2. השקפה זו עמדה ביסוד ההסבר שהציעו כמה מבכירי המזרחנים להעדר הדמוקרטיה במזרח התיכון. ראה, למשל, אלי כדורי, דמוקרטיה והתרבות הפוליטית הערבית (ירושלים: כרמל, 1993).

3. לפי תפיסה זו, שקנתה לה אחיזה בהיסטוריוגרפיה המצרית, התכנסות העולמא של מצרים במאי 1805 הייתה נקודת הציון הראשונה בהכרתם של המצרים בזכויותיהם הפוליטיות, ואילו הקמתה של 'מועצת העצה' הייתה נקודת הציון השנייה. מובן שהתפיסה הזאת יכולה לשרת את הצגתה של ההתפתחות הדמוקרטית במצרים כמנותקת מהשפעה בריטית בלעדית מצד אחד, וכממושכת ואיתנה יותר מכפי שנהוג לתארה מצד אחר. לעניין זה ראהYunan Labib Rizk, “Constitutional Reflections," Al-Ahram Weekly, October 17-23, 2002.

4. ראה הדיון בגלגוליו של מושג ה"שורא" בכתיבה הערבית המודרנית Ami Ayalon, Language and Change in the Arab Middle East: The Evolution of Modern Political Discourse (New York: Oxford, 1987), pp. 110-126.

5. פייסל אחמד עותמאן אל־חיידר, ותאיק אל־חרכּה אל־דימוקראטייה אל־סיאסייה פי אל־כווית מִן 1921 חתא 1992 [מסמכי התנועה הדמוקרטית המדינית בכוויית משנת 1921 עד 1992] (כוויית: מנשוראת דאת אל־סלאסל, 1995), עמ' 9-12; John E. Peterson, The Arab Gulf States: Steps Towards Political Participation (New York: Praeger, 1988), p. 29 (להלן מדינות המפרץ הערבי).

6. פואד חמזה, אל־בילאד אל־ערביה אל־סעודיה [ערב הסעודית] (ריאד: מכתבת אל־נסר אל־חדיתה, 1968), עמ' 101-98.

7. לתפיסה זו באידיאולוגיה הנאצריסטית ראה ג'מאל עבד אל־נאצר, הפילוסופיה של המהפכה, תרגמו חיים ארביב ושלמה בוקאי (תל אביב: גדיש, תשי"ט), עמ' 25-26, 31-33; ראה גם נאומו של נאצר ביום 22 ביולי 1959 לציון יום השנה השביעי למהפכה, כמצוטט בג'מאל עבד אל־נאצר, "טריק אל־כיפאח" ["דרך המאבק"], בתוך הדא טריקנא (קהיר: 1961), עמ' 74-34. מפלגת הבעת פעלה בסוריה בשנות הארבעים והחמישים כתנועה פרלמנטרית לכל דבר. חוקתה קבעה כי העם הוא הריבון והמקור לכל סמכויות השלטון וכי צורת המשטר שתיכון בעתיד במדינה הערבית המאוחדת תהיה "משטר פרלמנטרי חוקתי" (ניזאם ניאבי דוסתורי), שבו "הרשות המבצעת אחראית בפני הרשות המחוקקת, שאותה יבחר העם באופן ישיר". הבטחתה של הבעת לחולל מהפכה בתודעתה של האומה הערבית ובמבנה הפוליטי שלה נשזרה בהבטחה כי מהפכה זו תיעשה בדרך דמוקרטית, כלומר באמצעות השגת רוב בפרלמנט. הצהרת כוונות אידיאולוגית שנכתבה לבקשתו של מייסד המפלגה, מישל עפלק, הבהירה שהבעת תקבל עליה את השלטון רק כאשר תוכל להשיג את מטרותיה, וכי "דבר זה לא יקרה אלא כאשר תשיג המפלגה את רוב המושבים בפרלמנט". ראה הסעיף החמישי בעקרונות הכלליים בחוקת הבעת וסעיף 14 ב"מדיניות הפנים של המפלגה", כפי שהודפסו בחוקת מפלגת הבעת הערבית הסוציאליסטית, נידאל אל־בעת פי סביל אל־וחדה אל־חורייה ואל־אישתיראכּייה [מאבק הבעת למען אחדות, חירות וסוציאליזם] (ביירות: דאר אל־טליעה, 1963), עמ' 175-174, 176; ראה את מסמך העקרונות של הבעת מאת עבדאללה עבד אל־דאים ושאכּר מוסטפה, בזוהייר אל־מארדיני, אל־אוסתאד: קיסת חיאת מישיל עפלק [המורה: סיפור חייו של מישל עפלק] (לונדון: ריאד אל־ריס, 1988), עמ' 355-349; לסעיף המצוטט ראה עמ' 355.

