הדפסה
גרסת PDFהאם נצליח להיאבק בתורות המעודדות דה־הומאניזציה ובפשיטת הרגל המוסרית של המדעיות חסרת הנשמה? המענה לשאלה הזאת, ככל שהיא נוגעת לעתיד התרבות, אינו ודאי. אך אנחנו איננו יצורים חסרי אונים מבחינה אינטלקטואלית ורוחנית. אדרבה, עומדים לרשותנו טיעונים פילוסופיים טובים להפרכת תורותיה חסרות הנשמה של המדעיות, וכתבי הקודש מציעים לנו אמיתות נאצלות המזינות את נשמת האדם. בעזרת הכלים האלה נוכל לצאת להגנה הומאנית על האנושי. אני מבקש להציע כאן כמה יסודות להגנה כזאת, ואפתח בפן הפילוסופי.
ראשית, בניגוד לטענות שמעלה המדעיות, ההכרה במקורותינו האבולוציוניים אינה כרוכה בהתכחשות לאמת בדבר ייחודנו כבני אדם. ההיסטוריה של היווצרותנו איננה תחליף להכרה הישירה של היצירה עצמה. כדי להכיר את האדם עלינו לבחון את הווייתו ואת מעשיו, לא את האופן שבו הפך למה שהוא. כדי להבין את טבענו - את מה שאנו - או את מקומנו, אין אנו צריכים להחליט תחילה אם מקורנו בבוץ הקדמוני או אם נוצרנו בידי אל בורא: גם אם הקופים הם אבות אבותינו, מה שנוצר בסופו של דבר עולה על הקוף.
שנית, המפתח להכרת מהותנו, חירותנו ותכליתנו טמון בידיעה הפנימית שלנו. אפילו מצאו המדענים "הוכחה" משביעת רצון לכך שפנימיות, מודעות ובחירה אנושית אינן אלא אשליה - שלכל היותר הן תופעות חיצוניות הנובעות מאירועים מוחיים - או שמה שאנו מכנים "אהבה", "שאיפות" ו"מחשבות" אינו אלא טרנספורמציות אלקטרו־חשמליות המתחוללות בחומר המוחי, גם אז היה עלינו להמשיך בשלנו ולהתעלם מהם. ויש סיבה טובה לעשות זאת: ההתגלות הבלתי אמצעית של החיים עצמם, המעידה על כוחם וחיוניותם, היא ראיה משכנעת ואמינה יותר מכל הסבר מופשט, המפוגג את ההתנסות החיה באמצעות זיהויה עם התרחשות גופנית כלשהי. גם ילד נטול כל תחכום מכיר את הצבע האדום והצבע הכחול טוב יותר מפיזיקאי עיוור המצויד בספקטרומטרים. וכל מי שאהב אי פעם יודע שהאהבה אינה רק אפקט שמחוללים מוליכים עצביים.
שלישית, התפיסה הרדוקציוניסטית של הנפש, המצמצמת אותה לכדי פעולת גומלין של כימיקלים, מרוקנת מתוכן לא רק רעיונות כמו חירות אנושית וכבוד האדם, אלא גם מושגים כמו "נכון" ו"טעות". אפילו המדע עצמו נעשה בלתי אפשרי, מפני שעצם קיומו תלוי באי-גשמיותה של המחשבה ובאי־תלותה של הנפש בחומר. אם מה שבו מאמין האדם אינו אלא ביטוי מילולי של "תהליכים אלקטרוכימיים במוח", הרי שאין כלל אמת בלתי תלויה, אלא רק "מה שנראה לי". לא רק האפשרות לזהות את הנכון ואת המוטעה אלא גם הסיבות לחקירה המדעית מתבססות על תפיסה של כבוד האדם וחירותו שהמדע עצמו אינו מסוגל לזהות. פליאה, סקרנות, הרצון שלא ללכת שולל, רוח הנדבנות - כל אלה הם תנאים הכרחיים שבלעדיהם אין קיום למפעל המדעי המודרני; אלה הם סימני ההיכר של נשמת האדם החי, לא של מערכת העצבים המרכזית.
