היו שטענו שבן־לאדן לא היה אלא שחקן משני בהתרחשויות שאירעו במזרח התיכון מאז 11 בספטמבר. לשיטתם של רבים מן האינטלקטואלים הערבים, תפקידו בהחלטתה של ארצות־הברית לכבוש את עיראק ולהניף את דגל הדמוקרטיזציה של מדינות ערב היה תפקיד מלאכותי גרידא, אמתלה ליישומה של תכנית שהגתה ארצות־הברית שנים קודם לכן, תכנית שביטאה את "טבעה האמיתי" ואת העוינות הטבועה בה כלפי הערבים והמוסלמים (כמה מן הכותבים הערבים שללו מבן־לאדן אפילו את התפקיד הזה. לטענתם, המתקפה על מגדלי התאומים הייתה מלאכתם של שירותי הביון הישראליים או האמריקניים. בדיחה נפוצה היטיבה לתאר זאת כך: ראש ממשלת ישראל מתקשר לנשיא ארצות־הברית בשעת צהריים ביום 11 בספטמבר. "אני מבקש למסור לך את תנחומיי העמוקים, אדוני הנשיא", אומר ראש הממשלה. "על מה ולמה?" שואל הנשיא. "אוּפְּס", אומר ראש הממשלה, "שכחתי את הבדלי הזמנים").

רוב האינטלקטואלים הערבים לא ראו לנכון לגבש תפיסה חדשה כדי להסביר את מהלכיה של ארצות־הברית. מבחינתם, הפרדיגמה שהוצעה לאחר מלחמת המפרץ הוכיחה את עצמה בעצם התרחשותה של המלחמה שמפניה התריעו, ועל כן די בה להסביר מה עומד מאחורי המאורעות. המסקנות שהציגו תיארו את המלחמה בעיראק כמתקפה של הציביליזציה המערבית על הערבים או המוסלמים, שבה משתמשת ארצות־הברית בדמוקרטיה כאמתלה. המלחמה להפלת סדאם היא השלב השני בתכניתם של האמריקנים להשתלט על המזרח התיכון, ונדבך באסטרטגיה ארוכת הטווח שהתוו לאחר המלחמה הקרה כדי להבטיח את המשך ההגמוניה שלהם בעולם. דבריו של הנשיא בוש הבן בזכות הדמוקרטיה, הפלורליזם וחירויות הפרט הם מסווה לשאיפות האימפריאליות של ארצו, ופעולות המערב למען רפורמה פוליטית הן חלק מן המאמץ המתוחכם לשעבד את הערבים.²²

מסקנות אלו שאבו תמיכה מן הקשיים הרבים שבהם נתקלו מאמציה של ארצות־הברית לכונן בעיראק מוסדות דמוקרטיים ומהסתבכותו של הממשל האמריקני בשורה של שערוריות שהפכו את הרטוריקה הדמוקרטית שלו לנלעגת גם בעיני רבים בעולם המערבי: הגילויים בדבר המחדל, או ההטעיה, של המודיעין האמריקני, שהעריך כי בעיראק מצויים כלי נשק להשמדה המונית; הגילויים בדבר מעשי התעללות של חיילים אמריקנים באסירים עיראקים; והצלחתם של המורדים הסוּנים בעיראק להסב לצבא האמריקני אבידות כבדות. כל ההתפתחויות האלה אמנם גרמו למערכה האמריקנית בעיראק להצטייר ככישלון אסטרטגי וכהונאה מדינית, אך עמדתם של האינטלקטואלים הערבים נגד יזמות הדמוקרטיזציה לא הייתה קשורה בהן. היא התגבשה עוד קודם לתחילתה של המלחמה ונבעה מהנחת היסוד שלפיה שאיפתה של ארצות־הברית להפוך את המזרח התיכון לדמוקרטי מבטאת את רצונו של המערב לכפות את ערכיו ואת האינטרסים שלו על הערבים ועל המוסלמים.

