מה עשוי אפוא נתן אלתרמן לתרום לדיון הציבורי בישראל של היום? השיח הישראלי, והמושגים המשמשים בו, השתנו בעשורים שחלפו מאז פטירתו של המשורר ב־1970. אבל התמורות הללו רק הפכו את הדרך הציונית השמרנית שאלתרמן הציע לנחוצה יותר.

יהודיות וישראליות, שהיו מרכיבים כמעט מובנים מאליהם בזהות הלאומית שאותה ביקשה המדינה הציונית לגלם, הפכו בשנים האחרונות לשתי אופציות מנוגדות בעיני רבים. היהודי, אומרת עתה החכמה הנפוצה בחוגים "אמוניים", הוא מי שנקודת המוצא שלו היא האמונה באלוהים, הדבקות במצוות והנאמנות למסורת, ואילו ה"ישראלי" הוא מי ששייכותו לעם היהודי משנית בעיניו לעומת זהותו האוניברסלית.⁹⁰ המשבצת האמצעית, המתבקשת, חסרה פה, ולא בכדִי: הוגי התיאוריה הזאת טוענים להיעלמותה של הזהות היהודית שבסיסה אינו דתי אלא לאומי – ובעצם, להתפוררות הציונות החילונית.

משמאל מוצעת חלוקה דומה, המתאפיינת בניסיון להפריד בין מרכיביו השונים של האתוס הציוני ולשייך כמה מהם לימין ה"יהודי" ואחרים לשמאל ה"ישראלי". תיאוריה ברוח זו מציע, למשל, הסוציולוג הפוליטי יורם פרי בספרו יד איש באחיו.⁹¹ פרי מעמיד את העמדה השמאלית של ה"לאומיות הפוליטית", המודרנית והדמוקרטית, שאותה הוא מכנה בשם "מֶטרוֹ", מול גישת ה"רֶטרוֹ" – כינוי בלתי מחמיא בעליל – שבה מחזיקים אלה המעמידים את הזהות על בסיס "אתנו־לאומי" ומצדדים בערכים כמו "מדינה יהודית", "קולקטיביזם" ו"אוריינטציה סכסוכית" כלפי הערבים.

הדיכוטומיות הללו משקפות תהליך של קיטוב אידאולוגי גובר, היוצר חלל רעיוני ריק במרווח שבין לאומיות פרטיקולרית מזה לנאורות אוניברסלית מזה, בין מחויבות לדת ולמסורת מן הצד האחד להומאניזם חילוני מן הצד השני. השיח הציבורי הופך בתנאים אלו לעימות מתמשך בין שתי עמדות מנוגדות ועוינות זו לזו, שביניהן פעורה תהום.

האופציה הציונית השמרנית שמציע נתן אלתרמן ממלאת את החלל הזה. היא מציעה זהות יהודית־ישראלית, שבסיסה לאומי, ושלדת יש בה תפקיד היסטורי מכריע אך לא בהכרח אקטואלי. זהות זו עשויה לשמש מענה לצורך שחשים כיום ישראלים רבים בגילויו, או בגיבושו, של מכנה משותף פוליטי, חברתי ותרבותי. היא עשויה לשלב, כפי שעשה אלתרמן עצמו, בין המורשת היהודית ובין השקפת עולם המעלה על נס ערכים אוניברסליים ואת זכויות האדם.

השקפה לאומית בנוסח אלתרמן יכולה לשמש גם אלטרנטיבה לתפיסות החותרות לפרק את הקולקטיב היהודי ואת חבילת הזהות הישראלית, ובראשן הגישה הרב־תרבותית. תפיסות אלו מחלחלות כיום בהדרגה למרכז השיח הציבורי – בין השאר משום שבאופן פרדוקסלי הן נתפסות, במציאות הנוכחית, כדרך היחידה להבטיח את קיומה של המורשת היהודית, על ידי כך שיינתן לה מעמד של תרבות מיעוט. אלתרמן הציע שביל זהב בין רב־תרבותיות מן הצד האחד ו"כור היתוך" מן הצד השני; בין התעסקות בשונה ובמפריד לבין כפייה של אחידות. בשביל הזה יכולים יהודים דתיים וחילונים להלך בצוותא בלי לוותר על אמונותיהם. לשם כך אין הכרח לאמץ את כל השקפותיו של המשורר, את עמדותיו הכלכליות הקרובות יותר לשמאל או את דעותיו המדיניות הקרובות לימין; די בהנחות היסוד שלו. אלתרמן הצביע על המכנה המשותף האמיתי של כל הזרמים הנוטלים חלק במפעל הציוני: המחויבות העמוקה לשלומו של העם היהודי ולייעודו ההיסטורי והמוסרי.