8. בבחריין, לדוגמה, פיזר האמיר בשנת 1975 את הפרלמנט שנבחר מכוח החוקה שהתקבלה שנתיים קודם לכן, אסר מתנגדי משטר והשעה את הסעיף בחוקה שחייב לערוך בחירות חדשות. שנה לאחר מכן פיזר האמיר של כוויית את הפרלמנט שהוקם מכוח החוקה שהתקבלה בשנת 1962, והשעה את הסעיפים הקונסטיטוציוניים אשר חייבו את הסכמת האסיפה לשינויים בחוקה ואסרו להשעותה אלא במצב חירום. ראה Rosmarie Said Zahla, The Making of the Modern Gulf States: Kuwait, Bahrain, Qatar, The United Arab Emirates, and Oman (London: Unwin Hyman, 1989), pp. 49-54; פיטרסון, מדינות המפרץ הערבי, עמ' 39.

9. לדיון ביעדיה של מדיניות החוץ האמריקנית לאחר מלחמת העולם השנייה, ראה ברנרד רייך, "האינטרסים האמריקניים במזרח התיכון", בתוך המזרח התיכון וארצות הברית, עורכים איתמר רבינוביץ וחיים שקד (תל אביב: עם עובד, 1980), עמ' 104-64.

10.Francis Fukuyama, "The End of History?" The National Interest 16 (Summer 1989), pp. 3-18.

