מצב החירום ומצב החירות

אסף שגיב

התחזיות על קִצה הקרב של הדמוקרטיה הליברלית מוקדמות מדיי


בסוף המאה השישית לפני הספירה התחוללה בעיר רומא רעידת אדמה פוליטית, שהדיה יתפשטו עם הזמן לכל רחבי אגן הים התיכון. העם הרומי, שמאס בשלטונו של מלכו השביעי (והאחרון) לוקיוס טרקוויניוס סופרבוס, הניס אותו מן העיר וכונן משטר רפובליקני תחת המונרכיה השנואה. השלטון החדש חרת על דגלו את עקרון החירות – "ליבּרטס" – ונשען, להלכה לפחות, על שותפותם של כלל האזרחים בחיי הציבור. אבל הרפובליקה נקלעה לזעזועים קשים מרגע הולדתה: הערים הלטיניות השכנות לרומא חברו נגדה ואיימו לשים קץ לישות הפוליטית הצעירה. נוכח המשבר שהתרגש ובא עליהם החליטו הרומאים על צעד דרסטי – מינוי של דיקטטור.1

בניגוד למובן המודרני של המונח, ה"דיקטטורה" הרומית לא הייתה צורה של רודנות, אלא סמכות פוליטית וצבאית רחבת היקף, שהופקדה מפעם לפעם בידי איש ציבור בעל מוניטין, כדי שזה יוכל לטפל באופן מיידי ואפקטיבי באיום חיצוני או פנימי. הצורך להתמודד עם סכנה ממשית לשלומה של המולדת הצדיק, בעיני הרומאים, ריכוז כוח רב בידיו של אינדיבידואל מוכשר, אף שעצם הרעיון של שלטון יחיד סתר את העקרונות הפוליטיים המקודשים ביותר של הרפובליקה. ועם זאת, הדיקטטור לא היה כל־יכול: הוא מונה בידי קונסול, בהמלצת הסנאט; משך כהונתו הוגבל לשישה חודשים בלבד (ופחות מזה, אם השלים את המטלה שלשמה התמנה לתפקיד); סמכותו המשפטית האזרחית הייתה מצומצמת ביותר ולרוב לא כללה פעילות חקיקתית; ולצורכי מימון היה עליו להסתמך על הרשויות האחרות.2 עקב המאבקים הבלתי פוסקים שבהם הייתה רומא מעורבת, היא נזקקה תכופות לדיקטטורים. ואמנם, החל בראשון שבהם, טיטוס לארקיוס פלאבוס, שהתמנה בשנת 501 לפנה"ס, תפקיד זה אויש עשרות רבות של פעמים, עד שבוטל בידי מרקוס אנטוניוס.3

למושג "דיקטטור" נקשרה עם הזמן משמעות שלילית בשיח הפוליטי, אך הרציונל שעמד בבסיסו עודנו שריר ותקף. גם הדמוקרטיות הליברליות הנאורות ביותר מכירות באילוצים הייחודיים של מצב החירום, בעובדה שהמדינה והעומדים בראשה נדרשים לעתים לנקוט אמצעים חריגים – עד כדי השעיית החוק וכללי הצדק הפורמליים – כדי לשרוד ולהחזיר את הסדר ה"נורמלי" על כנו. ואמנם, טיעון ברוח זו מציגות כיום כמה מן הדמוקרטיות המובילות את המלחמה הגלובלית בטרור. אף שמשטרים אלו מזהים עצמם עם ערכי הקדמה, הסובלנות והחירות, הם נכונים לנהוג באופן דורסני ולהפר עקרונות יסוד חוקתיים, בטענה שאין באפשרותם לנהוג אחרת אם ברצונם להגן על חיי אזרחיהם וביטחונם.

