טיבו של קשר גורדי שהוא מרפה ידיים, מעורר מבוכה, גורם לבלבול בין עיקר לטפל ומפתה את העומדים מולו להתמיד בניסיונות עקרים שאינם יורדים לשורש הבעיה. ואמנם, הדיון הציבורי המתנהל בארצות־הברית באשר לעתיד תכניותיו של בוש מיטלטל היום בין שתי גישות הרסניות: זו של הממשל, המִתנאֶה בהישגים מדומים או ארעיים ומתעקש שדרכו של המזרח התיכון לדמוקרטיזציה סלולה, גם אם ארוכה; וזו של מתנגדי המלחמה, הקוראים לנסיגה מיידית של צבאות המערב מעיראק ולזניחת השאיפה "לכפות" על הערבים צורת משטר והשקפת עולם הזרות להם. דבקות בכל אחת מן ההשקפות הדיכוטומיות האלה עלולה להביא לאותה תוצאה עצמה - מַפָּלָה לכוחות המערב בעיראק, קריסה ללא תנאי של הרעיון הליברלי בעולם הערבי, ושחיקה חמורה במעמדה האסטרטגי והמוסרי של ארצות־הברית לא רק במזרח התיכון, אלא בעולם כולו.

ארצות־הברית צריכה לאמץ היום דוקטרינה חדשה אשר תתיר את הקשר בין שאלת הדמוקרטיה הערבית ובין האינטרסים המערביים במזרח התיכון. דוקטרינה כזו צריכה לעמוד על ההכרח להוסיף ולהחזיק צבא אמריקני על אדמת עיראק כל עוד הדבר דרוש, מתוך הכרה בכך שנסיגה מבוהלת תדרדר את המדינה, שמצבה מעורער ממילא, לאנרכיה רבתי, ואף עתידה להתפרש בעולם הערבי לא רק כהוכחה לחולשתו של המערב, אלא גם כהוכחה לחולשתו של הרעיון הליברלי. עם זאת, אותה דוקטרינה צריכה לשלב במחויבות האמורה לעיראק שני עקרונות חדשים: צמצום הזיקה בין התוצאות האפשריות של תהליך הדמוקרטיזציה בחברות הערביות ובין מצב הכלכלה האמריקנית; ואוניברסליזציה של אמות המידה האמריקניות בתחום זכויות האדם. צמצום המעורבות יגדיל את מרחב התמרון המדיני של ארצות־הברית, וינקה אותה לאורך זמן מן החשדות הרווחים בעולם הערבי, שלפיהם מטרותיה האמיתיות הן אימפריאליסטיות. האוניברסליזציה של הדרישות האמריקניות בתחום זכויות האדם תקנה למדיניות החוץ של ארצות־הברית את האמינות החסרה לה, ותזַכֶּה בהדרגה את מתנגדי המשטר הערבים הליברלים בלגיטימיות שהם מתקשים היום לקבל.

הדוקטרינה החדשה תצטרך לתת מענה לבעיות הפוליטיות הקשורות בכלכלת הנפט. היום אין לארצות־הברית תשובה סבירה להאשמות המוטחות בה, בעולם הערבי ומחוצה לו, שלפיהן עניינה האמיתי הוא להבטיח את אספקת הנפט מן המפרץ הפרסי, ולצורך זה היא מטפחת משטרים המיטיבים לרַצות, הן מבחינה מדינית הן מבחינה כלכלית, את האינטרסים המערביים. עובדה היא שהממשל מעלים עין מהפרת זכויות האדם בנסיכויות המפרץ, ובו בזמן מטיף לסוריה מוּסר על הפרות דומות הנעשות בשטחה; שהוא מזהיר את דמשק מפני ההשלכות של מעורבותה בטרור, אבל מהלך על קצות האצבעות בכל הנוגע לזיקה המוכחת בין הטפותיו של הממסד הווהאבי ללוחמת הגרילה בעיראק.

השתחררות מן התלות בנפט הערבי היא תנאי הכרחי ליכולתה של ארצות־הברית לקדם מדיניות אחידה בסוגיית הדמוקרטיה במדינות ערב; רק אם תשתחרר מתלות זו תוכל לשכנע את הערבים, שמאחורי מדיניותה לא מסתתרים אינטרסים זרים. הממשל נדרש למחווה דרמטית, שתעיד על טוהר כוונותיו. הצהרתו של בוש, בנאומו לאומה בפברואר 2006, בדבר כוונתו לצמצם בשלושה רבעים את ייבוא הנפט לארצות־הברית עשויה לסלול את הדרך למחווה כזו, אולם היא אינה מוחשית דייה. על הממשל להציג לוח יעדים רב־שנתי מפורט לצמצום תלותה של אמריקה בנפט הערבי, ולקשור את לוח היעדים הזה באופן מוצהר וברור ביזמת הדמוקרטיזציה.