 

---

צור ארליך הוא חבר מערכת השבועון מקור ראשון ובעל תואר שני בספרות עברית מהאוניברסיטה העברית.

 

הערות

 

1. "ובמקום הראשון: נתן אלתרמן", ויי־נט, 24 ביוני, 2005, בכתובת www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3101988,00.html.

2. בנאום לפני ראשי רשויות מקומיות בצפון ב־31 ביולי 2006. נוסח הנאום, ובסופו מובאה מאלתרמן, נמצא באתר מפלגת קדימה: www.kadimasharon.co.il/17-5030-he/kadimanews.aspx.

3. כפי שקבע, למשל, אהרן קומם במאמרו "המשורר והמנהיג: ביאליק ואחד העם, אלתרמן ובן־גוריון" בתוך ספרו שלשלת שירה: על שירה ומשוררים (באר שבע: אוניברסיטת בן־גוריון, תשס"ד), עמ' 229.

4. למשל במאמרו של דב סדן "במבואי עיר היונה", בתוך נתן אלתרמן: מבחר מאמרי ביקורת על שירתו, עורכת אורה באומגרטן (תל אביב: עם עובד, תשל"א), עמ' 76.

5. נתן אלתרמן, "קודקוד המשולש", החוט המשולש: מאמרים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"א), עמ' 180.

6. נתן אלתרמן, "מתיבת המכתבים", הטור השביעי, כרך ב (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ג), עמ' 62. זהו אחד מן הטורים שבהם תוקף אלתרמן את מדיניות ההעלאה הסלקטיבית של יהודי צפון אפריקה למדינת ישראל. השיר מתקומם בעיקר על מקרים שבהם הופרדו משפחות משום שנמנעה עלייתם של קשישים וחולים.

7. זיוה שמיר, על עת ועל אתר: פואטיקה ופוליטיקה ביצירת אלתרמן (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ"ט), מבוא: "משורר חצר" או "משורר לאומי", עמ' 28, 34.

8. שמיר, על עת ועל אתר, עמ' 28.

9. אלתרמן, החוט המשולש, עמ' 266–271.

10. אלתרמן, החוט המשולש, עמ' 271.

11. נתן אלתרמן, ימי אוּר האחרונים: מחזה, עורכת דבורה גילולה (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תש"ן).

12. נתן אלתרמן, מחברות אלתרמן א, עורך מנחם דורמן (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ז), עמ' 147–148.

13. כמה מן הטורים בנושא זה מרוכזים בנתן אלתרמן, הטור השביעי, כרך א (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ז), עמ' 323–354; אלתרמן, הטור השביעי, כרך ב, עמ' 308–352; נתן אלתרמן, הטור השביעי, כרך ה, עורכת דבורה גילולה (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ"ה), עמ' 268–276.

14. אלתרמן, "למצעד הכלולות", הטור השביעי, כרך א, עמ' 344.

15. הרי גולומב, "בדיות וקניינים: עיונים בשירת אלתרמן", קשת יא (אביב תשכ"א), עמ' 48.

16. הן במפורש, כפי שקל לראות וכפי שתיאר למשל דן מירון, פרפר מן התולעת: נתן אלתרמן הצעיר – אישיותו ויצירתו, מחזור שיחות ראשון: 1910–1935 (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, תשס"א), עמ' 577–598, והן בעצם התמקדותם של רבים משירי העיתון דווקא בגורלו של היחיד, בדרך כלל ילד, כפי שהראה לאחרונה רְוִיאֵל נץ, "כאשר השירה פוגשת בעיתונות היומית", הארץ, מוסף ספרים, 7 בספטמבר 2005, עמ' 8.

