הדפסה
גרסת PDFמגבלות חשובות אלו של המדע נשכחו כיום במידה רבה מביולוגים רבים, ועמן גם מידת הצניעות שהיו אמורות להשרות. תחת זאת, הביו־נביאים של המדעיות מנצלים רעיונות כבירים מתחום הגנטיקה, הביולוגיה ההתפתחותית, מדעי המוח והפסיכולוגיה האבולוציונית, ויוצאים בצורה בוטה נגד ההבנה המסורתית של טבע האדם, חיי האדם וכבוד האדם.
כבר לפני מאה וחמישים שנה קרא הדרוויניזם, בגרסתו המקורית, תיגר על מעמדנו המיוחד: כיצד יוכל יצור שהתפתח ממקורות תת־אנושיים לטעון שהוא בעל חיים נעלה יותר, לא כל שכן להאמין שהוא נברא בצלם אלוהים? תורת האבולוציה האורתודוקסית שוללת אפילו את עצם השימוש בתארים "נעלה" או "נחות" ביחס לבעלי חיים; לכל היותר אפשר לדבר על רמת המורכבות שלהם. הואיל וכל בעלי החיים עוסקים בסופו של דבר באותו הדבר - בהישרדות אינדיבידואלית לצורך המשך קיומם של הגנים שלהם - ההבדלים הניכרים לעין ביניהם הם ביסודו של דבר רק דרכים מורכבות יותר או פחות לביצוע אותה משימה.
ההסברים המטריאליסטיים החדשים לאירועים נפשיים אינם מותירים מקום לנשמה במובנה המסורתי כעיקרון המחיֶה של החיים. הגנים הם שאמורים לקבוע את המזג ואת האופי האישי. דומה שהתיאורים המכניסטיים של תפקודי המוח מוותרים על הצורך לדבר על חירות האדם ועל תכלית המעשים. מחקרים המשתמשים בטכניקות של סריקה מוחית מתיימרים להסביר כיצד אנו מגיעים להחלטות מוסריות. תיאור חיצוני לחלוטין של התנהגותנו - "הגביע הקדוש" של מדעי המוח - גורע מחשיבותו של עולמנו הפנימי. רגש, להט, מודעות, דמיון, תשוקה, אהבה, שנאה, מחשבה - מבחינת המדע כל אלה אינם אלא "אירועים מוחיים". חוקרים מסוימים אף טוענים כי במוח קיימת "מודוּלת אלוהים", שפעילותה אמורה להסביר חוויות דתיות או מיסטיות.
נניח לרגע למושג "נברא בצלם": איזו ראייה הומאניסטית נשגבת של חיי האדם או של הטוב האנושי תוכל לעמוד מול האמונה הניצחת של אלה הממנים עצמם לדוברי הביולוגיה ונביאיה ומכריזים, השכם והערב, כי האדם אינו אלא אוסף של מולקולות, תאונה על במת האבולוציה, חלקיק חריג של מודעות ביקום חסר תודעה, דבר מה שבמהותו אינו שונה מכל יצור חי אחר? איזה סיכוי יש לרעיונות המקודשים בדבר כבוד האדם וחירותו מול הרעיון הרדוקטיבי של הגן האנוכי, או האמונה שהדנ"א הוא מהות החיים, או ההשקפה הגורסת שההתנהגות האנושית והחיים הפנימיים העשירים שלנו הם בסך הכל תופעות נוירו־כימיות, שתכליתן תרומה להצלחה הרבייתית?
