מנקודת מבטו של אלתרמן, למדינת ישראל הייתה תכלית ברורה: לשרת את העם היהודי ואת ייעודו. "נוסף על המפלגות המיוצגות בממשלה", כתב פעם אחת, "יש לה לממשלת ישראל עוד שותף אחד והוא העם היהודי, אשר בתוקף תולדותיו ניתן לה ייפוי כוח".⁵⁸ המדינה היהודית היא התגלמותו הנוכחית של עם ישראל בהיסטוריה, עובדה המטילה עליה אחריות רוחנית, מוסרית ופוליטית כבדה.

הזיהוי בין מדינת ישראל לעם היהודי הוא כמעט מובן מאליו לאלתרמן. דוגמה נאה לכך מספקים טוריו העוסקים במלחמות ישראל. כך, למשל, עם תום מלחמת העולם השנייה הכריז בטור שנשא את הכותרת "מלחמת העם" על ראשית המאבק הלאומי לשחרור מן המנדט הבריטי, ותיאר כיצד העם יוצא למערכה זו "כְּאֶל חַג יְהוּדִי עַתִּיק", חג של קידוש השם.⁵⁹ ערב פלישת מדינות ערב במאי 1948 דימה את המדינה הנולדת ליונה שתרטש את לבו של הפֶּרס הטורף, והוסיף: "כִּי הָעָם הָעַתִּיק שֶׁעָלָיו הִיא רוֹפֶפֶת / לֹא יִתְּנֶנָּה לִפֹּל לְרַגְלָיו נוֹטְפָה־דָם. / לְמוּל חֶרֶב שְׂכִירֵי־בַּת־עֲרָב הַנִּשְׁלֶפֶת / כָּל דּוֹרוֹת יִשְׂרָאֵל יִשָּׁלְפוּ מִנְּדָנָם".⁶⁰ "מלחמת היהודים" – לא "מלחמת העצמאות" – כינה אלתרמן את המערכה הזאת כשהנציח אותה ביצירתו האפית "שירי עיר היונה". וכפי שציין דן מירון בספרו מול האח השותק, לא לפלמ"ח ולא ליחידה אחרת הקדיש אלתרמן שירים שלמים מתוכה, כי אם לגח"ל (גיוס חוץ לארץ), לקרבנם של בני־הגולה.⁶¹

אותם בני־גולה, ובאופן כללי, שאלות העלייה והקליטה שהעסיקו את המדינה הצעירה, עמדו במוקד דיון מתמשך שאלתרמן נטל בו חלק פעיל. כגודל ההערכה שרחש המשורר למורשת הגולה, כן עזה הייתה התנגדותו לישיבת יהודים בתפוצות מרצון. מראשית ימי המדינה ועד מותו הקדיש טורים ומאמרים רבים לקעקוע הלגיטימיות של חיי נוחות בגולה ולמאבק בעמדה שתבעה שוויון ערך בין המרכז היהודי בארצות־הברית לזה שבישראל.⁶² "יְסוֹד יְסוֹדוֹת הַתְּקוּמָה", כתב אלתרמן באחד משירי העיתון שלו, הוא "אִחוּד הַמְּדִינָה עִם פְּזוּרֵי הָאֻמָּה" – וחתם את השיר בבקשה לקרוא באוזני "פַּרְנְסֵי הַיְּהוּדִים" בארצות־הברית "שַׁלְּחוּ אֶת עַמִּי!".⁶³ ביטוי בוטה למדיי לעמדה זו נתן באחד ממאמריו המאוחרים, "תהלוכה ושתי פנים לה", שנכתב ב־1969, שבו ביקר את הטבעיות שבה נוצרו "יחסי השלום בין מדינת ישראל ובין הגולה, שלום שבין שתי מהויות נבדלות, שאין אחת מהן עדיפה מחברתה ושתיהן לגיטימיות במידה שווה". בלי עקרון שלילת הגלות, קבע אלתרמן, "מתגמד ונמוג תוכנה של תקופת התחייה הלאומית".⁶⁴

תביעתו של אלתרמן לעליית כלל היהודים לישראל נבעה מעמדתו הציונית המקסימליסטית, אך גם מחששו, בעקבות השואה ובשל ההתבוללות הגוברת, כי קיומו של העם היהודי בגולה אינו מובטח.⁶⁵ מן הסיבות הללו, נושא העלייה עמד בראש סדר יומו של אלתרמן, ובעיקר בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים; משבוששה זו לבוא היה ייאושו מר. ספר הפרוזה היחיד שחיבר, המסכה האחרונה, פורסם בתקופה זו, והוא סאטירה על אזלת ידה של מדינת ישראל בהגברת העלייה.⁶⁶ כמובן, מן היהודים שבארצות המצוקה לא תבע אלתרמן דבר. להפך: ההתנכלויות שסבלו אלה בארצות מוצאם בשל הקמת המדינה העיקו עליו במידה כזו, שהוא כתב על יהודי ברית־המועצות שהם שילמו בחירותם את מחיר התקומה הלאומית במולדת, ועל היהודים בארצות ערב – שסבלם בגלל קיומה של ישראל הוא "הבעיה המוסרית הגדולה והאמיתית של מדינת ישראל כיום".⁶⁷

