב, ויש מקום להניח שהסיבה העיקרית לכך הייתה העיתוי המושלם של פייפס - קריסתה של ברית־המועצות. הרוויזיוניסטים, שסברו כי הבולשביקים הם מתקנים לגיטימיים, והסובייטולוגים, שגרסו כי ברית־המועצות היא מבצר איתן של יציבות, נותרו דוממים נוכח התמוטטות מושא מחקרם. רעיון ההתכנסות התגלה כמיתוס, וריצ'רד פייפס פרסם זה עתה שני ספרים שסיפקו לקורא הסקרן את ההסברים למה שהתרחש לנגד עיניו. הוא טען כי ברית־המועצות החלה כתרגיל בעריצות, וככל המשטרים הרודניים אחת דינה ליפול. וכך אמנם קרה. פייפס החל בפרויקט שלו בניסיון להסביר את עלייתה של האימפריה הסובייטית, ומבלי משים כתב את המילים שיופיעו על מצבתה.
בשנת 1996 פרש פייפס מאוניברסיטת הרווארד, שבע רצון מהוכחת צדקתו אך נטול אשליות לגבי מצבה של האקדמיה. בחייתי הוא מציין כי עולם המחקר וההשכלה הגבוהה עבר שינוי חד מאז נכנס לראשונה בשעריו. המחלקות להיסטוריה התרבו, ועם זאת נעשו צרות ומוגבלות מאוד: כל חוקר שומר באדיקות על תחום עיסוקו; פרסום מונוגרפיות צנומות על נושאים מעורפלים ושוליים הוא צו השעה. איש אינו עוסק עוד ב"היסטוריה הפילוסופית" האהובה על פייפס. ואף כי ניצחונו הברור על הרוויזיוניסטים היה נחמה פורתא, התברר שהוא זמני בלבד, לפחות בדל"ת אמותיה של האקדמיה. במאי 1995 סירבה אוניברסיטת הרווארד להעניק קביעות לוולדימיר בּרוֹבְקין, היסטוריון שחקר את ראשיתה של רוסיה הסובייטית ושנתפס בעיני פייפס כממשיכו. כיוון שהרוויזיוניסטים היו ממוקמים היטב בפסגת ההירארכיה של לימודי ההיסטוריה בכל האוניברסיטאות החשובות, וכיוון שהרווארד חששה לשמה הטוב, לא היה מקום לברובקין - וממילא גם לא לפייפס.
משפרש לגמלאות היה פייפס משוחרר מן האילוצים הפוליטיים של העולם האקדמי ועל כן חזר סוף־סוף אל כתיבת ההיסטוריה של השמרנות הרוסית, שאותה זנח זה מכבר. חיבורו, השמרנות הרוסית ומבקריה, הוא מעין סיכום של עיסוקו הנרחב בתחום התרבות הפוליטית הרוסית. הספר נפתח במתווה כללי של התיאוריה בדבר התפתחות תפיסת האדנות בהיסטוריה הרוסית, שאותה גולל בהרחבה בספרו רוסיה תחת המשטר הישן. דפים קצרים אלו הם, בעיניי, פסגתו של הספר, מפני שהם מתמצתים את הלקח המהותי שפייפס מבקש להנחיל: ההיסטוריה הרוסית ניתנת להבנה רק כאשר מעמידים מולה את זו של אירופה המערבית. האימפריה הרוסית הקדומה (נסיכויות קייב־רוס ומוסקוביה) התגבשה בקצוות הצפון הנידח של אירואסיה, אזור שאדמתו דלה, גבולותיו קשים להגנה והוא חסר מוצא אל הים. המדינות האירופיות, לעומת זאת, התפתחו באזור שוקק שהתברך באדמה פורייה, במכשולים טבעיים ובקווי חוף ארוכים. רוסיה הפרוטו־אימפריאלית נולדה אל תוך אקלים תרבותי קשה, שכן שום ציוויליזציה קלאסית לא הגיעה מעולם לאזור רוס של צפון אירואסיה. המדינות האירופיות הקדומות, לעומת זאת, הוקמו על היסודות האיתנים של התרבות היוונית־רומית. כתוצאה מכך, רוסיה הקדומה כמעט לא הכירה מושגים משפטיים קלאסיים, כגון שלטון מוגבל ורכוש פרטי. היא ספגה מידה מסוימת של השפעה יוונית־רומית בשל קרבתה לקונסטנטינופול, אך המורשת התרבותית של האימפריה הביזנטית ממילא לא הייתה עשירה במיוחד פרט לתרומתה בתחום הליטורגי, ומכל מקום, לא הייתה מאתגרת מנקודת מבט פוליטית. פייפס מזכיר שהמוסקוביטים קראו אמנם מספר טקסטים פוליטיים ביזנטיים, אך גם אלה הועברו מבעד למסננת של תיאוריית האדנות הבלעדית שטיפחו הם עצמם. ראוי לציין גם את החותם שהותירו הנוודים של ערבות אירואסיה בהיסטוריה של האזור: המונגולים שלטו ברוסיה במשך מאתיים שנה, וצאצאיהם היו קוץ בבשרה של האימפריה עוד זמן רב לאחר מכן, בעוד שרוב מדינות אירופה, חוץ מאזורי הספר המזרחיים והדרומיים, היו מוגנות מפני פשיטות הנוודים. פייפס סבור כי מאפיינים אלו - גיאוגרפיים, תרבותיים וצבאיים - עומדים ביסוד ההבדלים בין התרבויות הפוליטיות הנפרדות של רוסיה ושל אירופה.