ואמנם, רבים מן המדענים ומן האינטלקטואלים המובילים שלנו משתוקקים לקעקע את התפיסות המסורתיות בדבר מקומו המיוחד של האדם בבריאה, והם ששים לצאת לקרב בכל הזדמנות. שימו לב, למשל, כיצד בחרו המאורות הגדולים של האקדמיה הבינלאומית של ההומאניזם - בהם הביולוגים פרנסיס קריק ואדוארד וילסון ואנשי הרוח ישעיה ברלין וקורט וונגוט - להגן על רעיון שיבוט האדם:
אילו שאלות מוסריות עשוי שיבוט האדם לעורר? כמה מדתות העולם מלמדות שקיים הבדל מהותי בין יצורי אנוש ובין יצורים אחרים ממשפחת היונקים - שהאלוהות טבעה בבני האדם נשמות אלמותיות, המעניקות להם ערך שאין מקום להשוואה בינו ובין ערכם של יצורים חיים אחרים. טבע האדם נחשב ייחודי ומקודש. כל התקדמות מדעית המסכנת בבירור את ה"טבע" הזה או משנה אותו מעוררת התנגדות נזעמת… אך ככל שמדע יכול לקבוע… נראה שהיכולות האנושיות שונות בדרגתן - אך לא בסוגן - מן היכולות הקיימות אצל בעלי חיים עילאיים אחרים. לאנושות יש רפרטואר עשיר של מחשבות, רגשות, שאיפות ותקוות הנובע כנראה מתהליכים אלקטרוכימיים המתרחשים במוח, ולא מנשמה חסרת גשמיות הפועלת בדרכים ששום מכשיר אינו מסוגל לגלות… השקפות קדומות בדבר טבע האדם, ששורשיהן נעוצים בעבר השבטי של האנושות, אינן יכולות להיות אמת המידה שעל פיה נקבל החלטות מוסריות בשאלת השיבוט… התועלת הפוטנציאלית של השיבוט עשויה להיות כה עצומה, עד שתהא זו טרגדיה אם נניח לנקיפות מצפון תיאולוגיות עתיקות יומין להביא לשלילתו.2
כדי להצדיק את המחקר המדעי המתקיים כיום מוכנים אותם "הומאניסטים" להיפטר לא רק מתפיסות דתיות מסורתיות אלא מכל השקפה בדבר ייחודו של האדם וכבודו, לרבות ייחודם שלהם וכבודם. הם אינם מבינים שראיית האדם בעיניים מדעיות, אותה ראייה שהם מעלים כל כך על נס, לא רק פוגעת בגאוותנו אלא גם מערערת את תפיסתנו העצמית כיצורים חופשיים, חושבים ואחראיים, הראויים לכבוד מפני שרק לנו לבדנו, מכל בעלי החיים, יש תודעה ולב, ורק בנו מפעמת השאיפה לא רק להנציח את הגנים שלנו אלא להגשים יעדים נשגבים יותר.
אומר שוב: הבעיה אינה טמונה בממצאים המדעיים עצמם, אלא בגישה הרדודה שאינה מסוגלת לראות שום אמת פרט להם. כך, למשל, משתלח הפסיכולוג האבולוציוניסט ומחבר ספרי המדע הפופולאריים סטיבן פינקר בכל מי שמעז להתייחס בכובד ראש למושג "נפש האדם":
להוותם של אלה כבר הוכיחו מדעי המוח כי התודעה היא מה שעושה המוח. את מה שמכונה "הנשמה הבלתי גשמית" אפשר לנתח בסכין, אפשר לשנות באמצעות חומרים כימיים, אפשר להפעיל ולנתק באמצעות זרם חשמלי, אפשר לכבות באמצעות מכה חזקה או מחסור בחמצן. לפני מאות שנים לא היה זה מן החכמה לבסס את המוסריות על הדוֹגמה הממקמת את כדור הארץ במרכז היקום. בדיוק באותה מידה אין זה מן החכמה לבסס היום את המוסריות על דוֹגמות בדבר נשמות שהעניק לנו האל.3
פינקר, פרופסור לפסיכולוגיה, מתכחש ללא שמץ של אירוניה לקיומה של הנשמה, אך הוא אינו ער לעובדה שאיננו מוכרחים לתפוס אותה כ"רוח הרפאים שבמכונה" או כ"דבר" נפרד הממשיך להתקיים גם אחרי הגוף. תחת זאת, אנו יכולים לחשוב עליה כעל הכוחות המשולבים של גוף אורגני מטבעו - הבסיס והמקור של המודעות, התיאבון והמעשה. פינקר אינו מבין שהכוחות החיוניים של האורגניזם אינם שוכנים בחומרים הגשמיים של הגוף, אלא בצורת הארגון של החומרים הללו; הוא אינו מבין שהארגון המקנה לאותם חומרים את חיותם - הצורה הוויטאלית, או הנשמה - אינו גשמי כשלעצמו.
אין כמובן שום חידוש ברדוקציוניזם, במטריאליזם ובדטרמיניזם מן הסוג הנידון כאן; סוקרטס התווכח עם הדוקטרינות הללו כבר לפני שנים רבות. החידוש האמיתי הוא העובדה שההתקדמות המדעית מצדיקה לכאורה את דרכי החשיבה הללו. כתוצאה מכך עלולה הביולוגיה החדשה לחולל דה־הומאניזציה חמורה יותר מכל מניפולציה טכנולוגית מעשית, קיימת או עתידית; היא עלולה לשחוק - אולי באופן סופני - את הרעיון כי האדם הוא יצור נאצל, מכובד, יקר ערך, אפילו כמו־אלוהי, ולהחליפו בתפיסת האדם - וגם הטבע עצמו - כחומר גלם המיועד לניצול ולתפעול.