17. נתן אלתרמן, "מעבר למנגינה", שירים שמכבר, כוכבים בחוץ, עורך עוזי שביט (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1999), מהדורה מתוקנת, עמ' 35–36.

18. נתן אלתרמן, "קול והד", עיר היונה: שירים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ב), עמ' 340–346.

19. עוזי שביט, שירה מול טוטליטריות: אלתרמן ו'שירי מכות מצרים' (חיפה: אוניברסיטת חיפה, תשס"ג), עמ' 171–173; אלתרמן, שירים שמכבר, שירי מכות מצרים, עמ' 245–270; שביט מוצא ביצירה זו עמדה דומה לעמדה המוצגת בספרו של קרל פופר החברה הפתוחה ואויביה, שראה אור ב־1945, שנים אחדות לאחר הופעת הפואמה של אלתרמן. קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה, תרגם אהרן אמיר (ירושלים: הוצאת שלם, תשס"ג).

20. אלתרמן, "חֹשך", שירים שמכבר, שירי מכות מצרים, עמ' 263–264.

21. אלתרמן, "קץ האב", שירים שמכבר, שמחת עניים, עמ' 219–222.

22. גולומב, "בדיות וקניינים"; אידה צורית, "דמעת החפים מחטא: האב, הבן והעלמה ב'שירי מכות מצרים'", בתוך הפואמה המודרניסטית ביצירת אלתרמן: מסות על 'שמחת עניים' ו'שירי מכות מצרים', עורכים זיוה שמיר וצבי לוז (רמת גן: אוניברסיטת בר־אילן, תשנ"א), עמ' 33.

23. אלתרמן, "האב", עיר היונה, עמ' 306–309.

24. דן מירון, "בין יום קטנות לאחרית הימים", ארבע פנים בספרות העברית בת־ימינו (תל אביב: שוקן, תשל"ה), עמ' 123.

25. בשירי העיתון המכונסים בכרך השישי של הטור השביעי מופיע פעמיים הביטוי "אנחנו 'החופשים'" – בטור "לאט לנו" ובפתיחת הטור "ריב התעודה". נתן אלתרמן, הטור השביעי, כרך ו, עורכת דבורה גילולה (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשס"ה), עמ' 50, 70.

26.  יעקב בן־טולילה ואהרן קומם, קונקורדנציה לשירים שמכבר של נתן אלתרמן (באר שבע: אוניברסיטת בן־גוריון, תשנ"ח), עמ' 12, 15.

27. בדרך זו הלכו בין השאר מרדכי שלו, שושנה צימרמן ומירה קדר. כל אחד מהם, בדרכו, הצביע על מוטיבים דתיים, קבליים בפרט, בשירתו הלירית של אלתרמן, ושתי האחרונות מייחסות לאלתרמן גם מידה כזו או אחרת של אמונה דתית, אך איש מהם לא ראה באלתרמן "דתי", משום שאכן אין ספק שלא היה כזה. ראה מרדכי שלו, "מי מפחד משמחת עניים?", בתוך שמחת עניים, נתן אלתרמן, עורכים יריב בן־אהרון ועלי אלון, מחברת שדמות 14 (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשס"א); שושנה צימרמן, לפניך תאומים: על העיקרון המכונן ביצירת נתן אלתרמן, מחברת שדמות 7 (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשנ"ז); מירה קדר, "כוכבים בפנים", רצוא ושוב (ירושלים: כתר, 1999).

28. אלתרמן, "פגישה לאין קץ", שירים שמכבר, כוכבים בחוץ, עמ' 12; אלתרמן, "הרוח עם כל אחיותיה", שירים שמכבר, כוכבים בחוץ, עמ' 15; אלתרמן, "ירח", שירים שמכבר, כוכבים בחוץ, עמ' 37.

29. אזכורים של האל ופניות אליו, שבהם האל משמש בפונקציות דומות, ואפילו פנייה כמו־דתית אל אלוהים בשמו המפורש או בכינוי "ריבונו של עולם", יש בשירתם של משוררים עבריים אחרים מחוגו הפיוטי של אלתרמן, ובהם אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, תומכים מוצהרים של מפ"ם הציונית־מרקסיסטית.