הביקורת הפילוסופית על המדעיות עשויה להחזיר לנו את נשמותינו ולחדש בנו את המודעות לייחוד האנושי. אך הפילוסופיה לבדה לא תוכל לענות על הכמיהות הללו או לספק את חיפושינו אחר משמעות. כדי לזכות במזון הרוחני הזה עלינו לחזור למקורות אחרים. ראש וראשון להם הוא המקרא.
המקרא מעניק לנו הבנה מעמיקה של טבע האדם, אך שלא כמדע הוא מציב את ההבנה הזאת ביחס לכמיהות ולדאגות האנושיות העמוקות ביותר. מסיבות שונות עלינו לפנות תחילה לפתיחה המרהיבה של המקרא, אל סיפור הבריאה בפרק א של ספר בראשית, שהפך, שלא במפתיע, למטרה העיקרית של חִצי המדעיות נטולת הנשמה. כבר טענתי פעם שהממצאים המדעיים אינם פוגעים בעצם כלל במסופר בבראשית א, אף שלכאורה הם מציגים אותו כמשהו מופרך לחלוטין.5 זאת, משום שסיפור הבריאה המקראי אינו תיאור היסטורי או מדעי של מה שקרה, אלא מבוא המשרה עלינו יראת כבוד לסיפור ארוך ומקיף על הדרך שבה עלינו לחיות את חיינו. המקרא מתייחס אלינו לא כאל צופים רציונליים מרוחקים המונעים בעיקר על ידי הסקרנות, אלא כיצורי אנוש העוסקים בשאלות קיומיות וצריכים יותר מכל לפענח את עולמם ואת המשימה שעליהם למלא בתוכו. השאלה האנושית הראשונה איננה "איך כל זה נוצר?" או "כיצד זה פועל?" אלא "מה פירושו של כל זה?" וכן (ובמיוחד): "מה אני אמור לעשות כאן?"
הטענות הספציפיות של סיפור הבריאה המקראי מזינות את כמיהותיה העמוקות של הנפש למצוא תשובות לשאלות אלו. העולם שהיצור האנושי רואה סביבו הוא עולם מסודר ומובן, שלם המורכב מכמה סוגי דברים מובחנים. הסדר השולט בעולם הוא רציונלי לא פחות מן הדיבור המשמש אותנו לתאר אותו ומן הדיבור שעל פיו הוא נברא ממש לנגד עינינו (הקוראות). וחשוב מכל, הסדר הנהיר של הישויות הנבראות נועד בעיקר להראות כי השמש, הירח והכוכבים - למרות יופיים ועוצמתם הנצחיים ותנועתם הנשגבת והמושלמת, ובניגוד לרושם שמעוררת ההתנסות האנושית הבלתי מושכלת - אינם אלוהיים. יתר על כן, ההוויה היא הירארכית: האדם הוא הנעלה מכל היצורים, נעלה יותר מן הרקיע. האדם לבדו הוא יצור שנברא בצלם אלוהים.
מה פירוש הדבר? והאם ייתכן שזה נכון? במהלך תיאור הבריאה האלוהית מציג לפנינו פרק א בבראשית את מעשיו של האל ואת כוחותיו: (א) האל מדבר, מצווה, קורא בשם, מברך ומקדש; (ב) האל בורא, ובורא בחופשיות; (ג) האל מתבונן בעולמו ורואה; (ד) האל עוסק בטוב הגלום בדברים; (ה) האל חרד ליצורים החיים האחרים ודואג למחייתם. בקצרה: האל משתמש בדיבור ובשכל, בחירותו לעשות ולברוא, ובכוחו לשקול, לשפוט ולטפל.