המדעיות החדשה לא רק מסלקת את הנשמה מן התמונה העובדתית שהיא מציירת בנוגע לחיים, אלא גם מזניחה את ההיבטים האתיים והרוחניים של החיה האנושית. רק אנו, מכל החיות, עוסקים בדיון מוסרי ומתעמקים בשאלה כיצד יש לחיות. רק אנו, מכל החיות, תוהים לא רק "מה אני יכול לדעת?" אלא גם "מה אני אמור לעשות?" וכן "למה אוכל לקוות?". המדע, למרות תרומתו הכבירה לחיים האנושיים ולהפיכתם נוחים ובטוחים יותר, אינו מסוגל כלל לספק את הכמיהות הגדולות הללו של נפש האדם.
המדע נייטרלי מבחינה מוסרית; הוא אינו עוסק בהבחנה בין טוב לרע, בין צודק לשגוי, בין נאצל לשפל. המדענים מקווים אולי שהשימוש בממצאיהם ייעשה ברוח של צדקה, כפי שהתנבא פרנסיס בייקון, אבל המדע עצמו אינו יכול לעשות דבר כדי להבטיח תוצאה כזאת. הוא אינו יכול לקבוע אמות מידה שתנחינה את השימוש בכוחות הנוראים שהוא מפקיד בידי האדם. הוא מבקש אמנם להשיג ידע אוניברסלי, אך אין לו מענה לרלטיביזם מוסרי. הוא אינו יודע מהי צדקה, מה היא מצריכה, או אפילו אם ומדוע היא טובה. מה ייוותר לנו אפוא מבחינה מוסרית ורוחנית, אם המדעיות חסרת הנשמה תצליח במאמציה למגר את הדתות המסורתיות, את השקפותינו המוּרָשות על חיי האדם, ואת התורות המוסריות המעוגנות באותן השקפות?
חסר זה יורגש יותר מכל בהפעלתו של הכוח הביו־טכני להגשמת מטרות החורגות מריפוי מחלות והקלת סבל. מבטיחים לנו ילדים מוצלחים יותר, ביצועים טובים יותר, גוף חסר גיל ונשמות מאושרות - וכל זאת בעזרת ביו־טכנולוגיות של "שיפור" ו"שדרוג".4 הביו־נביאים מבשרים לנו שאנו צועדים לעבר שלב חדש באבולוציה, אל יצירת חברה פוסט־אנושית, חברה המבוססת על מדע ומושתתת על טכנולוגיה, חברה שתותיר מאחוריה את ההשקפות המסורתיות בדבר טבע האדם ותתנער מן התורות הדתיות המורות לנו כיצד לחיות.
אך מה ינחה את מהלכה של האבולוציה הזאת? איך נדע אם מה שמכונה "שיפור" אכן ישפר את מצבנו? מדוע אמור יצור אנושי לקבל בברכה עתיד פוסט־אנושי? למדעיוּת אין תשובה לשאלות מוסריות גורליות אלו. בהיותה חירשת לטבע, לאל, ואפילו לדיון מוסרי, אין ביכולתה להציע קנה מידה שבאמצעותו נוכל לשפוט אם השינוי הוא אכן התקדמות - או לשפוט בכל עניין אחר. תחת זאת, היא מקדמת גרסה משלה לאמונה, לתקווה ולצדקה: אמונה בטוב שבקדמה המדעית, תקווה כי בעתיד יהא ביכולתנו להתגבר על מגבלותינו הביולוגיות, וצדקה המוצאת את ביטויה בהבטחה לשחרור המיוחל מן המצב האנושי ולהתעלות אל מעבר לו. שום אמונה דתית לא התבססה מעולם על יסודות רעועים יותר.
זהו אפוא המשבר הדתי והמוסרי הייחודי שעמו אנו מתמודדים כעת. אנו מפליגים במים סוערים ללא כיוון והדרכה; ההשקפה שבה אנו דבקים במידה גוברת והולכת נותנת בידינו עוצמה אדירה ובה בעת מתנערת מן האפשרות לקבוע אמות מידה לא־שרירותיות אשר תנחינה אותנו כיצד להשתמש באותה עוצמה. אנו מצוידים היטב אך איננו יודעים מי אנו ולאן פנינו מועדות. אנו מתכננים לא רק את הקטר אלא גם את נהגו, והרכבת שלנו אצה לדרכה ואיש אינו יודע לאן.