11. וחיד עבד אל־מג'יד, ראש השלוחה של 'המרכז ללימודי האחדות הערבית' בקהיר (מרכז מחקר עצמאי של אינטלקטואלים לאומיים היושב בביירות, שהיה האכסניה הפתוחה ביותר לדיונים בשאלת הדמוקרטיה), טען, לדוגמה, בכנס בשם "עתיד הדמוקרטיה במולדת הערבית" שנערך בבירה המצרית באפריל 1990, שבעקבות ההתרחשויות במזרח אירופה איבדו חסידי הגישה הגורסת כי קיימים דגמים דמוקרטיים שונים את ההוכחה החותכת ביותר לטענתם זו, וזאת משום שהעמים אשר הפילו את המשטרים הלניניסטיים־מרקסיסטיים אינם רוצים אלא את הדגם הדמוקרטי המערבי. ההרצאה פורסמה כמאמר באל־מוסתקבל אל־ערבי, כתב העת של 'המרכז ללימודי האחדות הערבית'. ראה וחיד עבד אל־מג'יד, "חוול מוסתקבל אל־דימוקראטייה פי אל־וטן אל־ערבי - אל דימוקראטייה פי אל־וטן אל־ערבי (ורקה חלפייה)" ["על עתיד הדמוקרטיה במולדת הערבית - הדמוקרטיה במולדת הערבית (מסמך רקע)"], אל־מוסתקבל אל־ערבי 138 (אוגוסט 1990), עמ' 80, 92-86. השקפה דומה הציג מוחמד עאבד אל־ג'אברי, חוקר פילוסופיה ערבית ומוסלמית, שהרבה לעסוק בחיבוריו בצורך להחיות את המחשבה הערבית והמוסלמית. הוא קרא לחדול מן השימוש בפגמיה של הדמוקרטיה הליברלית כאמתלה לדחייתה, שכן "הברירה העומדת לפני הערבים היא בין פגמי הדמוקרטיה לפגמי העריצות". ההרצאה, שנישאה בביירות בדצמבר 1991, פורסמה כמאמר באל־מוסתקבל אל־ערבי. לציטוטים ראה מוחמד עאבד אל־ג'אברי, "אל־מסאלה אל־דימוקראטייה ואל־אוודאע אל־ראהינה פי אל־וטן אל־ערבי" ["השאלה הדמוקרטית והמצב הנוכחי במולדת הערבית"], אל־מוסתקבל אל־ערבי 157 (מרס 1992), עמ' 12-11. דובר בולט נוסף של מגמה זו הוא איסמאעיל סברי עבדאללה, שכיהן כשר התכנון של נאצר ובשנות השישים והשבעים היה אחד הכותבים הבולטים בזכות כינונה של דמוקרטיה חברתית קודם לכינונה של דמוקרטיה מדינית. בהרצאה שנשא בלונדון במאי 1990 טען כי החברות הערביות אינן חייבות עוד לחכות להבשלה של תנאים מסוימים כדי להפוך לדמוקרטיות, שכן "הדמוקרטיה אינה מִנחה שהוענקה ביום מן הימים; היא הושגה במאבק, וכתוצאה מן המאבק, שהיה לעתים אלים, ולעתים מפויס", והיא "זקוקה תמיד להימצאותו של כוח פנימי בחברה שיגן עליה עד שתהפוך לדרישה כללית שאנשים מוכנים למרוד למענה". ההרצאה פורסמה כמאמר באל־מוסתקבל אל־ערבי. לציטוט ראה איסמאעיל סברי עבדאללה, "מוסתקבל אל־דימוקראטייה פי אל־וטן אל־ערבי" ["עתיד הדמוקרטיה במולדת הערבית"], אל־מוסתקבל אל־ערבי 137 (יולי 1990), עמ' 9.

12. תורכי עבדאללה אל־סודיירי, "דימוקראטייה חארג' אל־איסתיתנא" ["דמוקרטיה יוצאת דופן"], אל־ריאד, 23 באוגוסט, 1989.

13. לדוגמה, עורך מדור התרבות של העיתון הלבנוני אל־נהאר, אליאס חורי, טען שאת הסיבה האמיתית למלחמת המפרץ אין למצוא בכיבוש כוויית, שהרי מאימתי מנהלת ארצות־הברית מלחמות שחרור? לשיטתו, כדי להבין את הגורמים למלחמה יש לחזור אל שני היסודות המרכזיים של ההתנהגות האימפריאליסטית, שלא השתנו מאז המאה התשע־עשרה: האחד, הרצון למנוע מן הערבים להקים צבא חזק; האחר, הרצון לסכל את האחדות הערבית, הנובע מן ההבנה שבהעדר אחדות לא יוכלו הערבים לממש את משאביהם הלאומיים ולא יוכלו ליצור תרבות מודרנית. בדומה לזה קבע, בורהאן רליון, מרצה סורי למדע המדינה באוניברסיטת הסורבון (ולימים ראש המרכז שלה ללימודי המזרח התיכון המודרני), כי הגורם האמיתי למלחמת המפרץ לא היה הפלישה העיראקית לכוויית, אלא העוינות האמריקנית והאירופית לערבים - עוינות ייחודית, גדולה מעוינות המערב לכל עם אחר, הנובעת בין השאר מן היריבות התרבותית בין הצדדים ומן ההכרה שהאיסלאם הוא הכוח החזק ביותר המתייצב נגד ההגמוניה המערבית בעידן הבתר־סובייטי. ראה אליאס חורי, "אל־איסתיקלאל ואל־דימוקראטייה" ["העצמאות והדמוקרטיה"], בתוך אזמת אל־חליג' ותדאעיאתהא עלא אל־וטן אל־ערבי, מהדורה שנייה, עורך אחמד סידקי אל־דג'אני (ביירות: מרכז דיראסאת אל־וחדה אל־ערבייה, 1997), עמ' 40-39; בורהאן רליון, "חרב אל־חליג' ואל־מואג'הה אל־איסתראתיג'ייה פי אל־מינטקה אל־ערבייה" ["מלחמת המפרץ והעימות האסטרטגי בזירה הערבית"], בתוך אזמת אל־חליג', עמ' 20-17.