למרבה האירוניה, טיעונים כאלה הוצגו בנחרצות הרבה ביותר מעל דפיו של אל־מוסתקבל אל־ערבי, כתב העת של 'מרכז לימודי האחדות הערבית', שהיה בראשית שנות התשעים הבמה התוססת ביותר לקריאות לדמוקרטיזציה של האומה הערבית. בין חברי המרכז שררה הסכמה כללית שעניינה של הפלישה האמריקנית אינו קידום הדמוקרטיה בעולם הערבי, אלא השתלטות מחודשת עליו. גם הכותבים שנמנו עם יריביו המושבעים של סדאם חוסיין סברו שמוטב כי יישאר בשלטון משיופל בידי צבא אמריקני. השקפה ברוח זו הציג מנכ"ל המרכז, חיר אל־דין חסיב, שטען כי מה שאירע בעיראק אינו יכול להפתיע את מי שעקב אחר התכניות האמריקניות מאז סיומה של המלחמה הקרה. הסיבה למלחמה היא ההחלטה האסטרטגית שקיבלה אמריקה עם נפילת הגוש הסובייטי להפוך למעצמה העולמית היחידה והזדקקותה לשליטה על נפט כדי למנוע מכוחות אחרים לסכן את מעמדה זה. קידום הדמוקרטיה במזרח התיכון הוא רק תירוץ, שכן אמריקה אינה רוצה כלל בדמוקרטיה ערבית, ולראיה - ארצות־הברית שיתפה בעבר פעולה עם הרודן סדאם חוסיין ויצאה נגדו רק לאחר שהפך מסוכן מדיי לישראל. יתר על כן, אין זה מתקבל על הדעת שארצות־הברית תרצה לשתף את העם הערבי בהחלטות המדיניות, שכן אז היא תיאלץ לממש את רצונם של הערבים ולסלק את הנוכחות הצבאית האמריקנית מן האזור.²³ אפילו הסופר הסעודי תורכי אל־חמד, שנמנה בראשית שנות התשעים עם מגִניה הלא־שכיחים - אף כי המסויגים - של התרבות האמריקנית, תקף את ארצות־הברית בחריפות והמשיל את מדיניותה לשדה מוקשים שמסוכן לערבים להלך בו. לדבריו, כל תכליתה של יזמת הדמוקרטיזציה האמריקנית היא לאלף את הערבים לפעול בהתאם לתכתיבי המערב, והצלחתו של ניסיון זדוני זה עלולה להפוך אותם ל"יצורים מלאכותיים, החסרים צבע, ריח וטעם".²⁴

מובן שאם האליטה האינטלקטואלית של העולם הערבי לא ראתה ביזמות הדמוקרטיזציה האמריקניות אלא ניסיון ערמומי לשבור את כוחם של הערבים ולהקל על ארצות־הברית להשתלט עליהם, לא היה בכך כדי לבשר טובות בנוגע לסיכויי ההצלחה של היזמות הללו. אחרי ככלות הכל, האינטלקטואלים הערבים, לשיטתה של ארצות־הברית, היו אמורים לעמוד בראש המחנה המקדם בברכה שינויי עומק פוליטיים. ואולם, נאמניו של הרעיון הליברלי מצאו את עצמם במלכוד: מצד אחד, המהלכים האמריקניים במזרח התיכון זימנו להם שעת כושר היסטורית לפעול למען רפורמות; מצד אחר, שעת הכושר הזאת מצאה אותם חדורי חששות עמוקים מפני כוונותיו של ממשל בוש.

פרשת הבחירות במצרים ממחישה היטב את הבעיה. "חגיגת הדמוקרטיה" בספטמבר 2005, שבמסגרתה הורשו תשעה מועמדים להתמודד לראשונה לצד חוסני מובארק בבחירות לנשיאות, לא הייתה חגיגית כלל ועיקר. הבחירות הפלורליסטיות שעליהן הכריז הנשיא התקיימו בכפוף לתיקון מורכב ומתוחכם בחוקה, שהבטיח את המונופול של משפחת מובארק על השלטון. את הבחירות ליווה מסע תעמולה ממשלתי נרחב, שהדגיש את ההבדל בין דמוקרטיה פנימית, אורגנית, שהתפתחותה תלויה בהסכמה בין המשטר הקיים ובין החברה, לדמוקרטיה אמריקנית חיצונית, כפויה, שתפגע בעצמאותה של מצרים. המסר היה ברור: אלה המציגים תביעות לדמוקרטיזציה החורגות מן המסגרת שמתווה המשטר מתעלמים מייחודה של מצרים והופכים לכלי שרת בידי המערכה המערבית שנועדה לפגוע בעצמאותה.²⁵

מול מובארק התייצבו בבחירות שורה של מועמדים חיוורים וחסרי השפעה, ומועמד כריזמטי אחד שהניף דגל ליברלי מובהק - איימן עבד אל־עזיז נור, עורך דין וחבר פרלמנט, שהקים מפלגה עצמאית בשם 'אל־רד' (המחר). בניגוד לפעילי אופוזיציה אחרים במצרים, נור לא יצא נגד היבטים אלה או אחרים של המדיניות המצרית, אלא נגד המבנה הלא־דמוקרטי של המשטר ונגד ניסיונותיו של מובארק להנציח את המבנה הזה בהכשירו את הקרקע להורשת השלטון לבנו, ג'מאל.