אחרי שהכין את הבמה ההיסטורית מציג פייפס את שחקניו - ההוגים השמרנים הרוסים הבולטים מן המאה השש־עשרה ועד ראשית המאה העשרים. הפרק העוסק במחשבה פוליטית במוסקוביה הקדומה אינו מספק ביותר, אך בני הנסיכות הזאת ממילא לא הרבו לכתוב על פוליטיקה ולפיכך לא עמד לרשות פייפס חומר רב מלכתחילה. אפשר אולי לטעון כי עצם העדרם של טקסטים פוליטיים מוסקוביטיים מגלה לנו משהו על המחשבה הפוליטית הרוסית הקדומה - כלומר, את העובדה שכבר בשלב מוקדם מאוד התגבשה בתרבות זו האידיאולוגיה הרואה בנסיך העריץ וביורשיו את אדוני הממלכה.
השינוי האמיתי החל עם פטר הגדול. פטר היה הצאר הראשון שניסה במודע להפוך את רוסיה לארץ מערבית. הוא ידע כי יש משהו מביך במקצת בצורת השלטון הרוסית, לפחות מנקודת מבט פוליטית אירופית. הצאר היה חזק מדיי ונתיניו משועבדים מדיי. הוא - ואחריו, בין השאר, קתרינה השנייה, אלכסנדר הראשון, אלכסנדר השני וניקולאי השני - ניסו לתקן את המערכת הרוסית בהשראת ההגות הפוליטית המערבית. כולם נחלו כישלון. יש לכך, כמובן, סיבות רבות, אך זו שפייפס בוחר להדגיש בשמרנות הרוסית היא אידיאולוגית במהותה: המתקנים הרוסים לא הצליחו מפני שמרבית בני־עמם - ובוודאי ההוגים השמרנים שבהם עוסק פייפס - לא רצו ברפורמות. אנשים מן המערב יתקשו אולי להאמין בכך, אך הרוסים האמינו באמת ובתמים ביתרונותיה של האוטוקרטיה. פרוקופוביץ', טאטישצ'ב, קרמזין, אובארוב, פובדונוסב, קטקוב ושמרנים אחרים סברו בכנות כי האוטוקרטיה היא צורת השלטון המתאימה ביותר לרוסיה, וכי בלעדיה לא תהיה לארצם תקומה. בעיניהם, אוטוקרטיה ופטריוטיזם רוסי היו מושגים חופפים. פייפס אינו מתעסק אמנם בחקר דעת הקהל הפוליטית, אך לא יהיה זה מרחיק לכת לומר שתפיסותיהם של השמרנים המלומדים היו מקובלות במידה רבה על המוני הנתינים הרוסים. אלה ראו בשלטונו של הצאר עובדת חיים טבעית והכרחית; הצאר קוּדש על ידי האל, ולכן, בלעדיו תשקע רוסיה במצולות החטא והשחיתות. הם לא העלו בדעתם שום אפשרות אחרת.
השאלה היא, כמובן, אם הרוסים של היום יכולים לקבל שיטת משטר אחרת. למרבה הצער, פייפס אינו מתייחס ישירות לשאלה זו וספרו מסתיים עם המהפכה. ברי שהוא מאמין גדול בכוחה של התרבות, ונדמה, למקרא חיבוריו, שהאוטוקרטיה תמשיך להיות גורם חשוב בתרבות הרוסית, ממש כפי שהייתה זה מאות שנים. בכל רגע היסטורי שבו נדמה היה שרוסיה עולה על נתיב חדש - 1613, 1730, 1767, 1809, 1825, 1861, 1905, 1917 - היא שבה תמיד אל חיק האוטוקרטיה. לנוכח הפופולאריות שממנה נהנה כיום משטרו של פוטין והמדיניות הנמשכת של ריכוז כוח רב יותר ויותר בידי ראש המדינה, נראה שזהו הנתיב שבו צועדת רוסיה גם כיום.
ריצ'רד פייפס מכנה את עצמו "הלא־שייך", ותואר זה יאה לו. במהלך דרכו המקצועית העשירה הוא סירב להצטרף לאפנות אקדמיות חולפות, ובשל כך נדחה על ידי הקבוצות שהתיימרו להכתיבן. בידוד כזה עלול להיות מכאיב, ואף שפייפס, בגישתו הסטואית, מסרב להודות בכך, אין ספק שבשעתו פגע בו הדבר. ועם זאת, הוא המשיך בשלו. למרות כל הקשיים הוא לא חדל ממאמציו לנסות להסביר לנו מה קורה "שם", גם כשסירבנו לשמוע, גם כשדחינו את דבריו, ואפילו כשכונה על ידי חלק מעמיתיו פרנואיד, קנאי ומחרחר מלחמה. כמי שחווה על בשרו את נחת זרועה של העריצות, הוא היה נחוש בדעתו להשמיע לנו את המסר שבו האמין, והוא ידע שבסופו של דבר גם נשמע אותו. כך אכן היה, ועלינו להודות לו על עקשנותו. מפני שעתה, אם ירצה בכך ואם לאו, הוא אינו ניצב עוד בדד; כולנו היינו ל"לא־שייכים".
מרשל פו מרצה במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת איווה.
