הדפסה
גרסת PDFקריקטורה מעשה ידיו של דייב בראון שפורסמה באינדיפנדנט, ובה נראה אריאל שרון טורף את בשרו של תינוק פלסטיני, מוכיחה עד כמה דק הוא הגבול בין השמצת ישראל לאנטישמיות. שרון מצויר בה עירום כולו, למעט עלה תאנה של הליכוד שמסתיר את מבושיו, וממסוקי אפאצ'י שיורים טילים ברקע בוקעות צעקות: "הצביעו ליכוד".37 קריקטורה מעין זו לא הייתה מביישת את הדר שטירמר. יתרה מזו, היא מעלה בזיכרון דימויים מעלילות הדם של ימי הביניים.38 עם זאת, למרות המחאות, ועדת הממלכה המאוחדת לתלונות על העיתונות אישרה את הקריקטורה לפרסום, וזו אף זכתה בשנת 2003 בפרס הראשון בתחרות השנתית של החברה לקריקטורות פוליטיות.39
גם עדותה של ג'ולי ברצ'יל, עיתונאית לא־יהודייה, צריכה לעורר בנו דאגה. במאמר מיום 29 בנובמבר 2003 הסבירה ברצ'יל את הסיבות להתפטרותה מהגרדיאן. לדבריה, היא התאכזבה קשות מן ה"הטיה הברורה" של העיתונות הבריטית "נגד מדינת ישראל". (ישראל היא עדיין, לדברי ברצ'יל, "המדינה היחידה באזור האיום הזה, שלמרות כל חסרונותיה, אתם, אני או כל מי שמגדיר את עצמו פמיניסט, אתאיסט, הומוסקסואל או חבר באיגוד מקצועי, יכול לחיות בה".)40 הביקורת של ברצ'יל לא כוונה רק נגד העיתון שלה. היא ציינה לגנאי את ריצ'רד אינגרמס, בעל טור באובזרבר, שתבע מעיתונאים יהודים להצהיר על מוצאם כאשר הם כותבים על המזרח התיכון. אינגרמס סיפר לקוראיו: "פיתחתי הרגל לבדוק את החתימה בתחתית כל מכתב למערכת שיוצא נגדי. אם לכותב יש שם יהודי, אינני קורא את המכתב".41
אינני טוען שהעיתונות הבריטית אינה מותירה כל מקום להגנה על העמדה הישראלית. הגרדיאן הרי הסכים לפרסם את מכתבה של ברצ'יל. הבעיה היא שעלילות בעלות אופי אנטישמי מתפרסמות חדשות לבקרים בכתבות ובמאמרים השונים בעיתונות הבריטית ונתפסות כלגיטימיות. במאי האחרון, לדוגמה, עלתה הצגה חדשה על בימות התיאטרון באנגליה - "שמי רייצ'ל קורי". המחזה מהלל את הפעילה האמריקנית הצעירה שנהרגה ברצועת עזה בשנת 2003 בעת שניסתה לעצור בגופה בולדוזר של צה"ל שהרס בית ששימש מחבלים פלסטינים. לא זו בלבד שמבקרי התיאטרון לא טרחו לבקר את ההטיה הפוליטית הברורה שבה לקה המחזה, או לכל הפחות להעלות לדיון את הסוגיה המוסרית השנויה במחלוקת שהוא מעורר, הם אף שיבחו את ההצגה והשוו אותה למחזות העוסקים בחייהם של פרימו לוי או אנה פרנק.42
מאמרים המציגים את נקודת המבט הפלסטינית בשילוב מוטיבים אנטישמיים ברורים זוכים לתמיכה נרחבת בבריטניה, בעוד האידיאולוגיה הקיצונית, תרבות השהידים והאנטישמיות החריפה הפושה באיסלאם בימינו, במקום שתגונינה בחריפות, זוכות להתייחסות מועטה בלבד. העיתונים מתַרצים את פיגועי ההתאבדות נגד מטרות אזרחיות באומללות הנוראה של הפלסטינים שנובעת מן המדיניות הישראלית. גישה זו היא שהביאה את שרי בלייר, אשת ראש הממשלה הבריטי, לומר באירוע צדקה שנערך בלונדון ביוני 2002 שפלסטינים צעירים "חשים שאין להם כל תקווה מלבד לפוצץ את עצמם".43 הערה זו נאמרה בתגובה לפיגוע של החמאס שהתרחש כמה שעות קודם לכן ושבו פוצץ מחבל את עצמו באוטובוס ישראלי מלא בתלמידי בית ספר. בפיגוע נרצחו תשעה־עשר אנשים, בהם ילדים רבים, ועשרות נפצעו. זאת ועוד: לאחר הפיגוע מיהרה ג'ני טונג, חברה בבית המחוקקים הבריטי, להביע תנחומים למשפחות המחבלים המתאבדים הפלסטינים ולהשוות את הערבים בעזה ליהודים בגטו ורשה. דברים אלה לא מנעו את מינויה לבית הלורדים.44 ואם אישי ציבור בולטים בבריטניה מביעים דעות כאלה בגלוי, מה הפלא שמדינה זו החלה לייצא מחבלים משל עצמה, דוגמת אסיף מוחמד חניף, יליד ברייטון, שפוצץ את עצמו באפריל 2003 ב"מייקס פלייס", פאב על חוף ימה של תל אביב, פיגוע שבו נהרגו שלושה ישראלים ורבים אחרים נפצעו.45
