את הטענה שהציונות היא בעצם גלגול של הנאציזם השמיע בשנות החמישים חבר בולט אחר בעילית הבריטית, ההיסטוריון ארנולד טוינבי. בספרו המונומנטלי עיון בהיסטוריה כינה טוינבי את הציונים "תלמידים של הנאצים", וטען שהם אפילו "חיקו כמה ממעשי הרשע שהנאצים ביצעו כנגד היהודים".²¹ טוינבי התעלם מניסיונם של הערבים לחסל את מדינת ישראל שזה עתה הוקמה, וקבע שהיהודים רצחו וגירשו ערבים שוחרי שלום בטירוף צמא דם, ללא כל התגרות מצדם.

לאחר מלחמת ששת הימים הפכו השוואות מן הסוג הזה לעניין שבשגרה בברית־המועצות והתפשטו בהדרגה גם למערב אירופה ולבריטניה. השמאל החדש, שצמח במסגרת הדמוקרטיות הליברליות של מערב אירופה, הוקיע את המדיניות הציונית כלפי הפלסטינים, האשים אותה ב"רצח עם" וגינה את יהודי בריטניה על היותם שותפים ריאקציונרים של ה"פשיזם" הישראלי.²²

בזמן מלחמת לבנון האשים העיתון השמאלני הקיצוני ניוז ליין את הציונים בשימוש ב"נשק הגז המחריד שהנאצים הפעילו בעבר נגד העם היהודי" ובניסיון להחיל "פתרון סופי" על ארבעה מיליון פלסטינים.²³ עיתון נוסף של השמאל הבריטי, לייבור הרולד, פרסם בשנת 1982 קריקטורה שכותרתה "הפתרון הסופי".²⁴ בקריקטורה נראה מנחם בגין כשמאפיינים "יהודיים" מוגזמים מדגישים את תווי פניו, עומד מעל הר של שלדי אדם, במגפי קלגסים ובמדים עם סמל של גולגולת ועל זרועו מגן דוד. יד ימינו מורמת במועל יד נאצי ולרגליו שרועה לבנון המדממת.

ממש כמו היום, גם אז עמדו בראש מחנה המלעיזים על ישראל והיהודים סופרים בריטים מן השורה הראשונה. סופר הילדים הנודע רואל דאל, למשל, כינה את בגין ואת שרון בשנת 1983 "העתקים מיניאטוריים כמעט מושלמים של היטלר וגרינג".²⁵ הוא הצהיר שהם "צרי אופקים" ו"צמאי דם" ושיש להעמידם לדין בפני בית המשפט לפשעי מלחמה בדיוק כמו פושעי המלחמה הנאצים בשעתם. לדברי דאל, "מעולם לא קרה בהיסטוריה של האנושות שעם שלם עבר במהירות כה גדולה ממעמד של קרבן מעורר רחמים למעמד של רוצח ברברי".²⁶ דאל מצא לנכון לציין גם שהיהודים היו "פחדנים" במלחמת העולם השנייה.²⁷

הדמוניזציה של יהודים, כפרטים וכקולקטיב, היא מסורת ארוכת שנים בחלונות הגבוהים של החיים הציבוריים בבריטניה, אף שמעולם לא עמדה במרכז השיח הציבורי, כפי שקרה בברית־המועצות ומוסיף לקרות במדינות ערביות רבות. מאז השואה ירדה קרנה של האנטישמיות בקרב האליטות השליטות של רוב מדינות אירופה, והיום היא מקובלת שם בעיקר בקרב חברות המהגרים או בקרב קבוצות שוליים קיצוניות. בבריטניה, לעומת זאת, הדמוניזציה של היהודים ושל ישראל עדיין נחשבת לגיטימית, גם אם כדעת מיעוט. זוהי עובדה מטרידה במיוחד לנוכח המצב הרגיש שבו שרויים היום יהודי אירופה.

ג

האנטישמיות בבריטניה באה היום לידי ביטוי בביקורת משולחת רסן וחסרת פרופורציה על ישראל. מובן שאין לראות כל חוסר הסכמה עם המדיניות הישראלית כהתקפה בלתי לגיטימית או אנטישמית. ואולם בבריטניה, ובעיקר בתקשורת, הביקורת הזאת פורצת לעתים קרובות את גבולות הוויכוח התרבותי וחוטאת בדמוניזציה, בסטנדרטים כפולים בוטים ובביטול זכותה של ישראל להגן על עצמה. במילים אחרות - היא מתאפיינת בסגנון אנטישמי מובהק.