ואכן, אלתרמן גילה יחס מיוחד כלפי יהודי המזרח וכלפי העלייה ההמונית מארצות ערב בעשור הראשון למדינה. הערכים השמרניים שבהם דגל אלתרמן – מסורתיות, משפחתיות ולאומיות שבסיסה הוא עם ישראל – קשרו אותו בעבותות של חיבה אל עלייה זו. אלתרמן יצא נגד מדיניות העלייה הסלקטיבית, שגרמה לפירוד משפחות, וגינה את הנוהג לשלוח את העולים לעיירות פיתוח ולהטיל עליהם את עול ההגשמה והחלוציות שהישראלים הוותיקים הסירו מעצמם.⁶⁸ במאמרה "עלבון תחיית העם: אלתרמן ו'ישראל האחרת'", העוסק בכך, מדגישה רות קרטון־בלום כי אלתרמן הוא היחיד בין סופרי הזמן שיצא בקטרוג חריף כל כך על העלייה הסלקטיבית.⁶⁹ היא מראה שם, בין השאר, שגם ביצירה שירית־עלילתית כחגיגת קיץ בחר אלתרמן להמחיש את עקרונות המוסר שדגל בהם, ובפרט את רעיון הברית שבין אבות לבנים, דווקא בהקשר של העלייה מצפון אפריקה. כך, למשל, בבית קצר בן שתי שורות ארוכות, סונט אלתרמן ביחסה של החברה הקולטת, האידיאולוגית בעיני עצמה, אל עולי ארצות האיסלאם, ומזכיר לבעלי ה"ערכים" המודרניים והנאורים מָהן אמות המידה המוסריות הבסיסיות ומי מחזיק בהן. העולים, הוא כותב באירוניה, הם "אֲנָשִׁים שֶׁיֵּש בָּם תְּכוּנוֹת נֶפֶשׁ חִיּוּבִיּוֹת וְקַוֵּי אֹפִי בְּרוּכִים, / כְּגוֹן סַבְלָנוּת וְיֹשֶׁר וְכִבּוּד אָב וָאֵם וְרִגְשֵׁי חֲבֵרוּת חֲזָקִים, אֲבָל שׁוּם עֲרָכִים".⁷⁰

הערכתו העמוקה של אלתרמן למורשת המוסרית והתרבותית שהביאו עמם העולים החדשים עמדה גם ביסוד התנגדותו למדיניות "כור ההיתוך", ששאפה ליצור טיפוס אחיד של "יהודי חדש" במדינת ישראל. הוא סבר שיש לתת לזמן ולהתפתחויות הטבעיות לעשות את שלהן. שירים אחדים בספרו של אלתרמן עיר היונה, שהמרוכז בהם הוא המחזור "מריבת קיץ", מוקדשים לוויכוח עם ה"כנענים" ועם אחרים המבקשים למחוק את התמורות שחלו בעם היהודי לאחר תקופת המקרא. במחזור שירים זה קורא המשורר לאפשר פגישה, התגוששות והתלכדות טבעית בין "סגנוני האומה", המגולמים ביופיין של הנערות היהודיות יוצאות הגלויות השונות. בבית המפורסם החותם את "מריבת קיץ" נכתב: "מַה יִּהְיוּ הֶעָרִים בֵּין צִידוֹן וּבֵין פְּלֶשֶׁת? / אֵיךְ יֻמְטַר? אֵיךְ יֻרְעַם? אֲבָל הַס מִפִּלְפּוּל. / שׁוּלָמִית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהַבִּיט דֶרֶךְ חֹר־הַמַּנְעוּל".⁷¹ שיר אחר בספר, "דף של מיכאל", הכתוב מנקודת מבטו של צעיר בן־הארץ, מציג תחזית דומה של השפעה הדדית והיווצרות תרבות משותפת.⁷²