30. כפי שהראה שלמה שדה בספרו והעולם באמצע מתרחש: תמונת עולם, הגות ופואטיקה בשירתו המאוחרת של נתן אלתרמן ('עיר היונה' ו'חגיגת קיץ') (תל אביב: קרן, תש"ס).

31. המסה מלווה את מחזהו של אלתרמן "משפט פיתגורס", ומצויה בכרך מחזות (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ג), עמ' 561–580.

32. נתן אלתרמן, "שפת הסרגל", חגיגת קיץ: סדרת שירים (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ז), עמ' 152.

33. אלתרמן, "הירח החדש", הטור השביעי, כרך ב, עמ' 334.

34. אלתרמן, "הקלריקל הקטן", הטור השביעי, כרך א, עמ' 200–202.

35. נתן אלתרמן, רגעים, כרך ב (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ד), עמ' 190–191, 271–273, 280–282. דוגמאות נוספות לטורים כגון אלה: "אבא כץ ובניו בחזית סטלינגרד"; "הטלגרמה של חב"ד"; "גנרל המן"; "גנרל חסיד". נתן אלתרמן, הטור השביעי, כרך ג (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ג), עמ' 21–23, 24–27, 36–38, 39–41.

36. אלתרמן, "נופלת העיר", שירים שמכבר, שמחת עניים, עמ' 231–232.

37. אלתרמן, "ועדים וּועדות", רגעים, כרך ב, עמ' 175.

38. אלתרמן, "המועדון והחומה", הטור השביעי, כרך ה, עמ' 191.

39. אלתרמן, "חופש הדעות והטלפיים", הטור השביעי, כרך ב, עמ' 238. ההדגשה במקור.

40. המחבר מבקש להודות ליאיר שלג, שבמאמריו (בפרט במאמר "מגדל דוד או הנערה משדה בוקר", הארץ, 15 במאי, 2005) וכן בשיחה אישית סייע בליבון הסוגיה.

41. אלתרמן, "פריט ושמו לאום", החוט המשולש, עמ' 610.

42. אלתרמן, "לא תקום מלחמת תרבות", הטור השביעי, כרך ב, עמ' 239–244.

43. ראה בעניין זה דבריו של נסים קלדרון, שעסק במסלול השירי־עיתונאי של יצירת אלתרמן, ומצא שבשנותיו הראשונות של מסלול זה, מ־1934 ועד ראשית מלחמת העולם השנייה, הנחה את אלתרמן "הצורך של אדם לבודד את עולמו הפנימי והאמוציונלי מפני האירועים ההיסטוריים והפוליטיים". לאחר מכן בא שלב מעבר, ולבסוף הבשיל העיסוק ב"פוליטי" וב"היסטורי". על פי קלדרון, המעבר אל העיסוק הזה "היה כרוך בקבלת המשא של העולם היהודי". נסים קלדרון, "מ'רגעים' אל 'הטור השביעי': דרכו של אלתרמן אל כתיבה פוליטית", בתוך הספרות העברית ותנועת העבודה, עורך פנחס גינוסר (באר שבע: אוניברסיטת בן־גוריון, תשמ"ט), עמ' 277, 283.

44. אלתרמן, פרק ה של השיר "ליל תמורה", עיר היונה, עמ' 112–115.

45. דן מירון, "דרכו של נתן אלתרמן אל השירה הלאומית", בתוך מפרט אל עיקר: מבנה, ז'אנר והגות בשירתו של נתן אלתרמן (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"א), עמ' 214.

46. אלתרמן, "שוק הפירות", חגיגת קיץ, עמ' 76.

47. אלתרמן, "צלמי פנים", עיר היונה, עמ' 136–150. מיד אחרי שיר זה משובץ שיר המשך, "נספח לשיר צלמי פנים" (עמ' 151–157), המשלים את הנאמר בו.

48. אלתרמן, "צלמי פנים", עיר היונה, עמ' 139–143.

49. אלתרמן, "צלמי פנים", עיר היונה, עמ' 144–147.

50. אלתרמן, "ליל תמורה", עיר היונה, עמ' 118–119.

51. אלתרמן, "ליל תמורה", עיר היונה, עמ' 119.

52. אלתרמן, "מכתבי בר־כוכבא", הטור השביעי, כרך ב, עמ' 293.

