הדפסה
גרסת PDFה
לנוכח הלגיטימציה הרחבה שלה זוכה הרטוריקה האנטי־ציונית בשיח הציבורי בבריטניה, אין זה מפתיע להיווכח כי האליטות האינטלקטואליות מתאמצות להמיר את הדיבורים בפעולה ממשית של הטלת חרם על מוצרים מישראל ועל אישי ציבור ישראלים ויהודים. פרשת מונה בייקר, שזכתה לתהודה רבה, מדגימה היטב את הלך הרוח הזה. בייקר דרשה משני חוקרים ישראלים להתפטר מחברותם בוועדה המדעית של שני כתבי עת אקדמיים יוקרתיים. המעשה הושפע, לטענתה, מיזמתם של זוג האקדמאים היהודים סטיבן והילרי רוז באנגליה. בני הזוג רוז פרסמו עצומה שקראה לאיחוד האירופי לחדול לתמוך בקשרים מדעיים עם ישראל והתהדרה בחתימתם של איגוד מרצי האוניברסיטאות האנגלי ושל יותר מ־700 אנשי אקדמיה. הסלמה נוספת נרשמה כשאנדרו וילקי, מרצה לפתולוגיה באוניברסיטת אוקספורד, דחה את מועמדותו של סטודנט ישראלי על רקע לאומיותו. ב־23 ביוני 2003 הודיע וילקי לסטודנט שיש לו "בעיה חמורה ביותר עם האופן שבו ישראלים מסתמכים על היחס המחריד שקיבלו בשואה כדי להציג את עצמם כעליונים מבחינה מוסרית, ואז מפרים בבוטות את זכויות האדם של הפלסטינים".59 האוניברסיטה השעתה את וילקי לחודשיים, אף ששנה קודם לכן, כאשר טום פאולין, מרצה בהרטפורד קולג', פרסם שיר המשווה את הצבא הישראלי ל"אס־אס ציוני", היא נמנעה מלהגיב.60
באפריל השנה החמיר המצב. איגוד מרצי האוניברסיטאות, המונה כ־40 אלף חברים, הצביע ברוב גורף בעד הטלת חרם אקדמי על אוניברסיטת בר־אילן ואוניברסיטת חיפה, לאות הזדהות עם המאבק הפלסטיני. לדברי המזכיר הכללי של איגוד מרצי האוניברסיטאות, הארגון נענה בכך ל"קריאה המפורשת של הפלסטינים להטלת חרם אקדמי על מוסדות ישראליים". ההצבעה הנמהרת התקיימה בערב פסח - מה שמנע מרוב החברים היהודים בארגון להשתתף בה - וגם למתנגדים לא ניתנה זכות תגובה מחמת "קוצר הזמן". רגע לפני ההצבעה הכריזו הדוברים שישראל היא "מדינת אפרטהייד קולוניאלית, מושחתת עוד יותר מדרום אפריקה", וקראו ל"ביטול המשטר הזה". מוסדות בריטיים שונים, בהם אוניברסיטת אוקספורד, אמנם שקלו נסיגה מן החרם, ואולם דווקא הלחץ הבינלאומי, ולא הקולות שעלו מתוך החברה הבריטית, הוא שהביא לבסוף לביטולו כעבור חודש.61
