נפילת הקומוניזם בראשית שנות התשעים טלטלה את החברות הערביות מבחינה רעיונית. היא החזירה את המערב אל מעמדו לאחר מלחמת העולם הראשונה, ועשתה אותו שוב לכוח צבאי וכלכלי שאין לו מתחרים במזרח התיכון. גם הדמוקרטיה הליברלית חזרה בראשית שנות התשעים אל מעמדה מראשית המאה - צורת משטר בעלת יומרה אוניברסלית. בארצות־הברית שרר הלך רוח טריומפליסטי. נציגיו, ובראשם פרנסיס פוקויאמה, טענו שהדמוקרטיה הליברלית הייתה לברירה האידיאולוגית היחידה, ושלאחר קריסת הגוש הסובייטי לא עומד עוד בפניה שום אתגר.¹⁰

משמעותן של ההתפתחויות האלה לא נעלמה מעיניהם של אינטלקטואלים ערבים רבים. בשלהי שנות השמונים ובראשית שנות התשעים שטף את העולם הערבי גל של דיונים בשאלת האוניברסליות של הדמוקרטיה הליברלית. אינטלקטואלים אחדים העזו לטעון בגלוי, ובמילים נחרצות שלא הותירו מקום לאי־הבנה, כי בעולם הבתר־סובייטי נדרשות גם מדינות ערב להפוך לדמוקרטיות ליברליות, שהרי נפילת הקומוניזם היא הוכחה שאין ממש ביומרת המשטרים הערביים לקשור בין דמוקרטיה חברתית (כלומר, סדר חברתי שוויוני) לדמוקרטיה פוליטית, כשם שאין ממש ביומרתן להשהות רפורמות דמוקרטיות בשמה של הדמוקרטיה ה"אמיתית". אותם אינטלקטואלים קבעו שהלקח מסיומה של המלחמה הקרה הוא שאי־אפשר עוד לערער על כך שצורת המשטר הנהוגה במערב היא הדגם היחיד של הדמוקרטיה, והתנאי ההכרחי להפיכתה של חברה למתקדמת וחופשית; לכן, כך טענו, יש לאמץ צורת משטר זו במדינות ערב ללא תירוצים וללא שהיות מיותרות, למרות ניסיון העבר המר.¹¹

ואולם הקריאות הנחרצות לדמוקרטיזציה ולליברליזציה בעקבות נפילת הקומוניזם לא בקעו רק מחוגים אקדמיים של אינטלקטואלים לא־תלויים, אלא הסתננו גם לדפי עיתונים הנתונים לפיקוח ממשלתי נוקשה. לדוגמה, כמה מאמרים שפורסמו באל־ריאד הסעודי בקיץ 1989 תקפו בחריפות את הדמוקרטיה המדומה הנהוגה בעולם הערבי ובעולם השלישי ואת התפיסה הגורסת שהדמוקרטיה הליברלית ייחודית למערב ואי־אפשר ללכת בדרכה ולחקותה. אחד המאמרים תהה בארסיות מדוע בעולם הערבי מתעקשים לחשוב שלכל היותר אפשר לִצפות מרחוק בדמוקרטיה המערבית ולתהות על קנקנה, "ממש כשם שצופים מרחוק במשטחי ההחלקה על הקרח, בשעון הביג־בן, במפלי המים של קנדה, במסעות לחלל ובאגמים בריג'נטס פארק".¹²

את האתגר שהציבה התעוררותו של הרעיון הליברלי בקרב אינטלקטואלים ערבים ראוי לראות בהקשרו; מספרם של האינטלקטואלים שהשמיעו את קולם בזכות אימוץ צורת המשטר של המערב היה זעום, ואף להם לא הייתה יומרה להנהיג את המאבק בעצמם. הרפורמיסטים הצביעו על תנועת 'סולידריות' כדוגמה לחיקוי, אולם איש מהם לא ראה את עצמו בדמותם של לך ולנסה או וצלב האוול. הפולמוס שעוררו לא הביא בשום מדינה ערבית לכינונה של תנועה ממוסדת, המציבה את השאלה הדמוקרטית בראש סדר היום שלה. הם היו נושאי דגל, אך לא היה מאחוריהם מחנה.