אפשר שהדוגמה הבולטת – והבוטה ביותר – למגמה מטרידה זו היא המדיניות שנוקטת ארצות־הברית מאז המהלומה המכאיבה שספגה בפיגועי ה־11 בספטמבר 2001. במהלך השנים האחרונות כלאו האמריקנים מאות חשודים בפעילות טרוריסטית – "לוחמי אויב בלתי חוקיים", על פי ההגדרה הרשמית – במחנה הצבא בגואנטנמו שבקובה ובמתקנים סודיים של הסי־איי־אֵי בכל רחבי העולם, מבלי שניתנה לעצורים הללו האפשרות להתייצב בפני שופט, הנחשבת לזכות בסיסית במשפט המקובל, ומבלי שנקבע מראש כמה זמן יוחזקו במצב זה.4 בד בבד, הנשיא ג'ורג' בוש התיר בחשאי לסוכנות לביטחון לאומי (האן־אס־אֵי) לצותת לאזרחים אמריקנים, למרות שגוף מודיעיני זה הוסמך עד כה לנהל האזנות ומעקבים מחוץ לגבולות ארצות־הברית.5 מול הביקורת הציבורית העזה שעוררו המהלכים האלה, באמריקה ומחוצה לה, חזרו דוברי ממשל בוש וטענו שהיה עליו לפעול כפי שפעל כדי להגן על האינטרסים החיוניים של "הביטחון הלאומי".6

ארצות־הברית אינה חריג בודד. כמה ממדינות מערב אירופה, שמצאו עצמן מאוימות, נהגו באופן דומה. ב־12 בנובמבר 2001 הכריז שר הפנים הבריטי, דייוויד בלנקט, על מצב חירום בממלכה המאוחדת, כדי לאפשר לממשלתו להשתחרר מן המגבלות המוטלות עליה מתוקף אמנת זכויות האדם האירופית ולסלול את הדרך לחקיקת חוקים שתכליתם הרחבה דרמטית של סמכויות שירותי הביטחון.7 נשיא צרפת, ז'אק שיראק, פעל באופן נקודתי יותר כשהכריז על מצב חירום ב־8 בנובמבר 2005, בתגובה להתפרעויות מהגרים בפרברי פריז וערים אחרות במדינה. בכפוף להחלטה הנשיאותית הוסמכו כוחות המשטרה להטיל עוצר, לערוך חיפושים ללא צו בית משפט, לשים חשודים במעצר בית ולאסור על התקהלויות פומביות. מצב החירום, שכמותו לא ידעה צרפת מאז הנסיגה מאלג'יריה בשנת 1962, הוארך על ידי הפרלמנט ונמשך זמן מה לאחר שוך המהומות, עד שבוטל באופן רשמי בינואר 8.2006

על רקע התפתחויות אלו, גובר חששם של אישים וגופים שונים, המזוהים בעיקר עם המאבק להגנה על זכויות האדם, מפני השחתתן המוסרית והחוקתית של הדמוקרטיות הליברליות. כמה מן האינטלקטואלים הבולטים והמשפיעים של זמננו מאמצים בהקשר הזה נימה כמעט אפוקליפטית וקובעים כי הדמוקרטיה המערבית הופכת לנגד עינינו למשטר עריצות בחסותו של מצב חירום מתמשך. ג'ורג'יו אגמבן, מן הפילוסופים המדוברים והמצוטטים ביותר כיום, גורס, למשל, ש"נוכח ההתקדמות שאינה ניתנת לעצירה של מה שמכונה 'מלחמת אזרחים גלובלית' נוטה מצב החירום להופיע יותר ויותר כפרדיגמה הדומיננטית של הממשל בפוליטיקה העכשווית". לדברי אגמבן, "הפיכתו של אמצעי זמני וחריג לטכניקה של ממשל מאיימת לשנות באופן קיצוני – ולמעשה, כבר שינתה באורח ממשי – את המבנה ואת המשמעות של ההבחנה המסורתית בין צורות חוקתיות שונות. אכן, מבחינה זו, מצב החירום מופיע כסף של אי־הבחנה בין דמוקרטיה לאבסולוטיזם".9 ברוח דומה מדגישים הוגי הדעות הניאו־מרקסיסטיים מייקל הארדט ואנטוניו נגרי, שספרם אימפריה יצא לאור עוד לפני מתקפת הטרור של ה־11 בספטמבר, כי הסדר הגלובלי החדש, התופס בהדרגה את מקומן של מדינות הלאום הישנות, שואב את הלגיטימציה להתנהלותו הכוחנית מן הפרדיגמה של "מצב חירום קבוע".10 ג'ודית באטלר, דמות מרכזית בשדה של לימודי המגדר, סבורה אף היא שדפוס הפעולה אשר הוליד את מחנה המעצר בגואנטנמו אינו אפיזודה עגומה, אלא חזות העידן החדש, שבפתחו אנו עומדים:

עובדת קיומו של כוח חוץ־משפטי אינה חדשה, אבל המכניזם שבאמצעותו הוא משיג את מטרותיו בנסיבות הנוכחיות הנו סינגולרי. ואמנם, ייתכן שהסינגולריות הזאת מתבטאת באופן שבו "הנסיבות הנוכחיות" נעשות למציאות הנמשכת ללא הגבלה אל העתיד, תוך שהן שולטות לא רק בחיי אסירים ובגורל המשפט החוקתי והבינלאומי, אלא גם בדרכים שבהן אפשר לחשוב או לא לחשוב על העתיד.11

החרדה מפני מה שסלבוי ז'יז'ק מכנה בשם "מצב החירום הליברלי־טוטליטרי"12 נובעת אפוא מן הסברה שאפילו מדינות בעלות מסורת דמוקרטית עלולות להילכד בשדה הכבידה של החור השחור המשפטי הזה ולהישאב אליו לצמיתות. נוכח הגילויים המטרידים על מעללי כוחות הביטחון האמריקניים וכמה מבעלי בריתם במהלך השנים האחרונות, זוהי דאגה מובנת בהחלט – אולם האם היא מוצדקת?

כפי שאבקש להראות להלן, התשובה לשאלה הנה, בעיקרון, שלילית. אף שתחת איום מוחשי מסוגלות הדמוקרטיות לנהוג באופן דכאני, אלים ולעתים אף שרירותי, הרי שבחשבון הסופי מצב החירום מהווה עבורן יותר מעמסה מפיתוי; הן מסוגלות לקיימו למשך זמן מה, אך לאורך תקופה ארוכה הוא מציב בפניהן בעיה חמורה, משום שאינו הולם את תמונת העולם שעליה הן מושתתות, את מבנה המשטר שלהן ואת דפוסי הפעולה המועדפים עליהן. במאמר הנוכחי נתמקד במספר ביטויים של אי־הלימות או של מתח יסודי בין שתי הפרדיגמות הפוליטיות הללו. תחילה, נעמוד על היחס המסויג שמגלה המדינה הליברלית המודרנית כלפי כל הפעלת כוח שאינה סרה למרותו של המשפט, ובכלל זאת גם כלפי אותה אלימות בראשיתית המתיימרת להטרים את שלטון החוק ולכונן אותו מלכתחילה. בהמשך, ניתן את דעתנו על התפקיד שממלא מושג הריבונות בהחלטה על מצב החירום ונראה אילו סימני שאלה מציבה לגביו השיטה הדמוקרטית. לאחר מכן, נצביע על כושרו של הסדר הדמוקרטי־ליברלי להתמודד ביעילות עם גילויים של דיסהרמוניה חברתית, מבלי שיצטרך להשתיקם או לדכאם – יכולת המייתרת, בנסיבות מסוימות, שימוש באמצעים חריפים יותר לשם טיפול במשברים. ולבסוף, נקשור מאפיינים אלו של החברה הדמוקרטית המודרנית לדחף האנטי־סמכותני הייחודי לה, שבגינו היא מתפקדת במידה רבה כמרחב של התנגדות לשלטון – תכונה שאולי אינה מחסנת אותה כליל מפני הרס עצמי, אולם יש בה כדי להפחית את הסיכוי לגלישתה של הדמוקרטיה לתוך מצב חירום קבוע, שבו יתבטל יתרונה הפוליטי והמוסרי על הרודנים והטרוריסטים הקוראים עליה תיגר.

 

ב

למרות שהביטויים המוסדיים הקונקרטיים של מצב החירום עברו אי אלו תמורות וגלגולים במהלך הדורות, הלוגיקה הפוליטית והמשפטית שלו לא השתנתה באופן מהותי מאז התגבשה לראשונה בזמנה של הרפובליקה הרומית.13 הרעיון של "דיקטטורה חוקתית" מוגבלת עומד, כאמור, גם ביסוד ההסדרים המודרניים של מצב החירום, המיועדים לתת בידי השלטון את האפשרות להפעיל כוח שאינו מוגבל על ידי הנורמות המשפטיות הרגילות.14 למרות שכוח כזה מצוי להלכה מחוץ לספֵירה של המשפט, הוא אינו מנותק ממנה לחלוטין, משום שהפעלתו מנומקת בצורך להבטיח את הישרדותו של "הסדר הטוב" המגולם בחוק. במילים אחרות, האלימות שנוקטת המדינה במצב החירום הנה החריג המתיימר לאפשר את הכלל.15