ד
מכל הערים הגדולות של אירופה, לונדון מספקת היום את המצע הנוח ביותר לשגשוגה של תרבות ציבורית הנגועה בשנאת יהודים ובאנטי־ציונות. בעשור האחרון הפך לבה הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של בריטניה למרכז עולמי חשוב של האיסלאם הפוליטי ושל האקטיביזם האנטישמי, האנטי־ישראלי והאנטי־אמריקני. את ביטוייה של התופעה אפשר למצוא בעיתונים ובכתבי העת הרבים בערבית המופצים בעיר, בפרסומים המופיעים על מדפי חנויות הספרים השוקקות ובהטפות המושמעות חדשות לבקרים במסגדים ובמרכזים הקהילתיים ההולכים ומתרבים. האיסלאם הרדיקלי מנצל לצורך מטרותיו האנטי־מערביות את פתיחותה של הדמוקרטיה הבריטית ואת מעמדה של לונדון כמרכז פיננסי וטכנולוגי עולמי וכמוקד תקשורת.46 כל אלה מייחדים את האנטישמיות ואת הזרמים האנטי־ציוניים בבריטניה לעומת שאר אירופה, והופכים את האוכלוסייה המוסלמית במדינה, המונה מיליון וחצי נפש - כרבע בלבד מן האוכלוסייה המוסלמית בצרפת - לקהילה בעלת השפעה הולכת וגדֵלה, שרעיונותיה המסוכנים זוכים ללגיטימציה בשיח הפוליטי והתרבותי.
חלק ניכר מן האנרגיה הזאת מופנה לגיוס האוכלוסייה המוסלמית למלחמה נגד ישראל ונגד ארצות־הברית. בנאום משולהב שהשמיע בגטו המוסלמי של לונדון כוהן הדת הפופולרי השייח עומר בכרי מוחמד, הוא קרא "לציין בחגיגות" את התקפות 11 בספטמבר כרגע גדול בהיסטוריה ולגייס את הנוער המוסלמי ל"מלחמת קודש" באפגניסטן, בעיראק ובפלסטין. הקריאות לא נפלו על אוזניים ערלות47 - ואין זה מפתיע כלל, לנוכח תוצאותיו של סקר שערך הסנדיי טיימס לאחר הפיגועים הגדולים בארצות־הברית. הממצאים הצביעו על כך ש־40 אחוזים מן המוסלמים הבריטים מאמינים כי מאבקו של אוסאמה בן־לאדן נגד ארצות־הברית "מוצדק", ואף תומכים בחברי קהילתם שהתנדבו להצטרף לשורות הטאליבאן במלחמתו בבעלות הברית.48 השייח בכרי אף הִתרה ביהודים בבריטניה שיימנעו מתמיכה כלשהי בישראל, לבל יהפכו ל"מטרה עבור המוסלמים".49 אישים מוסלמים אחרים, כמו אנג'ם צ'ודרי, דובר ארגון אל־מוהאג'ירון ("הגולים"), רואים בבריטניה ובמערב כלי משחק בידי "הציונים". ישראל, לדבריהם, היא "סרטן בלב העולם המוסלמי", שרק ניתוח קשה יוכל לגבור עליו.50 מטרת־העל של ארגון אל־מוהאג'ירון היא לראות את "הדגל השחור של האיסלאם מתנוסס מעל רחוב דאונינג", ושתיים ממטרותיו המוצהרות הן הקריאה לשחרור פלסטין והתביעה ל"דה־יהודיזציה של המערב".51
תפיסת העולם הנפיצה הזאת, המשלבת בין תמיכה נמרצת במלחמת ג'יהאד, חלום על ח'ליפות כלל עולמית, אינדוקטרינציה של הקוראן ויהודו־פוביה קלסית, נחשפה במשפטו של השייח עבדאללה אל־פייסל בפברואר 2003 באולד ביילי. אל־פייסל, מוסלמי מומר ממוצא ג'מייקני, שקיבל את חינוכו המוסלמי בערב הסעודית, הורשע בהסתה לרצח ובגזענות, שבגינם נידון לתשע שנות מאסר. העדויות שהביאו להרשעתו - אמירות מלאות שטנה נגד "היהודים המטונפים"52 ודברי הסתה הקוראים למלחמת ג'יהאד אלימה נגד הכופרים - היו מוחצות. בנאום מצמרר, שחזה את משימת ההתאבדות של אסיף מוחמד חניף באפריל 2003 בתל אביב, התלהם אל־פייסל:
בעלי דרכונים בריטיים - אם תטוסו לישראל, יהיה לכם קל… טוסו לישראל ועשו ככל שתוכלו. אם תיהרגו, תגיעו לגן עדן. כיצד נלחמים נגד יהודי? הורגים יהודי.53
ואולם, התבטאויות מעין אלה חדלו מכבר להיות נחלתם של מוסלמים בלבד; רטוריקת השנאה הפכה לחלק בלתי נפרד מן החיים הפוליטיים של לונדון. בפברואר השנה השווה ראש העיר קן ליווינגסטון כתב יהודי של האיוונינג סטנדרד לשומר במחנה ריכוז. במקום להתנצל, המשיך ליווינגסטון וביקר את העיתון על מה שהוא כינה היסטוריה של גזענות, הפחדות, ובאופן מפתיע - גם אנטישמיות. לאחר מכן פרסם ליווינגסטון מאמר בגרדיאן, ובו טען כי אריאל שרון "הוא פושע מלחמה שצריך לשבת בכלא ולא בממשלה", והוסיף כי "התפשטותה של ישראל הייתה כרוכה בטיהור אתני". בתגובה לביקורת שמתחו גורמים יהודיים על דבריו של ראש העיר פרסם הוועד המוסלמי לענייני ציבור מאמר שכותרתו "הציונים רוצים את ליטרת הבשר שלהם".54
הרוחות בלונדון המשיכו לסעור השנה גם במסגרת הבחירות שנערכו במאי האחרון במחוז בטנל גרין, האזור המוסלמי השני בגודלו בבריטניה. הגורם לתסיסה היה עימות טעון במיוחד בין אונה קינג, יהודייה שחורה, חברת פרלמנט מטעם הלייבור, לג'ורג' גלאוויי, חבר פרלמנט לשעבר מטעם הלייבור, המייצג כעת את המפלגה האנטי־מלחמתית 'ריספקט', המצדדת בתמהיל של תפיסות שמאליות קיצוניות ופוליטיקה מוסלמית. (גלאוויי נמצא כעת בחקירה של ממשלת ארצות־הברית בשל מעורבותו בשערורייה הקשורה ל"נפט תמורת מזון", תכנית שנוהלה בפיקוח האו"ם.)55 במהלך העימות השליכו צעירים ביצים על קינג, לאחר שזו העלתה את זכרם של היהודים מן האיסט אנד שנהרגו בהפצצות של הנאצים. צעיר מוסלמי אמר לדיילי טלגרף: "כולנו שונאים אותה. היא מגיעה לכאן עם החברים היהודים שלה שהורגים את האנשים שלנו ואחרי זה נכנסים לחצרות שלנו".56 גלאוויי גבר על קינג ב־823 קולות.
מאז הבחירות הללו נעשתה האווירה בלונדון עוינת אף יותר כלפי היהודים. בעצרת גדולה שנערכה ביום 21 במאי בכיכר טרפלגר הניפו המפגינים, למרות הגשם הכבד, דגלי פלסטין וכתובות אנטי־ישראליות. בין הדוברים בהפגנה היו נציגים פלסטינים ומנהיגים מוסלמים מקומיים, אך בלטו בנוכחותם גם אישי ציבור לא־מוסלמים. ג'רמי קורבין, חבר הספסלים האחוריים של מפלגת הלייבור בפרלמנט, קרא לממשלה הבריטית "לחדול מכל סחר עם ישראל", וטוני בן, חבר פרלמנט לשעבר מטעם הלייבור ודמות ותיקה בזירה הפוליטית בבריטניה, כינה את ג'ורג' בוש ואת שרון "צמד האנשים המסוכנים ביותר בעולם". פול מַקני, נשיא איגוד המורים השני בגודלו במדינה, קרא לחרם כללי של האקדמיה הבריטית על ישראל. אנדרו בירגין, מקואליציית "עצרו את המלחמה", תבע את פירוקה של המדינה היהודית. "מדינת האפרטהייד הדרום אפריקנית מעולם לא הגיעה אל רמות הדיכוי שישראל מפעילה כלפי הפלסטינים", אמר בירגין, כשהקהל מריע לו בקריאות "אללה אכבר", והכריז: "כשתהיה דמוקרטיה אמיתית, ישראל תחדל מלהתקיים".57
הדובר הבולט בהפגנה היה ג'ורג' גלאוויי, שאך זה הביס את אונה קינג בבחירות. גלאוויי ראה בהפגנה הזדמנות להכריז על חרם בינלאומי על ישראל. "נצטרף אליהם", אמר בהתכוונו לפלסטינים, "בחרם על ישראל. נחרים מוצרים מישראל. נציב משמרות מחאה מחוץ לחנויות המוכרות מוצרים מישראל". ולקול תרועות הקהל ומחיאות הכפיים שלו, הוסיף כי "הגיע הזמן שהממשלה הבריטית תוסיף כמה סעיפים להצהרת בלפור".58