הספקנים שבינינו אולי יתהו אם זה באמת מה שעשה האל - אחרי הכל, אנו מייחסים לו את הכוחות ואת המעשים הללו רק על בסיס הכתוב במקרא. אך גם לאתיאיסטים ברור מעל לכל ספק שהכוחות והמעשים הללו נתונים לנו, והם־הם המרוממים אותנו מעל למישור הקיום החייתי גרידא. בני האדם הם היצורים היחידים שמדברים, מתכננים, יוצרים, הוגים ושופטים. בני האדם הם היצורים היחידים שיכולים להציב לעצמם יעד עתידי ולהשתמש בתכנית כמדריך למימושו של אותו יעד. בני האדם הם היצורים היחידים היכולים לחשוב על העולם, להשתאות לנוכח צורותיו המרהיבות ולחוש יראת כבוד כשהם מביטים בגדולתו ומהרהרים בחידת מקורו.
ואנא, שימו לב: אמיתות מובנות מאליהן אלו אינן מתבססות על כתבי הקודש. הכתוב רק מאפשר לנו לתת להן תוקף באמצעות בחינה עצמית. הדרך שבה אנו קוראים את הטקסט הזה והדרך שבה אנו מגיבים אליו אפשריות רק לנו כבני אדם, והן כל מה שנחוץ לנו כראיה כדי לקבל את טענת הטקסט בדבר מעמדנו הנעלה. זו אינה תפיסה אנתרופוצנטרית אלא אמת קוסמולוגית, ושום דבר שנלמד אי פעם מן המדע לגבי האופן שבו הפכנו להיות מה שאנו לא יוכל להפריכה.
פרק א בבראשית לא רק מציב מולנו מראה שבעדה נשקף אלינו מעמדנו המיוחד בעולם, אלא גם מלמד אותנו באמת ובתמים על השפע הקיים ביקום ועל האירוח הנדיב שהוא מעניק לחיים עלי אדמות. יתר על כן, המקור המוסמך ביותר מבשר לנו שהשלם - ההוויה של כל מה שיש - הוא "טוב מאוד": "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".6 המקרא מלמד אותנו כאן אמת שהמדע אינו יכול להכירה אף על פי שהיא הבסיס לעצם אפשרות קיומו של המדע - ושל כל דבר אחר שאנו מייחסים לו ערך. שהרי, באמת ובתמים טוב מאוד שקיים משהו במקום לא־כלום. באמת ובתמים טוב מאוד שבמשהו הזה שולט סדר נהיר ולא תוהו ובוהו. באמת ובתמים טוב מאוד שהבריאה כוללת יצור המסוגל לא רק לפענח את הסדר הזה אלא גם לדעת שהוא "טוב מאוד" - יצור שיש ביכולתו להוקיר את העובדה שקיים משהו במקום לא־כלום ושניחן ביכולת הרפלקסיבית להעלות את העובדות הללו על נס יחד עם המקור המסתורי של ההוויה עצמה. כפי שמנסח זאת אברהם יהושע השל: "המילים המקראיות על בריאת השמים והארץ אינן מילים של מידע אלא מילים של הערכה. סיפור הבריאה אינו מתאר כיצד נוצר העולם - זהו שיר על תפארתו של העולם הנוצר. 'וירא אלהים כי־טוב'".7
וזה לא הכל. תכלית השיר אינה רק להלל, אלא גם לזמֵן אותנו ולעורר בנו יראת כבוד וקשב. שכּן בדיוק כפי שהעולם הנברא זומן לכדי קיום באמצעות מאמר, כך גם להיות בן אדם בעולם הזה פירושו לחיות מתוך נכונות להיקרא, להיענות לזימון. פירושו להכיר קודם כל בעובדה שאנחנו נמצאים כאן לא מתוך בחירה או בזכות מעשינו, אלא כמתנה שקיבלנו מכוחות שאינם עומדים לרשותנו. פירושו לשאוף להצדיק את המתנה הזאת, לעשות דבר מה מתוך הכרת תודה על הזדמנות הקיום שניתנה לנו. פירושו לא רק להרגיש יראת כבוד נוכח עצם קיומו של העולם אלא גם להתחייב לחיים ראויים, חיים של משמעות, חיים המכבדים את צלם האלוהים שבו ניחנו - ולא בזכותנו אנו. פירושו לחוש בצורך למצוא דרך חיים שעליה נשמח להגן בבוא יומנו מול כס הכבוד.