הטלת חרמות על יהודים מעוררת זיכרונות כואבים. ניסיונות להסיר מוצרים ישראליים מן המדפים של חנויות הכולבו "סלפרידג'ס", "הרודס", "טסקו", "מרקס אנד ספנסר" ורשתות בריטיות אחרות באמצעות סיסמאות בסגנון "יש לבודד את המדינה הציונית הגזענית", הם דוגמה חיה לתחיית האנטישמיות בבריטניה, ויש בהם כדי להוסיף עוד שמן לתבערה הזאת.62 המפגינים אוספים חתימות וכסף, מוכרים ומפיצים עלונים המשווים את אריאל שרון להיטלר, וצועקים סיסמאות לעבר עוברים ושבים. בהפגנה שנערכה בנובמבר 2003 מחוץ לחנות של רשת "מרקס אנד ספנסר" באוקספורד תיארה קרול גולד, עוברת אורח, את שהתרחש: הכרטיסן של האוטובוס הדו־קומתי שבו נסעה נאם, לדבריה, בפני הנוסעים על "הכסף של 'מרקס אנד ספנסר' שהולך ל'רוצחים הציונים'".63 כשהגיעה לחנות היא פגשה "קהל היסטרי של אנשים שטופי שנאה" - רובם לא־ערבים. אישה בתלבושת מוסלמית מסורתית צעקה: "אתם היהודים הרסתם את ארצי עיראק". ואחרים צעקו: "אתם המצאתם את הטרור בפלסטין!"; "ישראל מתפשטת מיום ליום ובסוף כל המזרח התיכון יהיה בידיה!"; "ישראל טובחת באלפי פלסטינים מדי יום!" אנגלייה בלבוש אלגנטי אמרה לגולד: "אני אוהבת ומעריצה את המתאבדים. בכל פעם שאני שומעת שהיה פיגוע התאבדות אני מצרה על כך שלא נהרגו בו 80 או 90 יהודים אלא קומץ עלוב בלבד".64
נדמה שאפילו פיגועי הטרור הקשים שהכו במרכז לונדון ביולי האחרון לא הביאו לשינוי אמיתי ביחסם של אנשי הממשל הבריטי. שורה של יועצים בכירים שמינה בלייר בעקבות ההתקפות הרצחניות המליצו לראש הממשלה בספטמבר האחרון לבטל את "יום השואה" המצוין באנגליה ולהופכו ל"יום רצח העם". במסגרת היום החדש, הם המליצו, יציין הממשל גם את "הרצח ההמוני של מוסלמים בפלסטין".65
ו
לנוכח אירועים אלו, המזהמים את האוויר האנגלי המעודן, אין להתפלא שבריטניה הייתה לאחד המוקדים הראשיים של אלימות אנטישמית מסורתית. בשנתיים האחרונות עלה שיעור ההתקפות האלימות במדינה ב־77 אחוזים (מ־47 בשנת 2002 ל־83 בשנת 2004), מספר בתי הכנסת שחוללו נסק אף הוא, והתקפות חמורות התרחשו בשכונת פינסבורי פארק ובערים סוונסיה ואדינבורו.66 מספר התקריות האנטישמיות בבתי הספר גדל פי שלושה כמעט, עובדה שהניעה את ארגון המורים הלאומי לפרסם ביולי 2003 תקנות חדשות למלחמה באנטישמיות.67 באקט מחריד של ונדליזם, אחד מרבים שהתחוללו לאחר פלישת ארצות־הברית לעיראק, חוּלל בית קברות יהודי באיסט אנד בלונדון ונופצו בו יותר מ־400 מצבות.68 ביוני השנה חוללו בתי קברות במנצ'סטר ובלונדון. בשני המקרים, שהיו מזעזעים במיוחד, כמאה מצבות שוברו, נופצו או רוססו בכתובות אנטי־יהודיות בידי אלמונים. מספר התקריות האנטישמיות שדווח עליהן בבריטניה ב־2004 אמנם היה נמוך ביותר משליש ממספר התקריות בצרפת (532 אירועים בבריטניה לעומת 970 בצרפת), אולם שיעור האוכלוסייה המוסלמית הנמוך־יחסית באנגליה מצביע ככל הנראה גם על מעורבות רחבה של לא־מוסלמים בהתקפות האנטישמיות.