המשטר הכיר בסכנה ומיהר לעצור את נור בתואנה שזייף כביכול את אלפיים החתימות שהציג בעת רישומה של אל־רד. הלחץ שהפעילה ארצות־הברית על ממשלת מצרים לשחרר את נור ולאפשר את השתתפותו בבחירות (מזכירת המדינה, קונדוליזה רייס, אף ביטלה מסיבה זו ביקור מתוכנן בקהיר) החזיר לו את חירותו, אבל גם שיחק לידיו של המשטר, משום שהציג את נור כבנה המועדף של אמריקה.

ביום הבחירות הביע האזרח המצרי אי־אמון בוטה ב"התקדמות הדמוקרטית" שעליה הכריז מובארק: שיעור ההצבעה הרשמי היה עשרים ושלושה אחוזים בלבד. שמונים ושמונה אחוזים מן המצביעים בחרו במובארק ושבעה אחוזים בלבד בחרו בנור.²⁶ מיד לאחר שהתפרסמו התוצאות החל המשטר בחיסול בסיס הכוח של נור, מתוך הנחה שכעת לא ייתפס המהלך כביטוי לחשש הפוליטי מפניו. בדצמבר 2005 הורשע נור בזיוף חתימות ונידון לחמש שנות מאסר, ושום מועמד ממפלגתו לא נבחר לפרלמנט.

ארצות־הברית מחתה על כליאתו של נור. אבל בעיני נאמניו החבולים הייתה המחאה האמריקנית סיבה לדאגה לא פחות משהייתה מקור לתקווה. מבחינה רעיונית, נאמניה של המפלגה מפקפקים בכנות תביעותיה של אמריקה לדמוקרטיזציה במדינות ערב, ומבחינה פוליטית־הסברתית הם יודעים היטב שאם תיווצר זיקה הדוקה בינם ובין ממשלו של בוש, הם יאבדו כל סיכוי לגייס תמיכה עממית רחבה. ברם, ללא תמיכה אמריקנית נחרצת, אין לאופוזיציה הליברלית במצרים סיכוי לשרוד.

הבעיה אינה ייחודית למצרים. בחורף 2005 התעוררה מחדש התנועה הדמוקרטית הסורית. התנועה קמה ארבע שנים קודם לכן בעקבות עלייתו של בשאר אל־אסד לשלטון, וחשפה את עוצמתו החבויה של המחנה הליברלי בסוריה: בשיא פריחתה חתמו אלף אנשי רוח, אנשי עסקים ובעלי מקצועות חופשיים על עצומה שתבעה מן המשטר להכיר בדמוקרטיה כ"מערכת אוניברסלית של ערכים", לכבד את חופש הביטוי ואת חופש ההתאספות, ולקיים בחירות חופשיות ופלורליסטיות. לאחר תקופה קצרה של היסוס החליט בשאר לבלום את ההתעוררות הדמוקרטית באִבָּה ומנהיגיה נידונו לחמש שנות מאסר.

הלחץ שהפעיל המערב על סוריה בעקבות רצח רפיק אל־חרירי, ראש ממשלת לבנון לשעבר, אילץ את בשאר לחון את ראשי התנועה, ואִפשר לה לשוב ולהתחזק. מנהיגיה, משוכנעים שבשאר לא יפגע בהם כשעינו של העולם צופה בו, חזרו על קריאתם לדמוקרטיזציה של סוריה ופעלו להרחבת בסיס התמיכה שלהם גם בקרב קבוצות באוכלוסייה שלא היו שותפות ל"אביב של דמשק". המשך הלחץ המערבי על בשאר הוא הערובה היחידה לכך שהפעם לא תדוכא התנועה הדמוקרטית. ואולם לחץ כזה גם יקל על המשטר להציג את האופוזיציה כתופעה שולית, המייצגת אינטרסים וערכים מערביים. לא במקרה מקפידים אפוא הליברלים הסורים להתנער מכל זיקה לארצות־הברית.²⁷

כך התקבע מבחינה פוליטית הקשר הגורדי של פולמוס הדמוקרטיה הערבית. המלחמה בעיראק ויזמות הדמוקרטיזציה של הממשל האמריקני החזירו את שאלת הדמוקרטיה לראש סדר היום במזרח התיכון ואפשרו למתנגדי משטר ערבים לזקוף את קומתם. אולם בה בעת הן גם העצימו את החששות בעולם הערבי שהפלת הסדר הקיים תחדש את ימי האימפריאליזם ואת הכפיפות להגמוניה המערבית. בלי התערבותו של המערב לא תיתכן כינונה של דמוקרטיה ערבית; אבל התערבות המערב היא גם מכשול בפני כינונה של דמוקרטיה ערבית. כיצד ניתן לצאת מן המלכוד הזה?