פרק א בספר בראשית - שלא כמפעל מדעי, מרהיב או עמוק ככל שיהיה - מזמין אותנו להטות אוזן לקול טרנסצנדנטי. הוא עונה על הצורך האנושי לדעת לא רק כיצד פועל העולם אלא גם מה אנו אמורים לעשות כאן. זוהי ראשיתה של תגובה שאורכה כאורך המקרא כולו לערגה האנושית למשמעות ולקיום בלב שלם. האמיתות שעליהן הוא מעיד אינן אמיתות קוגניטיביות גרידא. הן אינן אמיתות של אמונה סתם אלא אמיתות של חיים במעש - של שיר והלל ופולחן, של אהבה והולדה וחיים חברתיים, של מעשים אחראיים כמענה לקריאה לצדק, לקדושה ולאהבת הזולת. אמיתות כאלה ניחנות בעומק ובכוח נצחי שכמותם לא נמצא בשום דוקטרינה, מדעית או אפילו דתית. כל עוד נתפוס את הדתות הגדולות שלנו כהתגלמויות האמיתות האלה, לא נצטרך אנו, ידידי הדת, לחשוש מן המדע, ואנו ידידי המדע, השומרים עדיין על קשר עם אנושיותנו, לא נצטרך לחשוש מפני הדת.
גם אני, כמו מקס וג'ייק, אינני יודע דבר על העולם הבא, אך בניגוד לשניהם מעולם לא הקדשתי לעניין מחשבה רבה, מפני שיהיה אשר יהיה גורל נשמותינו כשיֵרד המסך על המערכה החמישית, המשימה האנושית החיונית ביותר היא לדעתי הניסיון להעניק להן מזור כאן ועכשיו, בטרם הסתיימה ההצגה - וכך הוא הדבר אתמול, היום, תמיד. וכל עוד נזכור את האמת הזאת ואת העבודה הזאת, שום תורה חסרת נשמה של המדע או של המדעיות לא תצליח לעולם להפוך אותנו לבאפלו.
ליאון ר' קאס הוא עמית הרטוג ב־American Enterprise Institute ופרופסור בקתדרה על־שם אַדי קלארק הרדינג בוועדה למחשבה חברתית באוניברסיטת שיקגו. המאמר מבוסס על הרצאה לזכר וולטר ריסטון שנישאה במכון מנהטן בניו יורק ב־18 באוקטובר 2007.
הערות
1. Erich Heller, “Faust’s Damnation: The Morality of Knowledge,” in Heller, The Artist’s Journey into the Interior and Other Essays (New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1976), p. 18 .
2. International Academy of Humanism, “Statement in Defense of Cloning and the Integrity of Scientific Research,” May 16, 1997. פורסם שוב ב: Free Inquiry 17:3 (Summer 1997) וזמין באינטרנט באתר www.secularhumanism.org/library/fi/cloning_declaration_17_3.html.
3. Steven Pinker, “A Matter of Soul,” The Weekly Standard, February 2, 1998, p. 6 .
4. לדיון יסודי באפשרויות הללו ובבעיות המוסריות והחברתיות שהן מעלות ראה Beyond Therapy: Biotechnology and the Pursuit of Happiness, A Report by the President’s Council on Bioethics (Washington, D.C.: Government Printing Office, 2003). הדו"ח זמין באינטרנט באתר www.bioethics.gov.
5. ראה Leon R. Kass, “Awesome Beginnings,” in Kass, The Beginning of Wisdom: Reading Genesis (New York: Free Press, 2003), pp. 25-53. וכן ראה Leon R. Kass, “Evolution and the Bible: Genesis I Revisited,” Commentary, November 1988, pp. 29-39.
6. בראשית א:לא.
7.Abraham J. Heschel, Who Is Man? (Stanford: Stanford, 1965), p. 115 .