ואולם, למרות חולשותיו הציב הפולמוס המתלקח בשאלת האוניברסליות של הדמוקרטיה הליברלית אתגר חדש וחריף בפני הסדר הפוליטי במזרח התיכון. אחדים מן המתדיינים הצביעו על זיקה ברורה בין התמוטטות הגוש הסובייטי ובין כישלון הרטוריקה הפוליטית של המשטרים הערביים, והסיקו ממנה כי האחרונים עתידים ללכת בדרכם של המשטרים הקומוניסטיים. יתר על כן, הוגי הדעות הרפורמיסטים תרגמו את העמדה הטריומפליסטית שנחגגה בארצות־הברית למונחים ערביים. כמו פוקויאמה, גם הם ביקשו מן הערבים לראות בדמוקרטיה הליברלית הֶסדר שלטוני המתאים לאנושות כולה ולהתעלם משורשיה המערביים. וכמו פוקויאמה, גם הם סברו כי עם קריסת הקומוניזם נעלמה החלופה האידיאולוגית הרצינית האחרונה לדמוקרטיה הליברלית.

אלא שההתעוררות המחודשת של הרעיון הליברלי בעולם הערבי לא האריכה ימים. באוגוסט 1990 כבשו חיילים עיראקים את כוויית וארצות־הברית כינסה על אדמת סעודיה קואליציה בינלאומית כנגד תוקפנותו של סדאם חוסיין. ובזמן שבאמריקה הלטינית, במזרח אירופה ובדרום־מזרח אסיה עקבו ההמונים בהשתאות ובתקווה אחר התמונות הרומנטיות, מעוררות ההשראה, של קריסת הרודנויות הקומוניסטיות - חומת ברלין מתפוררת ללבנים, העריץ הרומני צ'אושסקו ניצב חסר אונים מול מפגינים נחושים, הסטודנט היחיד הניצב בפני הטנק בכיכר טיאנאמן בבייג'ין - עקב העולם הערבי בזעזוע אחר תמונות אחרות, תמונות שלימדו על העדיפות הצבאית המוחלטת של המערב על פני הערבים ועל יכולתו לכבוש כל טריטוריה ערבית אם רק ירצה בכך.

בעיני אינטלקטואלים ערבים רבים, ובהם גם אלה שקראו לרפורמה פוליטית במדינות ערב, שימשה מלחמת המפרץ אות אזהרה באשר לסכנות שצופן העידן הבתר־סובייטי לחברתם ולתרבותם. מהלכיו של סדאם חוסיין התפרשו כטעות מדינית וכמעשה נמהר, אולם נתפסו כבעלי חשיבות שולית ביחס למשמעותה האסטרטגית האמיתית של המערכה. מלחמת המפרץ לא הייתה עימות בין מדינות, טענו אותם אינטלקטואלים, אלא תחילתה של התנגשות כוללת בין שתי הציביליזציות, מאבק שסיבתו האמיתית היא רצונו של המערב לרסק את העוצמה הערבית ולחסל את האפשרות שיהיה כוח כלשהו שיתייצב לעומתו.

ההגות הערבית שהתייחסה למלחמה ביטאה חרדה עמוקה מפני האפשרות שבעולם חד־מעצמתי ישוב המערב, בהנהגת ארצות־הברית, ויהפוך לכוח המסוגל לכפות את האינטרסים שלו ואת ערכיו על החברות הערביות, כפי שהיה לאחר מלחמת העולם הראשונה. אינטלקטואלים ערבים רבים הקישו מתוצאותיה של מלחמת המפרץ על תכליתה. מנקודת מבטם, מאחר שהמלחמה הסתיימה בפגיעה קשה במדינה הערבית בעלת הצבא החזק ביותר, ובהתחזקות הנוכחות הצבאית המערבית במדינה הערבית העשירה ביותר בנפט, הרי שלכך ודאי נועדה מלכתחילה. המלחמה תוארה כמזימה מערבית שמטרתה האמיתית היא לממש את חזון "הסדר העולמי החדש" שהתווה ג'ורג' בוש האב: השלטת ההגמוניה האמריקנית על העולם כולו, השבתו של המזרח התיכון לשלטון אימפריאליסטי־מערבי, ודיכויָם של הערבים ושל האיסלאם, שנותרו האיום האחרון שעשוי לערער על ההגמוניה הזאת בעידן הפוסט־קומוניסטי.¹³

בחודשים שלאחר המלחמה השתלטה תפיסה זו בדבר כוונותיו התוקפניות של המערב גם על הדיונים בנוגע לרפורמות הדמוקרטיות הנחוצות במדינות ערב. בהשפעת הטראומה של מלחמת המפרץ דחו רוב המשתתפים בדיונים את האפשרות לאמץ את הדמוקרטיה לפי הדגם המערבי, או את עצם הרעיון שלפיו אפשר לראות במערב מקור השראה פוליטי. החשש מפני מה שנתפס בעיניהם כמתקפה אימפריאליסטית מערבית מחודשת, שתכליתה להכריע את הציביליזציה הערבית, עורר את חשדנותם באשר לטבען האמיתי של הקריאות להנהיג דמוקרטיה ליברלית. עתה הצטיירו הקריאות האלה כחלק מן "הסדר העולמי חדש", החד־צדדי, המערבי והכפוי שמקדם ג'ורג' בוש האב. נבואתו של פרנסיס פוקויאמה בדבר "קץ ההיסטוריה" תוארה בהקשר זה כביטוי צרוף ליוהרה הדורסנית של המערב, שיש להשיב לה מלחמה.¹⁴