14. לדוגמה, האינטלקטואל הסורי עבדאללה עבד אל־דאים, היושב בצרפת, כתב כי למרות היומרות הליברליות של המערב ו"טענת הכזב שלו בדבר ערכי הציביליזציה העולמית הליברלית והדמוקרטית", מה שמעניין אותו באמת הוא ההשתלטות על אוצרות הטבע של ארצות הדרום, שהעולם הערבי נמנה עמן. ברוח דומה טען חוקר היחסים הבינלאומיים ואיש האוניברסיטה האמריקנית בביירות, נאסיף יוסוף חתא, כי ניצחון המערב על הקומוניזם "אינו, בשום אופן, 'קץ ההיסטוריה' כפי שתיאר אותו פוקויאמה", וזאת משום שניצחון זה אינו אלא הישג חלקי מול מערכת ערכים השייכת לאותה מסגרת פילוסופית תועלתנית שמוצָאהּ אירופי. ראה עבדאללה עבד אל־דאים, "אל־קוומייה אל־ערבייה ואל־ניזאם אל־עאלמי אל־ג'דיד" ["הלאומיות הערבית והסדר העולמי החדש"], שואון ערבייה 69 (מרס 1992), עמ' 34-22; נאסיף יוסוף חתא, "אל־תחוולאת פי אל־ניזאם אל־עאלמי ואל־מנאח אל־פיכּרי אל־ג'דיד ואינעיכּאסיהו עלא אל־ניזאם אל־איקלימי אל־ערבי" ["השינויים בסדר העולמי והלך הרוח החדש והשלכותיו על הסדר האזורי הערבי"], אל־מוסתקבל אל־ערבי 165 (מרס 1992), עמ' 44-29.

15. הריאיון פורסם במלואו בעכאז, 29 במרס, 1992.

16. הנאום פורסם במלואו בתישרין, 13 במרס, 1992.

17. תנועתו של בן־לאדן אינה "פוסט־מודרנית" או "אמורפית" כפי שנוהגים לתארה פרשנים אחדים. בן־לאדן ביטא לאורך שנות התשעים תביעה שהדהדה בקרב אנשי דת סעודים צעירים, והפכה בעקבות הזמנת הכוחות האמריקניים לסעודיה באוגוסט 1990 לתנועת מחאה המונית - לסלק את כל הכוחות האמריקניים מאדמת חצי האי ערב בפרט ומאדמות האיסלאם בכלל. ההבדל בין בן־לאדן ובין חבריו לאופוזיציה בסעודיה היה נחישותו לתת ביטוי מזוין לרעיון הזה, נחישות ששאב מרעיונותיו של הפלסטיני עבדאללה עזאם, מנהיג תנועת הג'יהאד באפגניסטן שנהרג בשנת 1989. בן־לאדן גורש מסעודיה לסודאן בשנת 1991, ושם, בעזרת ההון המשפחתי שלו והקשרים שטווה בימי השתייכותו למוג'אהידין באפגניסטן, החל להקים את רשת הטרור שנועדה לשרת את התביעה לסילוק המערב מן המזרח התיכון. דרישה זו באה לידי ביטוי במפורש בהצהרת היסוד של 'החזית האיסלאמית העולמית לג'יהאד נגד היהודים והצלבנים', שהוקמה בהנהגתו של בן־לאדן בפברואר 1998. ההצהרה קבעה שהנוכחות האמריקנית על אדמת סעודיה, במפרץ ובעיראק היא "הכרזת מלחמה מפורשת על אללה, על נביאו ועל המוסלמים", ועל כן מוטל על כל מוסלמי להרוג את "האמריקנים ובעלי בריתם, אזרחים ואנשי צבא" בכל מקום שבו הם יכולים לעשות זאת. לנוסח ההצהרה ראה "נס ביאן אל־ג'בהה אל־איסלאמייה אל־עאלמייה לִג'יהאד אל־יהוד ואל־סליבּיין" ["נוסח ההצהרה של החזית האיסלאמית העולמית לג'יהאד נגד היהודים והצלבנים"], אל־קודס אל־ערבי, 23 בפברואר, 1998. לדיון תמציתי בהתפתחותה של התנועה הבן־לאדנית ובאידיאולוגיה שלה ראה יהושע טייטלבאום, "אוסאמה בן־לאדן: הרקע הסעודי", בתוך בעקבות ה־11 בספטמבר: איסלאם ומערב בין עימות להשלמה, עורכת אסתר ובמן (תל אביב: מרכז דיין, 2002), עמ' 43-48; אסתר ובמן, הכתובת שהייתה על הקיר: אוסאמה בן־לאדן האיש ופועלו (תל אביב: מרכז דיין, 2002).