סוגיה נוספת שהדוקטרינה החדשה נדרשת לתת לה מענה היא ההאשמה הערבית השכיחה שלפיה הדמוקרטיה משמשת את ארצות־הברית כאמתלה להדיח שליטים שאינם לרוחה, ולהשאיר בשלטון שליטים המשתפים עמה פעולה. גם את ההאשמה הזאת לא יכול ממשל בוש לפטור כתעמולה גרידא: הממשל הרי יצא למלחמה נגד הרודנות העיראקית כדי להפילה, אבל הסתפק בהצהרות כלליות בזכות רפורמה במצרים, בסעודיה ובירדן. "מהו ההבדל המוסרי בין בגדאד ובין ריאד?" שואלים אינטלקטואלים ערבים, ומשאינם מקבלים תשובה הם מפקפקים בכנותה של יזמת הדמוקרטיזציה בכללותה ומזהים בה, ובצדק, את כפל הפנים האימפריאליסטי.

הממשל חייב לקבוע אפוא אמות מידה אחידות ועקביות להטלת סנקציות דיפלומטיות ומסחריות על משטרים ערביים בגין הפרת זכויות אדם כגון כליאת פעילים דמוקרטיים, סגירת עיתונים או הגבלת חופש ההתארגנות. אמות מידה כאלה, אם אכן תהיינה אחידות ועקביות, תפעלנה על המשטרים לחץ מתמיד לשחרר את אחיזתם בחברה, ותשכנענה את מתנגדיהם - המועטים הגלויים, והרבים שאינם גלויים - שאין הם בודדים במערכה. חיוני שהממשל האמריקני לא ינהג איפָה ואיפָה ולא יבחין לצורך זה בין מתנגדי משטר ערבים האוהדים את המערב למתנגדי משטר שאינם אוהדים אותו, ובלבד שהאחרונים לא השתתפו במעשים אלימים או עודדו אותם.

אחד הקשיים העיקריים שעמו מתמודדים היום גיבורי החופש הערבים הוא החשד שדבק בהם שאין הם אלא סוכנים בשירות המערב. אם אכן תונהגנה אמות מידה חדשות שלא תפלינה בין ליברלים ובין חסידי הרעיון הפאן־ערבי ופעילים איסלמיסטים יוכלו מנהיגים כמו ריאד סייף, מנהיג המחנה הדמוקרטי בסוריה ואדם שמחויבותו לרעיון הליברלי עמדה במבחן של יותר מארבע שנות כליאה והשפלה, לזכות בהכרה עממית רחבה. יותר מכל דבר אחר זקוק היום העולם הערבי ללך ולנסה, וצלב האוול או נלסון מנדלה משל עצמו. אבל מנהיגים כאלה יוכלו לעלות אל קדמת הבמה רק אם יזכו בלגיטימיות ציבורית ויוכרו כנציגים אמינים של הדגל שהם מניפים.

מובן שאיש אינו מצפה מארצות־הברית לפעול באופן עיוור וגורף נגד כל מדינה ערבית שהתקדמותה לקראת דמוקרטיה לא תהיה משביעת רצון. המדיניות האמריקנית אינה יכולה לזנוח את האינטרסים המיידיים שלה ומחויבויות נוספות, ובראשן המחויבות לשלומה של ישראל. אולם במסגרת הדוקטרינה המתבקשת יידרש הממשל להציג הסבר סדור וגלוי שיבהיר מדוע משטרים לא־דמוקרטיים ערביים אחדים זוכים ליחס מועדף בהשוואה למשטרים לא־דמוקרטיים אחרים. הסבר כזה עשוי להצביע על שיקולים ריאליסטיים הנוגעים למגבלות הכוח, וגם על העובדה שקל יותר לממשל האמריקני להשפיע בדרכים ידידותיות על משטרים שאינם עוינים אותו. בכל מקרה, חיוני שיהיה ישיר וכן, ולא אפולוגטי ומצטעצע.