המשטרים הערביים אהדו, מטבע הדברים, את נקודת המבט הזאת ואת הזיקה שיצרה בין מלחמת המפרץ וחזון "הסדר העולמי החדש" של ג'ורג' בוש האב ובין שאיפותיו הכמוסות של המערב לחדש את העידן האימפריאליסטי ולשעבד את החברות הערביות לצרכיו ולערכיו. עם סיומה של המלחמה, וכאילו לא היו רובם שותפים פעילים או סבילים בקואליציה האמריקנית, אימצו המשטרים האלה את הפרדיגמה המתגבשת, טיפחו אותה והפכו אותה לחלק מן הקאנון המדיני שלהם. על יסודה יכולים היו להסביר את נחישותם לשמר את הסדר הפוליטי הקיים ולמנוע תהליכי דמוקרטיזציה כדוגמת אלה שהתחוללו באזורים אחרים בעולם. המשטרים הערביים הציגו שורה של טיעונים שנפלו על אזניים קשובות: המערב, המדבר בשם הדמוקרטיה, מנסה לצבוע את העולם כולו בגווניו, וכך עושה מעשה שאינו דמוקרטי בעליל; אם יתפתו הערבים להאמין לסיסמאות המערביות, הם יתפרקו מנכסיהם הדתיים, התרבותיים והכלכליים ויפקירו את משפחותיהם לניוון ולפריצות הפושים במערב; אלה מבין האינטלקטואלים הערבים הדנים בדמוקרטיה הליברלית כצורת משטר אוניברסלית שוכחים את האסון שהמיט העידן הליברלי בראשית המאה העשרים על העולם הערבי. ברוח הזאת קבע פהד, מלכה הדתי השמרן של סעודיה, בריאיון עיתונאי שהעניק במרס 1992: "משטר הדמוקרטיות הקיים בעולם הוא משטר שאינו מתאים לנו באזור הזה. לעמים שלנו מבנה משלהם וייחוד משלהם, שאינו דומה למה שמייחד את העולם ההוא. איננו יכולים לייבא את דרכם של אותם עמים וליישם אותה על עמינו".¹⁵ באותו חודש הצהיר נשיא סוריה, חאפז אל־אסד, בנאום השבעתו לנשיאות: "לכל אומה המורשת שלה… ההיסטוריה שלה, התרבות שלה, הרוחניות שלה והתכונות שלה. אילולא היה הדבר כך, היה העולם כולו אומה אחת, אבל אין הוא כזה… אפילו בארצות ערב ישנם אנשים המדברים על דמוקרטיה כאשר במחשבתם תמונה אחת. אני מתפלא עליהם, שכן אינך יכול למצוא באחרים את עצמך".¹⁶

הקשר הגורדי שבו נלכדה השאלה בדבר הדמוקרטיה הערבית לאחר מלחמת העולם הראשונה התהדק אפוא במידה ניכרת בראשית שנות התשעים. שוב הופיע המערב כבעיה וכפתרון, כמשחרר וככובש. הדמוקרטיה הליברלית זוהתה עם הסכנה הנשקפת מצד ארצות־הברית ובעלות בריתה לתרבותם של הערבים ולחירותם.

בשולי ההתפתחות הזאת החלה לצמוח, כמעט בלי משים, תנועתו של אוסאמה בן־לאדן - בתחילה בהקשר הפנים־סעודי בלבד ואחר כך כגוף בעל יומרה כלל־איסלאמית. בן־לאדן אימץ במלואה את הפרדיגמה שחזתה התנגשות בין המערב הדורסני ובין המוסלמים הנאבקים על עצמאותם וביקש לתרגם אותה למונחים מעשיים ולוחמניים - לממש בפועל את מתקפת הנגד שלה קראו אינטלקטואלים ושליטים בלשונם בלבד, ולהעביר את המערכה מאדמתם של המוסלמים לאדמתו של האויב המערבי.¹⁷ יש אפוא מידה לא־מבוטלת של אירוניה בכך שדווקא פעולותיו של בן־לאדן הן שהעלו שוב על סדר היום במזרח התיכון את שאלת התאמתה של צורת המשטר המערבית לערבים.

מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001 הביאה לעולם דוקטרינה אמריקנית חדשה בנוגע לעתיד הדמוקרטיה במזרח התיכון. הדוקטרינה, ששאבה את השראתה ממשנתם של בני הדור השני בתנועה הניאו־שמרנית (בעיקר אנשי מכון 'הפרויקט למאה האמריקנית החדשה'),¹⁸ נשענה על ארבעה יסודות. ראשית, היא הגדירה את הדמוקרטיה הליברלית כצורת משטר אוניברסלית, המתאימה לכל החברות האנושיות, תהא תרבותן או דתן אשר תהא; שנית, היא התנערה, לפחות באופן רטורי, מן המדיניות האמריקנית מאז ראשיתה של המלחמה הקרה, שבחרה לכרות בריתות עם משטרים ערביים לא־נבחרים מתוך הנחה שהדבר ישרת את היציבות במזרח התיכון; שלישית, היא הציעה אנלוגיה בין התהליכים שהביאו לדמוקרטיזציה בגרמניה וביפן שלאחר מלחמת העולם השנייה, ובגוש הסובייטי בשלהי שנות השמונים ובראשית שנות התשעים, ובין התהליכים העתידים להביא לדמוקרטיזציה של המזרח התיכון; רביעית, היא הגדירה את הדמוקרטיזציה של המזרח התיכון כאינטרס לאומי אמריקני וכערובה הטובה ביותר לחיסולו של הטרור האיסלאמי, וקראה לנקוט מדיניות פעילה לקידומה.¹⁹

על יסוד הדוקטרינה הזאת יצאה ארצות־הברית למלחמה בעיראק, במטרה מוצהרת להפיל את משטרו של סדאם חוסיין, לכונן במדינה דמוקרטיה יציבה ולהפוך את עיראק לאבן הדומינו הראשונה שתמוטט את הרודנויות במזרח התיכון. על אותו יסוד היא גם הקימה בדצמבר 2002 את 'היזמה לשיתוף פעולה במזרח התיכון',²⁰ וכעבור שנה וחצי (לצד יתר המדינות המתועשות) את 'השותפות למען קִדמה ועתיד משותף עם המזרח התיכון וצפון אפריקה וסביבותיהם'²¹ - שתי מסגרות שנועדו לקדם רפורמה פוליטית וכלכלית במדינות ערב באמצעים הסברתיים וחינוכיים.

הדוקטרינה שאימץ ג'ורג' בוש הבן יצאה כנגד התפיסה שהשתרשה הן בעולם הערבי והן במערב באשר לשאלת הדמוקרטיה במזרח התיכון. היא קבעה, בפשטות, שאין יסוד להשקפה של מזרחנים מערביים בעלי שם, או של שליטים ערבים, שלחברות הערביות יש מאפיין ייחודי המונע אותן מלהפוך לדמוקרטיות. מנקודת מבט מערבית שיקפה אפוא הדוקטרינה הזאת לא רק מהפכה אסטרטגית, אלא גם מהפכה רעיונית.

ואולם, בדרך כלל הבינו אותה הערבים אחרת לגמרי. אינטלקטואלים ערבים פירשו אותה על פי רוב כהמשך המדיניות המערבית המסורתית כלפי העולם הערבי, ולא כשינויָהּ. המלחמה בעיראק, ובעיני רבים מהם גם יזמת הדמוקרטיזציה של הנשיא בוש, היו נבואת זעם שהתגשמה. זה לפני יותר מעשור התקבעה בהגות הערבית הפרדיגמה שלפיה הטיעון בזכות הדמוקרטיה עתיד לשמש את המערב בעידן הבתר־סובייטי כדי לכבוש מחדש טריטוריות ערביות ולגזול את משאבי הטבע שלהן. והנה - אשר יגורו בא. כפי שהזהירו והתריעו בראשית שנות התשעים, מדינה ערבית גדולה, עתירת שדות נפט, נכבשה בידי ארצות־הברית; כפי שהזהירו והתריעו, הכוחות האמריקניים במפרץ הפרסי, שהתעצמו במלחמת המפרץ, שימשו בסיס למתקפה; וכפי שהזהירו והתריעו, המתקפה המערבית יצאה אל הפועל תחת דגל הקריאה לשינוי דמוקרטי במזרח התיכון. יתר על כן, לא זו בלבד שתרחיש הבלהות שהוצג בהגות הערבית בראשית שנות התשעים קרם עור וגידים - גם דמויות המפתח היו מוכרות. את הנשיא בוש האב החליף הנשיא בוש הבן, שר ההגנה דיק צ'ייני היה לסגן הנשיא, וקולין פאואל, ראש המטות המשולבים, היה לשר החוץ.