הדאגה לגורלו של העם הנאסף בציון הכתיבה את עמדתו של אלתרמן בשאלות טריטוריאליות. ערכה של הארץ בעיניו נבע בעיקר מחשיבותה הרוחנית והמעשית לעם, ולא מאיכות מיסטית כלשהי הטבועה בה באופן אינהרנטי. עמדתו בדבר קדימותו של העם לארץ מבוטאת בבירור במאמרים הרבים שכתב לאחר מלחמת ששת הימים. עמדה זאת נשענת על כמה הנחות יסוד: ראשית, העם הוא המגדיר את הארץ – שהרי רק עם ישראל ראה בה יחידה גיאוגרפית אחת;⁷³ שנית, צרכיו של העם הם הסיבה והצידוק לישיבה בארץ ולריבונות עליה – משום שמדינה ריבונית ובטוחה בנחלתה היא המפתח להבטחת עתידו הנתון בסכנה;⁷⁴ ושלישית, השיבה ההמונית של העם למולדתו היא תנאי לשליטתו בה – משום שללא עלייה גדולה לא תוכל המדינה להמשיך ולהחזיק בשטחיה החדשים־עתיקים.⁷⁵

תלותה של הארץ בעם עולה גם מיצירות מוקדמות יותר של אלתרמן. ב"שירי עיר היונה" תיאר זאת באופן ציורי, כשכתב על החול שבערי המישור: "תְּמוֹל צָהַב כְּצִבְעֵי קֵדָר / וְהַיּוֹם, בְּלִי יִכְהֶה מֵאָז, / יְלַהֵט וְיִצְהַב מוּאָר / כְּזִקְנֵי יְהוּדֵי אַשְׁכְּנַז. // כְּבָר כָּתַבְנוּ כָּתֹב וְהַכְלֵל / כִּי זָרִים הֵם לְזֶה הַנּוֹף / וְהִנֵּה לֹא פְנֵיהֶם שֶׁלְּעֵיל / שֻׁנּוּ בְּבוֹאָם אֶל חוֹף, – / אַךְ סְבִיבָם, בְּעָמְדָם עַל תֵּל, / מִתְחַלְּפִים פְּנֵי חַיָּה וָעוֹף".⁷⁶ העם משנה אפוא את פני הארץ ואת נוף הקדומים שלה. ועם זאת, אלתרמן סבר גם שהישיבה בארץ משנה את גורלו של העם. בשירו המקראי־אקטואלי "הנה תמו יום קרב וערבו" אומרת אמו של המלך שאול לרץ שבישר לה על מות בנה בקרב בגלבוע: "דָּם / אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס, / אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם, / אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס. // אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין. / אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת, / כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין / אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת".⁷⁷ תבוסתו של העם הייתה זמנית בלבד, והוא עוד יזכה בתקומה, משום שנלחם על אדמתו.

השקפתו של אלתרמן באשר לשייכותה של ארץ ישראל לעם היהודי, ולמדינת ישראל המזוהה עִמו, הניעה אותו לנקוט עמדה נצית בסוגיות טריטוריאליות. לאחר מלחמת ששת הימים היה אלתרמן הרוח החיה מאחורי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". לדידו, ההצדקה לאחיזתו של העם היהודי ב"שטחים" אינה רק ביטחונית, אלא מוסרית והיסטורית.⁷⁸ "אמצעי ביטחון יש להם תחליפים. רק לצדק אין תחליף", כתב. "רק לזכות הלאומית, האנושית, זכות העבר וזכות ההווה, זכות הקורות של זמננו ושל ימים עברו, קורות אומה, קורות תרבות, קורות לשונה, קורות קשריה עם שטחים אלה...".⁷⁹ יותר מכך: המחויבות לדורות הקודמים והבאים של העם היהודי, ולבני העם היהודי בתפוצות, אינה מאפשרת את מסירת השטחים: "בעליה של הארץ שיכול להחליט על גורלה הוא רק העם היהודי כולו. ולא רק בהווה, אלא גם בעבר ובעתיד".⁸⁰

ברוח זו השיב אלתרמן לטענה הדמוגרפית, שלפיה החזקת השטחים תגרום לאבדן אופייה היהודי של המדינה: "לשם שמירת אופייה היהודי של המדינה הם [תומכי הנסיגה] נוקטים למעשה עמדה המוותרת מראש על שני סימני ההיכר היסודיים של אופי יהודי זה, על עקרון קיבוץ גלויות ועל זהותה של מדינת ישראל עם ארץ ישראל ההיסטורית".⁸¹ אלתרמן גרס אפוא שלשם שמירה על צביונה היהודי של ישראל דרושים שני תנאים עיקריים: האחד, עלייה גדולה – ועלייה זו, כתב במקום אחר, מתמהמהת בין השאר משום רתיעתה של ישראל "מפני מיצוי התמורה הגדולה במפת ארץ ישראל"⁸² – והשני, "עמידה ב'שטחים' אלו שקבעו את זהותו של העם היהודי, כשם שהעם היהודי קבע את זהותם, ובלעדיו הם שטחים בלי שם ובלי זיכרון".⁸³