53. אלתרמן, "פסח של גלויות", הטור השביעי, כרך ד (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987), עמ' 18–19.

54. אלתרמן, "לילו של אליהו הנביא", הטור השביעי, כרך א, עמ' 138. לסדרה זו של טורי ליל הסדר אפשר להוסיף גם את הטור שפורסם שנה לאחר מכן, בתש"ט, ביום שישי שחל בא' חול המועד פסח. זהו השיר "נון" שבו מושווית החוויה שחוו בני־הדור בתקומת מדינת ישראל לזו שחוו בני ישראל ביציאת מצרים. אלתרמן, "נון", הטור השביעי, כרך א, עמ' 419–421.

55. ראה אלתרמן, "שעה היסטורית", "הזקנים" ו"אלפיניזם", רגעים, כרך ב, עמ' 19, 71, 102; אלתרמן, "שיר הזקנים" ו"ובחורף ההוא", עיר היונה, עמ' 22–24, 85–88.

56. כביטויו המפורסם של משה שמיר במשפט הפותח את ספרו במו ידיו (פרקי אליק) (תל אביב: עם עובד, תשנ"ט), עמ' 9.

57. דבריו של בן־גוריון מופיעים בסיומו של מכתב לאלתרמן מיום י"ט באב תש"ך. המכתב מובא בספר בין המשורר למדינאי, הביא לדפוס מנחם דורמן (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשל"ב), עמ' 46. זיוה שמיר דנה בסוגיה זו בספרה המקיף על עת ועל אתר, ספר שהעיון בו משלים ומרחיב רבים מן הנושאים שאנו דנים בהם כאן.

58. אלתרמן, "המכתב והכתובת", החוט המשולש, עמ' 549.

59. אלתרמן, הטור השביעי, כרך ד, עמ' 128–130.

60. אלתרמן, "לַבֹֹקר פלישה", הטור השביעי, כרך א, עמ' 140–141. גם אירועים צבאיים משמעותיים פחות תוארו בידי אלתרמן כמלחמותיו של העם היהודי כולו. בתקופת המרדפים אחר מחבלי אש"ף במדבר יהודה, ב־1969, הוא כתב על "מלחמה זו שבה עומד העם היהודי" ("אחרי המרדף", החוט המשולש, עמ' 413). מלחמת ההתשה שהתנהלה באותה תקופה בסואץ תוארה במאמר מאת אלתרמן כהמשכה של מלחמת ההתשה שהעם היהודי מנהל זה אלפי שנים ("מה יהיה הסוף?", החוט המשולש, עמ' 498–500). את תנועת המלקחיים הטקטית במבצע דני במלחמת העצמאות הציע המשורר לראות כהמשך לתנועות רבות אחרות בהיסטוריה היהודית ("תנועת המלקחיים", הטור השביעי, כרך ג, עמ' 217–219).

61. דן מירון, מול האח השותק: עיונים בשירת מלחמת העצמאות (ירושלים: כתר, 1992), עמ' 63–119, ובמיוחד עמ' 100–102.

62. בשני הכרכים הראשונים של הטור השביעי, הכרכים שאלתרמן ערך בעצמו, יש רצפים ערוכים של טורים העוסקים בכך: הפרק "ניו־פומבדיתא" בכרך א (עמ' 237–262) והטורים שבעמודים 258–279 בכרך ב. מתוך אלו האחרונים, שלושה ברציפות מוקדשים לוויכוח עם נחום גולדמן, נשיא ההסתדרות הציונית, שהיה ממובילי הגישה שתבעה הענקת לגיטימציה ציונית לתפוצות: "שני זיכרונות ואיגרת", "סטטוס ומציאות" ו"על שני משלים ונמשל" (עמ' 261–272). נושא שלילת הגולה בולט גם לכל אורך הכרך החוט המשולש, הכולל את מאמריו הרבים של אלתרמן מהשנים 1967–1970. וראה עוד למשל: "קבלת פנים בבוסטון ואחד היהודים", הטור השביעי, כרך ג, עמ' 236–239; "מסדר בני ברית ומהו בכל זאת ההבדל", הטור השביעי, כרך ו, עמ' 108–111.