ראוי לציין שבשנות התשעים המוקדמות הייתה האנטישמיות גורם זניח יחסית בחברה הבריטית. סקר שנערך בספטמבר 1993 הצביע על כך שהרגשות השליליים כלפי קבוצות המיעוט הצועניות והפקיסטניות, למשל, וכלפי קבוצות אתניות אחרות, היו חריפים הרבה יותר מאשר כלפי האוכלוסייה היהודית.69 ואולם, עד שנת 2005 חל שינוי ניכר לרעה במגמה הזאת. סקר שערך לאחרונה הג'ואיש כרוניקל מצביע על כך ש־15 עד 20 אחוזים מן האנגלים יכולים להיחשב אנטישמים; אחד מחמישה סבור שממדי השואה הוצגו "בהגזמה"; שיעור דומה לא היה מצביע עבור מועמד יהודי לראשות הממשלה, ושיעור גבוה יותר מחזיק בהשקפות אנטישמיות מסורתיות בדבר הקשר בין היהודים להון וכדומה. ולבסוף, בדומה לשאר מדינות מערב אירופה, יותר מ־50 אחוזים מן הציבור הבריטי סבור שישראל היא הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת לשלום העולמי.70
יש להדגיש שהאנטישמיות החדשה־ישנה הגואה היום בבריטניה שונה משנאת היהודים שרווחה באירופה לפני שישים שנה. החברה הרב־תרבותית שהתפתחה בבריטניה אינה סובלת עוד קריאות "זיג הייל", מגפי קלגסים או טיעונים גזעניים גלויים; התמהיל הקלסי של גאוותנות בריטית אריסטוקרטית, סנוביזם בורגני ושנאת "הזרים הארורים" הרווחת בקרב המעמד הבינוני, שוב אינו נחשב תקין פוליטית.
ובכל זאת, האנטישמיות בבריטניה מדאיגה מאוד. שלא כבמדינות רבות באירופה, שבהן שמורים הביטויים האנטישמיים לקבוצות שוליים קיצוניות ולקהילות המוסלמיות, ביטויים אלו עולים בבריטניה מן השדרה המרכזית של החברה ומחלחלים לפוליטיקה, לתרבות, לאקדמיה ולתקשורת. מיתוסים אנטישמיים קלסיים על העוצמה היהודית ותיאורים דמוניים של ישראל נשמעים בפי כל. קריאות גוברות והולכות בגנות ישראל מתמזגות בפועל עם שנאת יהודים; הוקעתו של אריאל שרון נכרכת בהשמצת יהודים ובהסתה לאלימות גם כשאין זו הכוונה המקורית, והשנאה כלפי אמריקה והמערב מוסיפה לכך נופך ארסי. בה בעת, פני האנטישמיות עצמה שינו צורה. יונתן זקס, הרב הראשי של בריטניה, הדגיש שהחידוש באנטישמיות של היום טמון בכך שאת הפשעים החמורים ביותר נגד האנושות - גזענות, טיהור אתני, רצח עם וכדומה - נוטים לייחס ליהודים ולמדינת ישראל דווקא. וניסיון זה להציג את היהדות, את הציונות ואת ישראל כדת, תנועה או מדינה נאצית הוא ללא ספק, כדברי זקס, "אחד מהיפוכי המשמעות הבזויים ביותר בתולדות השנאה הקדומה בעולם".71
ועם כל זאת, אין בדברים אלו כדי לקבוע שהתרבות האנגלית עוינת את היהודים באופן יוצא דופן או חסר תקנה. בריטניה, מולדת הליברליזם המודרני, מוסיפה להיות חברה פתוחה וחופשית גם היום. יש לה תרבות דמוקרטית בריאה, עיתונות חופשית ומערכת משפט עצמאית הלוחמת למען חירויות הפרט. ואמנם, במאות השנים האחרונות ובמהלך מלחמת העולם השנייה, הייתה בריטניה מופת לסובלנות, בייחוד לעומת מה שהתחולל בשאר מדינות אירופה. גם אין להסיק מכל הנאמר שיהודי בריטניה ניצבים בפני תקופת רדיפות חשוכה או ביטול חירויותיהם הבסיסיות.