מהותו של כוח חוץ־משפטי המקיים בכל זאת יחס חיובי כלשהו אל החוק נבחנה על ידי האינטלקטואל היהודי־גרמני ולטר בנימין, שהגיגיו המעורפלים־משהו בנושא הולידו שורה של דיונים מלומדים בקרב פילוסופים בני־זמננו. במסה "לביקורת הכוח", שפורסמה ב־1921, הבחין בנימין בין מה שהוא מכנה "אלימות משמרת חוק", השואבת את הלגיטימיות שלה מן הסדר הלגאלי ונרתמת לשירותו, ובין "אלימות יוצרת חוק", שאינה מעוגנת בהרשאה או במוסכמה משפטית כלשהי. אלימות מן הסוג האחרון מאפיינת, לדברי בנימין, מצבים של אי־חוק, כדוגמת מלחמה, שמהם צומח לעתים סדר חדש; אולם במקרים מסוימים היא מופיעה גם בתוך המרחב שבו שולט המשפט, תוך שהיא חושפת בכך את מקורותיו השרירותיים והמאיימים. דוגמה טיפוסית למקרה כזה היא הטלת עונש מוות, "שאינו ענישה על הפרת חוק, אלא כינון של חוק חדש. שכן בהפעלת האלימות בנוגע לחיים ולמוות מוצא לעצמו החוק יותר אישוש מאשר בכל מימוש אחר שלו".16

אם נאמץ את קו הטיעון של בנימין, נוכל לזהות "אלימות יוצרת חוק" גם במצב החירום. הרשויות הפועלות במצב זה מטעם המדינה אמנם מוסמכות לרוב על ידי סדר משפטי אשר עומד כבר על מכונו, ומטרתן המוצהרת היא לגונן על אותו סדר מפני איומים חיצוניים ופנימיים, אולם האמצעים הקיצוניים שהן נוקטות לצורך זה, בהעדרן של המגבלות החוקתיות הרגילות, מגלמים לכאורה את הכוח הבראשיתי, המתפרץ והלא־מרוסן, אשר מתווה או מכונן את החוק אך פועל מחוצה לו.17

מפגן כזה של אלימות דכאנית הולם, כמובן, את טעמם של משטרי עריצות, השולטים באמצעות הטלת פחד והנעת ההמונים כנגד איום אמיתי או מדומיין. הלכידות הפנימית של הרודנויות הטוטליטריות הגדולות הושגה במידה רבה הודות להנהגת מצב חירום מתמשך. הדיקטטורות הרוו את השיח הציבורי במטפורות צבאיות ונימקו את פעולותיהן בקיומה של "מלחמת אזרחים מתמדת":18 הנאציונל־סוציאליזם חרת על דגלו את המאבק בבולשביזם היהודי ואילו הקומוניזם הניף את נס המערכה המהפכנית כנגד האימפריאליזם הקפיטליסטי. "אף לא באחת משתי המערכות לא הייתה מעולם תקופה של שיווי משקל", כותב ההיסטוריון הבריטי ריצ'רד אוברי. "תחושת משבר, מכשולים שיש לגבור עליהם, מלחמות חברתיות ומלחמות צבאיות, נוצלה כדי לקיים בשתי החברות מצב של גיוס כמעט קבוע".19 רק על רקע זה, יכולים היו המשטרים הללו להצדיק את קיומם ולהוציא אל הפועל צעדים ברוטליים כנגד אויביהם מפנים ומחוץ.

בעוד שרודנויות מנצלות – ואף מייצרות – מצבי משבר כדי להצדיק שימוש נרחב בכוח "מתווה חוק", ממשלים ליברליים מעדיפים דווקא להצניע את שורשיהם האלימים. בנימין, מרקסיסט בעיני עצמו, ראה בכך אות של חולשה. "אם תודעת הנוכחות הלטנטית של האלימות נעלמת ממוסד חוק הוא מתנוון", קבע. "בתי הפרלמנט מהווים בימינו דוגמה לדבר זה. הם מציגים בפנינו מחזה מעורר רחמים ומוכר, משום שהם לא שמרו על מודעות לכוחות המהפכניים שהם חבים להם את קיומם".20 הטרוניה שמעלה בנימין מופנית נגד עצם מהותו של הפרלמנטריזם, נגד התפיסה המבכרת שיג ושיח ופתרונות של פשרה על פני עימות גלוי עם היריב. הגישה הפרלמנטרית, המזוהה בעיקר עם הדמוקרטיה הליברלית, אינה פוסלת שימוש בכוח, אולם היא מעדיפה לשתף פעולה עם האלימות הסמויה הקורנת מן המשפט על פני הכרה ב"אלימות יוצרת חוק" גלויה, החותרת להכריע את האויב בכל מחיר.21 היא מנסה לטשטש במידת האפשר את העובדה שיסודותיה שלה נעוצים בכוח מכונן מן הסוג הזה, אשר יצר את החוק מתוך תוהו ובוהו של אי־חוק.