18. התפיסה הרואה בחוגי הניאו־שמרנים את מעצבי מדיניות הממשל האמריקני הנוכחי, בין השאר משום שהיטיבו להציג השקפה בהירה ביחס למזרח התיכון בשעה שהממשל נזקק להשקפה כזו לאחר מתקפת 11 בספטמבר, משותפת הן להוגים ניאו־שמרנים הן למבקרים החריפים ביותר שלהם. ראה Joshua Muravchik, “The Neoconservative Cabal," Commentary 116 (Septermber 2003), pp. 26-33; Stephan Halper and Jonathan Clarke, America Alone: The Neo-Conservatives and the Global Order (Cambridge: Cambridge, 2004), pp. 112-156.

19. לעיון בנאומים של נשיא ארצות־הברית, ג'ורג' בוש הבן, שבהם הוצגו יסודותיה של הדוקטרינה הזאת (ערב המלחמה ולאחר סיומה) ראה www.whitehouse.gov/news/releases/2003/02/20030226-11.html;

;www.state.gov/p/nea/rls/rm/26019.htm.

20. במקור The Middle East Partnership Initiative.

21. Partnership for Progress and a Common Future with the Region of the Middle East and North Africa Border.

22. ברוח זו טען הסופר המצרי חוסיין אחמד אמין במאמר שפרסם בכתב העת של הליגה הערבית, שואון ערבייה, שארצות־הברית יצאה למערכה להפלת סדאם חוסיין לאחר שכשלה בניסיונותיה הקודמים להשיג הגמוניה שלמה ובלתי מעורערת בעולם - בין היתר, באמצעות מוסדות גלובליים כמו הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית - ולשלוט בו "מבחינה כלכלית, מדינית ותרבותית". המלחמה בעיראק אינה שונה, לשיטתו, ממסעות הכיבוש של אלכסנדר הגדול; ההבדל נעוץ רק בכך שאלכסנדר הגדול לא דיבר על זכויות אדם כאשר יצא למסעות כיבוש שתכליתם הרחבת שטח ממלכתו. ראה חוסיין אחמד אמין, "מווקע אל־דימוקראטייה פי אל־חרב אל־אמריכייה עלא אל־עיראק" ["מצב הדמוקרטיה במלחמה האמריקנית נגד עיראק"], שואון ערבייה 113 (אביב 2003), עמ' 67-55.

23. חיר אל־דין חסיב, "אל־משאהד אל־מוסתקבלייה אל־מוחתמילה פי אל־עיראק" ["התחזיות האפשריות בעיראק"], אל־מוסתקבל אל־ערבי 307 (ספטמבר 2004), עמ' 30-6.