ואולם המסקנה העיקרית העולה בכל זאת מן הדברים היא שדימויה המקובל של בריטניה כמדינה מסבירת פנים כלפי אזרחיה היהודים, דימוי שאותו חולקות מדינות דוברות אנגלית אחרות כארצות־הברית וקנדה, אינו הולם עוד. העובדות הפשוטות מוכיחות שבריטניה הפכה למוקד של אנטישמיות שאין שני לו בכל אירופה, מלבד צרפת, כמובן. ועל זאת יש להוסיף שביטויים, מוטיבים וסמלים אנטישמיים זכו למידה רבה יותר של לגיטימיות בשיח הציבורי הבריטי בהשוואה לכל מקום אחר בעולם המערבי.
הצטרפותה של הממלכה המאוחדת לאיחוד האירופי, המאמצים לאשר מחדש אלמנטים של ריבונות בסקוטלנד ובוֵיילס ועתידן של מסורות אנגליות עתיקות נוספות, דוגמת מוסד בית המלוכה ומנהגי הציד - מציבים כיום את בריטניה בצומת דרכים חשוב. מאבקים אידיאולוגיים אדירים אלו מכרסמים בעומק הזהות הבריטית ומכשירים את הקרקע לצמיחת רגשות אנטישמיים, הנוטים לצוף, כפי שמלמד הניסיון ההיסטורי, כל אימת שאומה מרגישה חוסר ביטחון בנוגע להמשך דרכה וליציבות ערכיה. מסיבה זו נהוג לומר שיחסה של אומה ליהודים היושבים בקרבה הוא מבחן הלקמוס הטוב ביותר לאופייה האמיתי. ומשום כך, בשעה שנתיניה של בריטניה בוחנים את עתידם ואת מקומם בקרב משפחת העמים, טוב יעשו אם יפנימו את לקחי העבר.
רוברט ויסטריך מחזיק בקתדרה על שם נויברגר לחקר ההיסטוריה של אירופה המודרנית ומנהל את מרכז וידאל ששון לחקר האנטישמיות באוניברסיטה העברית
הערות
1.“Harry Sorry for Nazi Uniform Stunt,” CNN, January 13, 2005 ,www.cnn.com/2005/world/europe/01/12/harry.nazi/.
2.“Harry Public Apology ‘Not Needed,’” BBC News, January 14, 2005, http://news.bbc.co.uk/1/hi/uk/4170623.stm.
3.Danielle Peled, “Young Brits Back Harry’s Costume, Although They Learn About Holocaust,” JTA, January 17, 2005, www.jta.org/page_view_story.asp?intarticleid=14933&intcategoryid=2.
4.Hilary Leila Krieger, “Violent Anti-Semitic Attacks Skyrocket by 50 Percent in Britain,” Jerusalem Post, January 24, 2005; Community Security Trust Anti-Semitic Incidents Report (CST) 2004. בשנת 2004 אירעו 970 תקריות אנטישמיות קשות בצרפת, 532 בבריטניה, ורק 295 ברוסיה ואוקראינה גם יחד. ראה דו"ח 'המרכז האירופי לפיקוח על גזענות ושנאת זרים': “Racist Violence in 15 EU Member States,” April 2005, pp. 97, 148 וכן נדב שרגאי, "עלייה חדה במספר התקריות האנטישמיות בבריטניה", הארץ, 23 בינואר 2005.
5.Melanie Phillips, “London: A Leftist Axis of Anti-Semitism,” Hadassah Magazine, September 4, 2003.
6. Colin Holmes, Anti-Semitism in British Society, 1876-1939 (New York:Holmes & Meier,1979)
7. ראה הדו"ח שלCenter Genealogy Institute: An Introduction to Jewish Genealogy in Great Britain, www.cjh.org/family/pdf/GreatBritain.pdf#search=’an%20introduction%20to%20jewish%20genealogy%20in%20great%20britain’.