גם אם נדחה את חיבתו המופגנת של בנימין למהפכנות בסגנון הבולשביקי, קשה שלא לזהות גרעין של אמת בטענתו כי השקפת העולם הליברלית נוטה לשכחת – או השכחת – המקורות האלימים של החוק. מגמה זו באה לידי ביטוי מובהק בתיאוריות הקלאסיות של האמנה החברתית, המעגנות את הלגיטימיות של הסדר הפוליטי והמשפטי ברגע מכונן של קונצנזוס, המאפשר את התגבשותה של התארגנות חברתית רציונלית.22 הנראטיב התיאורטי של ההסכמה המייסדת משמש כ"תיקון", ולעתים כתחליף, להיסטוריה העקובה מדם של הולדת המדינה במלחמות, במהפכות וב"טיהורים אתניים", ומאפשר לחוק להציג עצמו כפרי של התחייבות קיבוצית וולונטרית, ולא כתוצר של הפעלת כוח דורסני. בדיה מחוכמת זו עוררה את קצפו של הפילוסוף הסקוטי דייוויד יום, שכתב ב־1748, בתגובה לרעיונותיו הפוליטיים של ג'ון לוק: "כמעט כל הממשלים הקיימים היום, או אלה שנשאר מהם תיעוד כלשהו בדברי הימים, הושתתו במקורם על תפיסת השלטון בכוח או על כיבוש, או על שניהם, בלא כל מראית עין של הסכמה הוגנת, או קבלת מרות רצונית מצד התושבים".23

למותר לציין שקרנה של התפיסה הרואה באמנה את מקור הסדר החברתי דעכה בעת האחרונה.24 ועם זאת, הנטייה המשתקפת בה – סלידה עזה מאלימות מכוננת, חוץ־משפטית או קדם־משפטית – מוסיפה להוות מאפיין מרכזי של הפילוסופיה הפוליטית הליברלית. בעיני הוגי דעות רדיקליים דוגמת בנימין, המפארים את האקט המהפכני נגד הסטטוס קוו, היחס הזה מסגיר את צביעותה של החברה הבורגנית, המנסה להסתיר את אופייה הדכאני ואת עברה המפוקפק מאחורי חזות של סובלנות מזויפת; ואולם, מנקודת מבטם של אלה המחזיקים בדעה חיובית יותר על השקפת העולם הליברלית, הוא מבטא תפיסה יסודית של צדק, שבה מעוגן ערך בעל חשיבות מכרעת: שלטון החוק.

הרעיון כי כל סמכות צריכה לציית לקוד של צדק והגינות לא צץ יש מאין בעת המודרנית; השקפות ברוח זו רווחו כבר בתרבויות הקדומות ביותר של העולם העתיק.25 אבל רק במהלך מאתיים השנים האחרונות התגבשה במערב אידיאולוגיה המבקשת להכפיף את כל המכניזמים של המדינה לרגולציה משפטית.26 הפרדיגמה החדשה ביקשה לשלול מן השלטון את היכולת להשתמש בסמכותו באופן שרירותי, כדי למנוע ממנו לרמוס את זכויותיו ואת חירויותיו הבסיסיות של הפרט.27 מטרתה הייתה, בלשונו של המשפטן השווייצרי בן המאה התשע־עשרה בנג'מין קונסטאן, "איחוד בני האדם תחת האימפריה של החוקים".28 קונסטאן, שהיה ראשון המבקרים הליברליים של המהפכה הצרפתית, עמד גם אל נכון על הסכנה הנשקפת לחירות הפוליטית מהשעיית החוקה בשעת משבר. במאמר שחיבר ב־1814 הזהיר מפני הפיתוי הטמון בהנהגת מצב חירום ובהארכתו באמתלות שונות ומשונות: "הכוח השרירותי מוצג בתחילה כמפלט האחרון, כדבר מה שיש להשתמש בו רק בנסיבות נדירות ביותר, אולם הוא הופך לפתרון לכל הבעיות ולאמצעי יומיומי".29

