 |
 |
| עמוד הבית | אודות |
ארכיון |
צור קשר | Azure |
התקווה של מרסייקלייר ברלינסקיכיצד העיר המוסלמית ביותר בצרפת נאבקת באנטישמיות בכל בוקר מימי שהותי במרסיי עברתי ב'קפה אינטרנט' הסמוך למלון שליובדקתי את תיבת הדואר האלקטרוני שלי. המודעות על חלונות בית הקפה הכריזו על תעריפים מוזלים לשיחות חוץ לאלג'יריה, למרוקו ולאיי קומורו. על המחשב היו פתוחים עמודי הבית של אל־ג'זירה ושל האגודה האיסלאמית למען פלסטין, האתרים שאליהם גלשו הלקוחות הקודמים. פה ושם השתרבבו גם כמה כתובות של אתרי פורנו, אבל מלבד זה שום דבר נוסף. נושאי העניין העיקריים של אוכלוסיית המהגרים במרסיי, כפי שהם משתקפים בבדיקה אקראית בבית הקפה, רק גרמו לשלוותה היחסית של העיר להיראות עוד יותר מופלאה בעיניי. הרי המצב היה יכול בקלות להיות שונה לגמרי.
מרסיי רחוקה מלהיות גן עדן של פלורליזם. שיעור המתח האנטישמי בה נמוך אמנם בהשוואה לערים אחרות בצרפת, אולם הוא קיים. ואף על פי כן אי־אפשר להתכחש לעובדה שבמרסיי, שלא כבמקומות אחרים, נבלמו ביטוייו החריפים של המתח הזה, ואפילו בקלות יחסית: מפגן כוח של המשטרה, כמה מילות הרגעה מהמופתי המקומי, פגישה סמלית בין מנהיגי הדת המקומיים, ומרסיי חוזרת לשגרה - הכדורגל, השמש, הים. ואף כי רוח התקינות הפוליטית המופרזת הנושבת מכיוון לשכת ראש העיר נראית נלעגת משהו, עליי להודות כי הם ודאי עושים משהו נכון.
נוכח השינויים הדמוגרפיים העוברים על אירופה כולה, העימות האתני בערי היבשת מן הסתם רק יוסיף ויתעצם. אולם אפשר בהחלט להסיק כמה מסקנות חשובות מן הדוגמה המיוחדת של מרסיי. הראשונה שבהן היא חשיבותם של כוח משטרה תקיף ואסטרטגיה המשלבת מדיניות של "אפס סובלנות" בסגנון הניו יורקי עם יצירת קשרים הדוקים בין מערכת אכיפת החוק למנהיגי הקהילות האתניות השונות. יתר על כן, מן הנעשה במרסיי אפשר ללמוד על חסרונותיה של מדיניות שיכון המהגרים בשולי העיר ועל יתרונותיהן הרבים של תכניות חברתיות שונות הממלאות את זמנם של הילדים בעיסוקים זולים ומהנים.
אבל חשוב מכל, מרסיי קוראת תיגר על האידיאל הרפובליקני הצרפתי. העיר מתפקדת טוב כל כך במידה רבה משום שהקהילות האתניות המרכיבות אותה, ובייחוד קהילת המהגרים הערבים, מאורגנות היטב, זוכות להכרה, מחוזרות על ידי הפוליטיקאים ויש להן השפעה במסגרת הרשמית המקומית. עקרון הרפובליקניות נישא על שפתיהם של כל הצרפתים, אבל מרסיי, דווקא בזכות הפרה מסוימת של העיקרון הזה, היא העיר היחידה במדינה שהצליחה להרחיק מתחומה את פגעי האינתיפאדה.