אבל בעצם הנוכחות היהודית הריבונית בארץ ישראל לא מתמצה תכלית קיומה של המדינה. בעיני אלתרמן, המדינה אמורה לאפשר את הגשמת ייעודו של העם היהודי – ייעוד שמהותו המדויקת אינה נמסרת בפירוט בשום מקום בכתביו של המשורר, ואולי זו הסיבה שיש חוקרים המפקפקים בקיומו;⁸⁴ אלא שאלתרמן דן בו לא פעם, ומדבריו ניתן להתרשם ששליחותו של עם ישראל, מבחינתו, הנה קידומה של האנושות כולה ברוח, במדע – ובעיקר במוסר היהודי.  

מובן שציפיותיו של המשורר בהקשר הזה נכזבו לא אחת. על רקע רצח העם בביאפרה בשנים 1967–1970 ואכזבתו מתגובתה המהוססת של ממשלת ישראל כתב אלתרמן במעריב: "כאן הייתה הזדמנות, כאן היה שער פתוח, להגשים משהו מייעודה האמיתי של מדינת ישראל, מייעודה הנקבע על ידי תולדותיו של העם הזה, על ידי מורשתו, על ידי עברו הקרוב". אלתרמן מצר במאמר זה על שלעת עתה, בגלל בעיות הביטחון, המדינה "לא זכתה לתת לאדם היהודי ולאומה היהודית את שהללו שואפים לקבל מידיה, את תחושת האפשרויות החדשות, בנות־החורין, להפעלת הכוחות הגנוזים ביחיד ובעם לחיי רוח מלאים, להגשמת הייעוד אשר למורשת הלאומית ולעקרונותיה, להשתלבות העם היהודי בחיי משפחות העמים, על כל מה שבכוחו לתרום לעולם מכוח ניסיונו ותולדותיו".⁸⁵ שנים אחדות קודם לכן, ב־1961, שיבח אלתרמן בטורו את ממשלת ישראל על גינויה את האפרטהייד בדרום אפריקה, ותיאר את המעשה כנאמנות לייעודה של המדינה.⁸⁶

ואמנם, ה"פוליטיקה" של אלתרמן התבססה במידה רבה על תפיסתו המוסרית, וזו הציבה אותו לעתים נגד הממשלה והממסד הביטחוני של המדינה, למרות השקפותיו הציוניות הנִציות. אלתרמן ניהל, למשל, מאבק מתמשך נגד השלטון הצבאי ומדיניות היד הקשה שהפעילה המדינה בשנותיה הראשונות כלפי תושביה הערבים, והעלה כנגדה את הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי הנרדף. הוא גער בחברי הכנסת, ב"צִיר אֲסֵפָה מְכוֹנֶנֶת, / יְהוּדִי, מְזַיֵּף דַּרְכִּיּוֹת מִדּוֹר־דּוֹר, / מִסְתַּנֵּן / בֵּן בְּנָהּ שֶׁל מִסְתַּנֶּנֶת", על שעברו לסדר היום על "דְּבַר הָעִוֵּר שֶׁגֹּרַשׁ עִם הַיֶּלֶד" לאחר שהסתננו מן השטחים שכבשה ירדן.⁸⁷ על הדעה שיש להתייחס בסלחנות ובהבנה לאנשי משמר הגבול שביצעו את הטבח בכפר קאסם ב־1956 כתב אלתרמן כי "יש לה גוון מיוחד במינו שעה שהיא נשמעת בתוך העם היהודי, אשר בשם נסיבות מקילות של פקודה וכדומה ניסו הגדולים שבאויביו להצדיק את הנתעבים שבפשעים".⁸⁸

כפי שאפשר ללמוד מהתבטאויות אלו, אלתרמן לא היה "משורר חצר" ממסדי, כפי שניסו לתארו כמה ממבקריו.⁸⁹ השקפת העולם הלאומית המנוסחת בכתביו הפובליציסטיים ובעיקר ביצירתו הפואטית, הן זו הלירית והן זו העיתונאית, הנה בראש ובראשונה הצהרה מוסרית חסרת פשרות, שאותה מבטא איש רוח אשר האמין בכל לבו בייעוד הנעלה של העם היהודי ושל המפעל הציוני. הזדהותו המוחלטת של אלתרמן עם הקולקטיב היהודי עשויה להיות לצנינים בעיני יוצרים ומבקרים המאמצים את העמדה ה"פוסט־לאומית", אולם נדמה שדווקא על רקע הלוך הרוחות השולט כעת בסצנה התרבותית הישראלית יש חשיבות מיוחדת לקריאה האידיאית שמשמיע המשורר הציוני הגדול הזה.