האוניברסליזציה של אמות המידה בתחום זכויות האדם תחייב את הממשל להיות שקול יותר ביחסו למהלכים של רפורמות שכל תכליתם למנוע אפשרות של דמוקרטיזציה. רבים מן המשטרים הערביים האוהדים את ארצות־הברית הפליאו בחמש־עשרה השנים האחרונות להכריז על רפורמות, שהצטיירו בעיניים מערביות כמהפכות היסטוריות הסוללות את הדרך לפלורליזם מדיני ולביסוס חירויות הפרט, אבל למעשה לא היו אלא מס שפתיים לדרישות האמריקניות, מחוות ריקות המבססות את המונופול של השליטים על ההחלטות הפוליטיות. התנהלותה של בחריין היא דוגמה טיפוסית למדיניות פתלתלה שכזו: חאמד אל חליפה, מלכהּ הצעיר יחסית של הנסיכות, התחנך במערב (בין השאר בבית הספר 'לייס' בקיימברידג', שממנו שאב ג'יימס הילטון את ההשראה לכתיבת הספר הייה שלום מר צ'יפס). מיד עם עלייתו לשלטון בשנת 1999 הוא הנהיג שורה של רפורמות שתיקנו את החוקה, חידשו את חיי הפרלמנט וערבו לחירויות הפרט. בחריין בהנהגתו הבטיחה בהצהרותיה הרשמיות "שחר חדש של דמוקרטיה", והמערב הריע לה ולמנהיגה בעל האנגלית המצוחצחת. אלא שסמכותו של מלך בחריין ביחס לכלל מערכות השלטון, ובכלל זה הפרלמנט, נשארה בלתי מוגבלת, וההבטחה להתקדמות דמוקרטית לא קרמה עור וגידים.²⁸

פעם אחר פעם נפל הממשל האמריקני למלכודת הפתאים של הרפורמות הריקות מתוכן שהנהיגו בעלי בריתו מקרב השליטים הערבים במזרח התיכון. כך היה ללעג ולקלס בעיני תומכי הרפורמות בעולם הערבי ועורר ספקות באשר לכנוּת רצונו בקידומה של דמוקרטיזציה אמיתית. רפורמה היא צעד ריק וחסר משמעות אם אין בה כדי לצמצם במידה כלשהי את המונופול של השליט על ההחלטות הפוליטיות. פרלמנטים החסרים סמכויות חקיקה של ממש; חוקות שמחויבותן המוצהרת לחופש הביטוי היא סיסמה ותו לא; תחנות טלוויזיה הדנות בחופשיות בכל טאבו, אך נזהרות לבל יוזכר שמה של משפחת המלוכה - כל אלה אינם מעידים על התקדמות, אלא על ריאקציה בכסות של רפורמה, אחיזת עיניים שמוטב כי המערב לא ישתף עמה פעולה.

התיקון החיוני ביותר שעל הדוקטרינה המוצעת כאן לאמץ הוא השלמה פומבית וחד־משמעית עם האפשרות שבחירות חופשיות עלולות להעלות לשלטון כוחות שאינם אוהדים את המערב. השלמה כזו היא תנאי לכך שהעולם הערבי יקבל את יזמת הדמוקרטיזציה האמריקנית כפשוטה. בהתייחסם למלחמה בעיראק הביעו הוגי דעות ערבים רבים חשש שאם תיאלץ ארצות־הברית לבחור בין רודנות בהנהגה פרו־מערבית ובין דמוקרטיה בהנהגה איסלאמית, היא תעדיף את הרודנות על פני הדמוקרטיה, ומכאן שתמיכתה בדמוקרטיזציה של החברות הערביות היא תמיכה על תנאי, שלא ראוי להסתמך עליה. הנחה זו מתבססת, בין השאר, על מה שאירע באלג'יריה בראשית שנות התשעים: המשטר ביטל את תוצאות הבחירות לפרלמנט, שבהן הסתמן ניצחונה של 'חזית ההצלה האיסלאמית', ללא תגובה של המערב ובעצם בהסכמתו.

ואמנם, מבין כוחות האופוזיציה בעולם הערבי, האיסלאם הפוליטי הוא החזק ביותר. במדינות רבות הוא צפוי לזכות ברוב הקולות בבחירות חופשיות. ניצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית אינו מקרי ואינו ייחודי. במצרים ובירדן צפויה תמונה דומה, אם יתקיימו בהן בחירות חופשיות, ויש להניח שגם בסוריה תהיה תנועת 'האחים המוסלמים' המפלגה הגדולה ביותר, אף שלא תזכה ברוב מוחלט.