דברי האזהרה של קונסטאן מייצגים היטב את החשדנות העמוקה של חסידי האידיאולוגיה הליברלית כלפי עצם הרעיון של מצב החירום. ואמנם, אף שהוגי דעות ומשפטנים ליברליים מכירים בנחיצותה של סמכות שלטונית "חריגה" בזמן משבר,30 מרביתם מתייחסים בהסתייגות, ולעתים בשלילה מוחלטת, לזיהויה של סיטואציה כזו עם ריק נורמטיבי, עם אי־חוק.31 העמדה הגורסת כי "מלוא כל הארץ משפט" מתקשה להשלים עם האפשרות של הפעלת כוח פוליטי מעבר לתחום השגתה.32 במקומות שבהם זוכה תפיסה קונסטיטוציונית זו למעמד הגמוני, או לפחות לעמדת השפעה, יש לה גם ביטויים מעשיים. ואמנם, המשפט הבינלאומי וחוקותיהן של מדינות באירופה ומחוצה לה תובעים מן הרשויות הקפדה יתרה על שמירת נורמות מסוימות אפילו – ואולי בעיקר – בעתות משבר.33 במקרים שבהם השלטון מפר נורמות אלו, הוא עלול – אף שהדבר אינו מתרחש תמיד – למצוא את עצמו בעימות חזיתי עם מערכת המשפט.34 כך אירע, למשל, בארצות־הברית, שבה נהנה הנשיא מסמכויות חירום נרחבות במיוחד. במהלך השנתיים האחרונות הוכיח בית המשפט העליון האמריקני, בשורה של פסקי דין, כי הוא נכון להצר את צעדי הרשות המבצעת, אם זו רומסת ברגל גסה חירויות וזכויות אדם בסיסיות. בית המשפט קבע, בין היתר, שנתונה לו הסמכות להחליט האם נתינים זרים מוחזקים כחוק במחנה המעצר בגואנטנמו;35 שהוועדות הצבאיות המיוחדות, אשר הוקמו בהוראת הנשיא בוש כדי לשפוט "לוחמי אויב לא־חוקיים" המוחזקים בידי הכוחות האמריקניים, מפרות את חוק הצדק הצבאי ואת אמנות ז'נבה;36 ושהממשל אינו רשאי לשלול מעצירים בעלי אזרחות אמריקנית הגנה משפטית מינימלית, דוגמת הזכות לייצוג בידי סנגור.37 ביחס למקרה האחרון, שנידון בפסק הדין חאמדי נ' רמספלד, הדגישה השופטת סנדרה די אוקונור, שכתבה את דעת הרוב, כי "מצב מלחמה אינו נותן בידי הנשיא המחאה פתוחה בכל האמור בזכויות אזרחיה של האומה".38

אף שהערך של שלטון החוק מצוטט לעתים כהצדקה לאקטיביזם שיפוטי פולשני, אין ספק שהוא מייצג פער עמוק בין דמוקרטיות ליברליות לרודנויות. עריצים נזקקים למצב החירום משום שהוא נותן בידיהם את ההזדמנות לדכא את יריביהם ולנהל את מלחמותיהם ללא מעצורים; הוא משמש להם כהנחת עבודה קבועה וכהצדקה מתמדת. משטרים ליברליים, לעומת זאת, רואים בו שיבוש של הסדר הטוב; מבחינתם, מצב החירום הוא לכל היותר תרופה מרה, שאינה צריכה להפוך למרכיב קבוע בתזונה בריאה. במדינה הטוטליטרית, היוצא מן הכלל תופס את מקומו של הכלל: המשפט נסוג מפני הכוח השרירותי, עד שהוא נהפך להפשטה פורמלית ותו לא. במדינה המאמצת את שלטון החוק כערך יסוד ולא רק כסיסמה, הנטייה הנה הפוכה.







החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

מופע הקסמים של הקפיטל

אייל דותן

'בודריאר וסימולקרת הכסף' מאת אושי קראוס

קיסר או קאטו

אסף שגיב

שיטה יחסית, כישלון מוחלט

אמוץ עשהאל

רק שינוי שיטת הבחירות יבלום את השחתתה של הפוליטיקה הישראלית


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017