24. תורכי אל־חמד, "אל־סיר פי חקל מן אל־אלראם" ["ההליכה בשדה מוקשים"], אל־שרק אל־אווסט, 7 במרס, 2004.

25. ראה, למשל, את דבריו של מובארק בנאום הפתיחה של ועידת "הרפורמה הערבית: החזון והיישום", שנערכה באלכסנדריה ביום 12 במרס, 2004. מובארק קבע כי הרפורמה הדמוקרטית חייבת להתבסס על "הסכמה והרמוניה בין הממשלות הערביות ובין העמים שלהן", וכן ש"כל המדינות הערביות השקיעו מאמצים אדירים בהשגת רפורמות מבניות וארגוניות בכל תחומי החיים המדיניים, הכלכליים והחברתיים, וזאת במסגרת המבקשת להשיג איזון עדין בין ההשפעות החיוביות והשליליות של הרפורמה ומביאה בחשבון את מגוון הרגישויות התרבותיות, הדתיות והדמוגרפיות של כל חברה ואת הצורך שלא לזעזע את יציבותה", כמצוטט במאמר "מובּארכּ יואכּד אן אל־עאלם אל־ערבי יקיף עלא אעתאבּ מרחלה ג'דידה" ["מובארק מדגיש כי העולם הערבי עומד על סף שלב חדש"], אל־אהראם, 13 במרס, 2004. ראה גם מאמרו של אחמד סלים אל־בורסאן בכתב העת של אל־אהראם לעניינים אסטרטגיים, שלפיו המטרה של תכנית "המזרח התיכון הרחב" שהוצגה בוועידת המדינות המתועשות היא לשבור את המבנה התרבותי הערבי ולשנות את המסגרת החברתית של עמי האזור באופן שישרת את האינטרסים האמריקניים. אחמד סלים אל־בורסאן, "מובאדרת אל־שרק אל־אווסט אל־כביר: אל־אבעאד אל־סיאסייה ואל־איסתראתיג'ייה" ["יזמת המזרח התיכון הרחב: הממדים המדיניים והאסטרטגיים"], אל־סיאסה אל־דוולייה 158 (אוקטובר 2004), עמ' 47-42; בנוסף, חאלד דאוד פרסם סדרת מאמרים חריגה בהיקפה באל־אהראם, שבה ניתח את ספרו של נתן שרנסקי, יתרון הדמוקרטיה (ירושלים: שלם, 2005), והסביר כי הצהרתו של נשיא ארצות־הברית, שלפיה ספר זה משקף את "הדנ"א" של נשיאותו, מלמדת על כך שאימץ מדיניות מתחסדת ובלתי מאוזנת, המתיימרת לקדם את הדמוקרטיה במזרח התיכון אולם למעשה משרתת אינטרסים ציוניים. אל־אהראם, 15 בפברואר, 2005; 16 בפברואר, 2005; 17 בפברואר, 2005; 22 בפברואר, 2005; 28 בפברואר, 2005; 1 במרס, 2005. מאמר פרשנות אחד שהתפרסם באל־אהראם אף תיאר את החלטתו של מובארק לכונן בחירות רב־מפלגתיות כמהלך המעיד על מעלותיו הרמות של הנשיא, המייתרות את הצורך לבחור במועמד אחר: חאתם סידקי, "ליהדא…לן אנתחיבּ מובּארכּ" ["לכן... לא אבחר במובארק"], אל־אהראם, 30 באוגוסט, 2005.

26. שיעור ההצבעה הזה נמוך במיוחד בהתחשב בכך שהמשטר גייס את כל משאביו כדי להוציא אל הקלפיות את נאמניו. למעשה, אפשר לקבוע שרוב מכריע של הציבור המצרי בחר להחרים את הבחירות או להתעלם מהן.