63. אלתרמן, "סברה מופרכת", הטור השביעי, כרך א, עמ' 242–244.

64. אלתרמן, "שני פרקים: תהלוכה ושתי פנים לה", החוט המשולש, עמ' 457.

65. ראה למשל במאמר "אחרי הדומייה": "המדינה הזאת, המוכיחה שוב איזה מבצר חיים איתן ואחרון היא לעם היהודי...". אלתרמן, החוט המשולש, עמ' 122.

66. אלתרמן, המסכה האחרונה (תל אביב: ספרית מעריב, תשכ"ט).

67. אלתרמן, "הגרדומים והשלום", החוט המשולש, עמ' 393. לדברי אלתרמן על יהודי ברית־המועצות, ראה "גינוי שהוא שבח", הטור השביעי, כרך ב, עמ' 288.

68. טורים בנושאים אלו מרוכזים בפרק "החוק והשבות", הטור השביעי, כרך ב, עמ' 51–95. הנושא דומיננטי גם בספר השירה העלילתי של אלתרמן חגיגת קיץ ובספר הפרוזה הסאטירית שלו המסכה האחרונה.

69. רות קרטון־בלום, "עלבון תחיית העם: אלתרמן ו'ישראל האחרת'", בתוך אתגר הריבונות: יצירה והגות בעשור הראשון למדינה, עורך מרדכי בר־און (ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשנ"ט), עמ' 363–374.

70. אלתרמן, "הפנים החדשות", חגיגת קיץ, עמ' 77.

71. אלתרמן, "מריבת קיץ", עיר היונה, עמ' 203–207.

72. פרשנות נרחבת לשירים הנזכרים נמצאת בפרקים השישי והשביעי בספרה של זיוה שמיר, על עת ועל אתר, עמ' 203–250, ובמאמרו של שמואל טרטנר "'שולמית של מחר בחדרה מתלבשת' – עמדתו של אלתרמן בסוגיות 'כור ההיתוך' ו'מלחמת התרבות'", מאזניים עה (טבת תשס"א), עמ' 28–35.

73. מתוך מאמרו של אלתרמן "צוק מצדה": "ארץ זו, בתורת כללוּת, על מישוריה והריה ואבניה ותלי עתיקות שלה, עד ערי הפיתוח שבהווה, צרורה כמהות מפורשת ומיוחדת רק בתולדותיו של עם אחד בלבד. טול ממנה חותם תולדותיו של העם היהודי, והיא מתפוררת מיד לנפות ומחוזות חסרי ייחוד והיכר". עוד הוא כותב שם שהממצאים הארכיאולוגיים היחידים בארץ שהם "נכסיו החיים של עם", ולא של אומה "שעברה ובטלה מן העולם", הם הממצאים היהודיים. אלתרמן, "צוק מצדה", החוט המשולש, עמ' 485.

74. טענה זו מופיעה, בין השאר, במאמרו של אלתרמן "שני פרקים: ב. המפה והתרגיל", החוט המשולש, עמ' 602.

75. כך מרומז למשל בסוף המאמר "העלייה – כשהיא ערבית": "ההתיישבות והעלייה הן שתי הזרועות שבה[ן] נחזיק בארץ ישראל ובעתידו של העם. בלעדי שתי זרועות אלו הרינו עם שארצו ועתידו לפניו והוא כרות־ידיים מליטול אותם". אלתרמן, החוט המשולש, עמ' 76.

76. אלתרמן, "עיר חדשה", עיר היונה, עמ' 127–128.

77. אלתרמן, "הנה תמו יום קרב וערבו", עיר היונה, עמ' 184–185. ההדגשה במקור.