אחת הזירות החשובות ביותר לביטוי עמדות אנטי־ישראליות היא אמצעי התקשורת, ובייחוד הבי־בי־סי, תאגיד השידור הבריטי הממומן בידי המדינה. הבי־בי־סי נוטה להצניע את המניעים הג'יהאדיים של האיסלאם המיליטנטי, אך אינו מגלה שמץ של הבנה להכרח של ישראל להגן על עצמה. תכניות אקטואליה רבות מציגות את אריאל שרון כאישיות צמאת דם וחסרת רחמים, לעומת דמותו של יאסר ערפאת, שתואר עד למותו בשנה שעברה כאדם חביב וכמנהיגם האבהי של הפלסטינים. עיתונאים רבים מראיינים את הדוברים הפלסטינים בסבלנות ובכבוד, ואילו את הישראלים הם מראיינים בתקיפות רבה, אלא אם כן הם מגַנים בבירור את מדיניות ישראל. בפי כתבי הבי־בי־סי, החמאס והמחבלים של הג'יהאד האיסלאמי הם "מיליטנטים" או "קיצונים",²⁸ לעולם לא "טרוריסטים", גם כשמדובר בהתקפות הפלסטיניות הרצחניות ביותר על אזרחים ישראלים. המילה "טרור" שמורה אצלם כמדומה לתיאור התקפות כמו אירועי 11 בספטמבר בניו יורק ובוושינגטון, הפיגוע ההמוני בבאלי או התקפות דומות בג'רבה, בקזבלנקה ובאיסטנבול.²⁹ זאת ועוד, את האשמות הפלסטינים נגד ישראל, כדוגמת הטענה על שימוש בגז רעיל או באורניום מועשר נגד האוכלוסייה הפלסטינית, מצטט הבי־בי־סי מילה במילה בלא שיטרח לאמתן או להפריכן; מצד שני, הוא מפקפק בגלוי באמיתוּת העדויות שישראל מציגה להגנתה. המקורות הישראליים שמצטט הבי־בי־סי תמיד "טוענים", ואילו הפלסטינים תמיד "מדווחים". גישה בעייתית זו בלטה במיוחד בתכנית תיעודית של הבי־בי־סי ששודרה ביום 17 במרס 2003 ועסקה ב"נשק הסודי של ישראל". התכנית הציגה את ישראל כ"מדינה בריונית", את אריאל שרון כסדאם חוסיין יהודי, ואת דימונה, במקום את בגדד, כיעדם האמיתי של פקחי האו"ם.³⁰

אפליה זו אינה מתמצה רק בהטיה הברורה של העורכים והכתבים של הבי־בי־סי. זהו דפוס קבוע שחוזר על עצמו שוב ושוב. מחקר שערכה 'מדיה טנור', קבוצת מחקר עצמאית מבון שבגרמניה, חשף ש־85 אחוזים מן הסיקורים העיתונאיים של הבי־בי־סי בנושאים הקשורים למזרח התיכון בשנת 2003 נקטו כלפי ישראל עמדה שלילית, ו־15 אחוזים בלבד היו נייטרליים. סיקור חיובי לא נרשם כלל.³¹

סיקור אירועי הקרב בג'נין הוא דוגמה בולטת לכתישתה של ישראל בתקשורת הבריטית. לאחר המתקפה הישראלית על מחנה הפליטים באפריל 2002 במסגרת מבצע "חומת מגן", דווח על 3,000 הרוגים פלסטינים בפעולה. עיתונאים רבים הזדרזו למסור את הנתונים המנופחים כהוכחה לזוועה האדירה שחוללה ישראל, ללא כל ניסיון רציני לבדוק את אמיתותם. א"נ וילסון, למשל, אחד מכותבי הטורים החשובים של העיתון הלונדוני איוונינג סטנדרד, דיווח לקוראיו: "אנו מדברים פה על טבח ועל רצח עם מוסווה".³² הגרדיאן השווה את כניסת ישראל לג'נין להתקפה של ארגון אל־קאעידה על ניו יורק ב־11 בספטמבר. הפעולה הישראלית, נאמר בו, הייתה "מנוגדת לטבע האנושי, דוחה באופייה, וכואבת לא פחות". הפלישה, הוסיף העיתון, "כבר נושאת את אות הקלון השמור לפשעים מזעזעים במיוחד".³³ כתבת הטיימס ג'נין די ג'יובני הוסיפה שלעתים נדירות בלבד אפשר לראות "מידה כזאת של הרס מכוון ושל חוסר כבוד לחיי אדם".³⁴ פיל ריבס מהאינדיפנדנט דיבר על "שדות הרג" בסגנון קמבודיה, וציטט את טענות הפלסטינים בדבר "טבח נרחב" ו"הוצאות להורג" המוניות. דיווחו נפתח במילים: "פשע מלחמה בעל ממדים מפלצתיים, שישראל מנסה להסתיר זה שבועיים, נחשף לבסוף".³⁵ ואמנם, חודשים לאחר שחקירה של האו"ם הזימה את הטענות בדבר הטבח שהתרחש לכאורה בג'נין, ואפילו לאחר שמנהיגים פלסטינים אישרו את הממצאים, הוסיפו כתבי הבי־בי־סי ואתר האינטרנט של העיתון להטיל ספק באשר למה שהתחולל באמת במחנה.³⁶