הסיבה לאהדה הגדולה כלפי התנועות האיסלאמיות קשורה בהקצנה הדתית בחברות הערביות, אבל לא רק בה. התנועות האיסלאמיות הן האופוזיציה המאורגנת ביותר והן מיטיבות לבטא את רחשי לבו של הציבור, המעוניין להתנער מן הסדר הקיים. הן משמשות, במקביל, כאופוזיציה שמרנית־טהרנית, המדברת בשם ערכי המשפחה, הלכידות הקהילתית והכבוד הלאומי; כאופוזיציה חברתית, המבטיחה להעניק סעד לחלשים; כאופוזיציה נקיית כפיים, המתחייבת לנקות את האורוות משחיתוּת ומנפוֹטיזם; וכאופוזיציה מתריסה, קסנופובית, המאיימת לזעזע את "יפי הנפש" מבית ומחוץ ומקרבת אליה את אלה החשים עלבון בגלל מיקומם הנמוך בסולם החברתי. אלה היסודות שעליהם מבקשות גם תנועות אופוזיציה רבות במערב לבסס את כוחן - אולם נדיר שגורם פוליטי כלשהו יצליח לזהות את עצמו עם כולם כפי שהצליחו התנועות האיסלאמיות בעולם הערבי.

תנועת האחים המוסלמים, הגדולה והחזקה שבתנועות האיסלאמיות, צידדה כבר בראשית ימיה בבחירות חופשיות ובהקמתן של אסיפות נבחרים. ואולם הדמוקרטיה שאותה רואים האחים המוסלמים בעיני רוחם אינה ליברלית: לפי השקפתם, אסיפות הנבחרים אינן יכולות לפעול מחוץ למסגרת החוקים שקבע אללה, ותפקידן מסתכם בפירוש ציווּייו; הריבונות אינה מצויה בידי העם, אלא בידי אללה; והפעילות המפלגתית פסולה, משום שהיא מפַלגת את האומה ומרבה בה מדנים. זו אפוא דמוקרטיה על תנאי: האחים המוסלמים נכונים להשתתף בה כדי לזכות בשלטון, אולם לאחר שיבססו את כוחם הם ישללו את המהות הליברלית שלה.²⁹

המערב אינו יכול לפטור את הסכנה הזאת כלאחר יד. ואולם, עליו לתת את דעתו על הסיכוי שלצד הסיכון. התנועות האיסלאמיות לא תשתתפנה בתהליך דמוקרטיזציה שיתקיים בחלל ריק. אם תיושם הדוקטרינה המוצעת כאן, יהיה עליהן להתמודד לאחר עלייתן לשלטון עם מדיניות מערבית שאינה סובלת הפרת זכויות אדם ונהנית ממידה הולכת וגוברת של לגיטימיות ערבית ובינלאומית. במקביל יהיה על התנועות האיסלאמיות להתמודד עם כוחות פוליטיים מקומיים מתחרים, שיזכו אף הם - אם תיושם הדוקטרינה האמריקנית המתבקשת - ללגיטימציה מבית. את התוצאה של ההתמודדות הזאת אפשר רק לשער: יש להניח שבחלק מן המדינות הערביות יצליחו התנועות האיסלאמיות, על אף ההתנגדות הפנימית ועל אף הסנקציות הבינלאומיות, לנצל את התהליך הדמוקרטי כדי לחתור תחתיו, לתפוס את השלטון, לדכא את מתנגדיהן ולאכוף משטר הלכה נוקשה. אולם קיימת גם אפשרות שבמדינות ערביות אחדות תשתלבנה תנועות איסלאמיות במערכות פוליטיות פלורליסטיות, תמקמנה את עצמן באגף השמרני שלהן, ותשלמנה בלב ולב עם חקיקה שאינה לרוחן ועם חילופי שלטון. שתי האפשרויות סבירות בהחלט - אבל האחת אינה מבטלת את האחרת. היפוכו של דבר: רפורמה דמוקרטית במזרח התיכון לא תיחשב אמינה ולא תהיה יציבה אם היא תביא לעולם אך ורק שורה של הנהגות פרו־מערביות, שתצייתנה לכל הנחיה מוושינגטון.

התפרקותו של הגוש הסובייטי הביאה לעולם את החברות החדשות בנאט"ו ובאיחוד האירופי, אבל גם את רוסיה, שעתיד הדמוקרטיה שלה לוט בערפל תחת שלטונו האוטוריטרי של פוטין, שלא לדבר על ביילרוסיה ותורכמניסטן הרודניות. רפורמות פוליטיות אינן תעודת ביטוח שבה יכול המערב להצטייד כנגד האפשרות שהדמוקרטיה תספוג מפלות. הן עלולות להעלות לשלטון משטרים בלתי אחראיים. הן עלולות להעלות לשלטון רודנים גרועים מאלה שהסתלקו. אלא שבחשבון כולל ובראייה אסטרטגית רחבה, תהליכים אזוריים של דמוקרטיזציה, גם אם תתרחשנה בהם תקלות ונסיגות, וגם אם יתהוו בהם איים עיקשים של התנגדות, עתידים לתרום למאבק בקנאות ובאלימות.