78. ראה דן לאור, "אידיאולוגיה ורטוריקה ב'החוט המשולש'", השופר והחרב: מסות על נתן אלתרמן (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ד), עמ' 102–128. דן לאור מראה כי במאמריו של אלתרמן לאחר מלחמת ששת הימים בולטים שני מוטיבים, שהם, בלשונו, ההיסטוריה והקרב על עם ישראל (עמ' 115–120). מנחם דורמן, מקורבו של אלתרמן ועורך כתביו, סיכם את הדברים כך: "את שורש זיקתו של אלתרמן לרעיון ארץ ישראל יש לחפש ברובד התודעה ההיסטורית היהודית; בזיקתו אל המורשת היהודית, שהיא נשמת אפה של הציונות כפשוטה ושבלעדיה אין הציונות יכולה לעמוד במבחני הזמן. זכותנו על הארץ היא זכות אנושית מוחלטת לא מפני שאבותינו התגוררו כאן ויצרו כאן היסטוריה לפני אלפי שנים... אלא מפני שהיהודים כעם לא נטשוה מעולם, נתקיימו כעם בכוח אמונתם כי עוד ישובו אליה, וכעם בגלות שילמו את מלוא מחיר הדמים בעד נאמנותם". מנחם דורמן, "הברק והיונה", אל לב הזמר: פרקי ביוגרפיה ועיון ביצירת אלתרמן (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשמ"ז), עמ' 136.

79. אלתרמן, "ראש חדש למחשבה חדשה", החוט המשולש, עמ' 420.

80. נתן אלתרמן, "פריצת המעגל", זאת הארץ, 5 בנובמבר 1969. כך גם בתחילת מאמרו "במה מחזיקין": "שעה שאנו מדברים על עתידם של השטחים הללו, הרינו מדברים למעשה על עברה ועתידה של ההוויה היהודית הרצופה, זו שאנו חוליה בשרשרתה ובעלי פיקדון שלה כלפי הקודמים לנו והבאים אחרינו". אלתרמן, "במה מחזיקין", החוט המשולש, עמ' 64. בעקבות מכתב ששלחו פעילים ציונים מגרוזיה שבברית־המועצות לממשלת גולדה מאיר, שבו תבעו שישראל תסייע למאבקם לחופש עלייה, כתב אלתרמן: "אם יש בינינו טוענים השכם והערב כי חלילה לנו מליצור 'עובדות קיימות' בשטחים המוחזקים, מפני שאין לעשות את חשבונה של ארץ ישראל בלי חוסיין ובלי נאצר, בא המכתב הגרוזי הזה להזכיר לנו כי אין לעשות חשבון זה גם בלי העם היהודי אשר בזכותו ולמענו שמרה ארץ זו על ייחודה בעולם". אלתרמן, "המכתב והכתובת", החוט המשולש, עמ' 550.

81. אלתרמן, "שני פרקים: א. טעותו של נימוק יסוד", החוט המשולש, עמ' 127.

82. אלתרמן, "משליטה צבאית לנוכחות שלמה", החוט המשולש, עמ' 84.

83. אלתרמן, "מדיניות של דילוג־רב", החוט המשולש, עמ' 248.

84. כמו דן מירון, בשיחתו עם יאיר שלג המצוטטת במאמרו "מגדל דוד או הנערה משדה בוקר" בהארץ, הנזכר בהערה 40 לעיל.

85. אלתרמן, "מחאה מחטיאה", החוט המשולש, עמ' 274–275.

86. אלתרמן, "גינוי שהוא שבח", הטור השביעי, כרך ב, עמ' 287–290.

87. אלתרמן, "צורכי ביטחון", הטור השביעי, כרך א, עמ' 279.

88. אלתרמן, "החנינה", הטור השביעי, כרך ב, עמ' 365.

89. למשל דן מירון, במסתו "מיוצרים ובונים לבני בלי בית", בתוך אם לא תהיה ירושלים: מסות על הספרות העברית בהקשר תרבותי־פוליטי (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987), עמ' 66.

90. למשל במאמריו של משה פייגלין, המרוכזים בשער "יהודים וישראלים" בספרו מלחמת החלומות: ממדינת היהודים למדינה היהודית (מנהיגות יהודית, תשס"ו), עמ' 127–143. פייגלין מציין מקור מוקדם יותר לאבחנה הזאת: שמעון פרס, שצוטט לאחר בחירות 1996 כאומר ש"היהודים ניצחו את הישראלים" (עמ' 139). באבחנה דומה עוסק גם הגיליון "יהודים מול ישראלים", נקודה 286 (כסלו תשס"ו).

91. יורם פרי, יד איש באחיו: רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל (תל אביב: בבל, תשס"ה), עמ' 69–108.