27. לניתוח עלייתו ונפילתו של "האביב של דמשק" ראה אוריה שביט, שחר של יום ישן: המהפכה המדומה במזרח התיכון (ירושלים: כתר, 2003), עמ' 193-214. לריאיון ופרופיל של המנהיג הבולט של תנועת האופוזיציה הליברלית הסורית, חבר הפרלמנט ריאד סייף, שנידון לחמש שנות מאסר בשנת 2002 על "פגיעה בביטחון המדינה" וקיבל חנינה בינואר 2006, ראה Lina Sinjab, “Seif’s Release Renews Hope for a Damascus Spring,” The Daily Star, January 23, 2006.

28. שביט, שחר של יום ישן, עמ' 164-189.

29. לדיון בהקמתה של תנועת 'האחים המוסלמים' ובמשנתה הפוליטית ראה חיידר איבראהים עלי, אל־תיאראת אל־איסלאמייה וקדיית אל־דימוקראטייה [הזרמים האיסלאמיים וסוגיית הדמוקרטיה] (ביירות: מרכז דיראסאת אל־וחדה אל־ערבייה, 1996), עמ' 54-65, עמ' 166-164, עמ' 210-193; להשקפתו של חסן אל־בנא, מייסד התנועה, בנוגע לצורך להחיות את שלטון האיסלאם ולדחות את המערב, ראה חסן אל־בנא, "איתיג'אה אל־נהדה אל־ג'דידה פי אל־עאלם אל־איסלאמי אילא אל־איסלאם" ["נטיית התחייה החדשה בעולם האיסלאמי אל האיסלאם"], בתוך נחו ג'יל מוסלים - אוסול אל־איסלאם ואל־ניזאם אל־איג'תימאעי (קהיר: אל־מרכז אל־איסלאמי לילדיראסאת ואל־בוחות, 1991), עמ' 12-5.

30. מעניין לציין שהצלחתה (לפחות לעת עתה) של המהפכה הדמוקרטית שהתחוללה באינדונזיה כמעט אינה זוכה להתייחסות בכתיבה על עתיד הדמוקרטיה במזרח התיכון. בתהליך הדמוקרטי המתקיים באינדונזיה זה שמונה שנים שותפות מפלגות המזהות עצמן כאיסלאמיות; זכייתן בשלטון, וּויתורן עליו, התקיים ללא דופי במדינה שאין לה (בדומה למדינות ערב) מסורת דמוקרטית איתנה. הניסיון האינדונזי עשוי להצביע על כך שתהליך דמוקרטיזציה אמין, הכולל בתוכו מערכות של איזונים ובלמים ונתמך בלחץ מערבי תקיף (אך לא אלים) לשימורו ולקידומו, עשוי לשלב בתוכו בהצלחה תנועות איסלאמיות. אפשר כמובן להצביע על הבדלים בין האיסלאם הפוליטי האינדונזי לזה הערבי; אבל גם ההבדלים הללו אינם אלא המחשה לכך שה"איסלאם" אינו מהות מונוליתית מטא־היסטורית.

31. הדגשת הזיקה בין אימוצה של צורת המשטר המערבית ובין כניעה לערכי המערב אינה ייחודית, כמובן, לעולם הערבי. טיעונים ברוח זו היו שכיחים בעבר, ובמידת מה שכיחים עדיין, גם במדינות האיבּריות ובמדינות דרום־מזרח אסיה. ההבדל הבסיסי טמון בכך שקשה למצוא ספרדים או סינגפורים המאמינים באמת ובתמים שהמערב רוצה - או מסוגל - להשתלט על ארצותיהם בכוח הזרוע ולשעבד אותן לצרכיו ולערכיו. לעומת זאת, החשש מפני האימפריאליזם הדמוקרטי משותף לקבוצות רחבות בעולם הערבי. זהו חשש עמוק, שהתחדד עוד יותר בעקבות המלחמה בעיראק. מכאן שהקשר הגורדי שעליו עמדנו במאמר זה אכן ייחודי לערבים, לפחות בצורתו זו.