אפשר להתפעל מן ההישג הזה, אך אין בכך כדי לקבל באופן גורף כל סוג של רב־תרבותיות, שבסופו של דבר עלול להידרדר לכדי רלטיביזם מוסרי ניהיליסטי. יש להבחין בין ההבנה שחשוב לתת בידי הקבוצות האתניות השונות כלים פוליטיים לביטוי עצמי ובין הקביעה שכל מה שאותן קבוצות רוצות או עושות מתקבל על הדעת. הרעיון העומד בבסיס הדברים הוא פשרה; פשרה פרגמטית ולא אידיאולוגית. שכן, נראה כי גישה חסרת כל פשרות כלפי זהויות אתניות מרַפה את ידיהם של המתונים ומעודדת את הקיצונים. כאשר מעניקים לקבוצות שונות אמצעי רשמי לביטוי סביר של ייחודן האתני, קל יותר ליסודות המתונים באותן קבוצות, לאלה שכבר נטמעו בשיטה, לבלום את הגורמים האלימים והקיצוניים שבקרבן. ניקולה סרקוזי הבין זאת היטב. כשכיהן כשר הפנים, ניהל סרקוזי מגעים עם המנהיגים המוסלמים המתונים בצרפת במטרה לכונן מועצה מוסלמית צרפתית שתוכר באופן רשמי על ידי הממשלה, ותהיה הגוף הייצוגי הראשון של המוסלמים בצרפת. בין שאר תפקידיה, הוטל על המועצה לדאוג להצבת אנשי דת בצבא ובבתי הכלא, לפעול לרכישת חלקות קבורה מוסלמיות, לספק תעודות הכשר לבשר, ולבנות - בתמיכת הממשלה - מסגדים ואולמות תפילה. "עלינו לחשוש", אמר סרקוזי, "רק מאיסלאם תועה דרך, מאיסלאם של מרתפים ומחסנים, מאיסלאם הפועל במחתרת". הצדק עימו.
מסורת של שחיתות פוליטית בוודאי איננה תנאי מוקדם לכינונן של מערכות שלטוניות בסגנון מרסיי בכל רחבי אירופה. מה שדרוש הוא נכונות מצד הרשויות לעודד וליצור קשרים בין ראשי הערים ובין מנהיגי הקהילות האתניות. אין כל קושי להקים, בהשקעה נמוכה למדיי, ארגונים דוגמת מרסיי אספרנס בכל עיר באירופה. אולי זה יצליח; צריך רק לנסות.
אכן, כדאי לנסות כל דבר. אם אי־אפשר להטמיע את המהגרים בחברה הצרפתית, ואם אי־אפשר לשלוח אותם חזרה לארצות מוצאם, יש למצוא דרך לחיות איתם בשלום. אם לא ייעשה הדבר, הגרוע מכל, כפי שציין וילפן, עוד לפנינו.
קלייר ברלינסקי היא סופרת המתגוררת בפריז. כיום היא כותבת ספר על אבדן המשמעות בחיי הציבור באירופה. הערות
1. קשה לקבוע באופן סטטיסטי עד כמה שונה מצבה של מרסיי ממצבן של ערים אחרות בצרפת. הקבוצות העוסקות באיסוף נתונים על התקריות האנטישמיות בצרפת משתמשות בשיטות שונות, וחשוב מזה, הן פועלות לשם מטרות פוליטיות שונות. לכן המספרים שונים במידה רבה מארגון לארגון. בשנת 2001, למשל, דיווח ארגון "אֶס־או־אֶס גזענות" על 405 תקריות אנטישמיות במדינה, לעומת 330 תקריות שעליהן דיווחה מועצת המוסדות היהודיים. משרד הפנים דיווח על 163 תקריות, והמועצה המייעצת לזכויות האדם על 146 בלבד. בלבול נוסף נובע מכך שהנתונים נמסרים על פי רוב במספרים מוחלטים ולא על פי מדד של מספר תקריות לנפש. יתרה מזו, הנתונים אינם מתייחסים כלל לגודל האוכלוסייה היהודית בכל עיר. אמנם צפוי שעיר המונה מאה אלף יהודים תדווח על מקרים רבים יותר של פשיעה על רקע אנטישמי מעיר שבה עשרה יהודים בלבד; אולם אין פירוש הדבר שתושביה של העיר הראשונה שרויים בסכנה גדולה יותר. ולבסוף, הנתונים הנמסרים בנוגע לתקריות האנטישמיות אינם מבחינים בבירור בין פשיעה ממשית ובין דיווח על פשיעה. ממשלת צרפת, במסעה נגד האנטישמיות, עודדה יהודים לדווח גם על התקריות הקטנות ביותר. ואמנם, מדיניות זו יושמה במרסיי במרץ רב. אבל גידול בדיווחים על פשיעה אינו מעיד בהכרח על גידול בפשיעה עצמה.
טענתי כי האלימות האנטישמית נפוצה במרסיי פחות מבשאר צרפת מבוססת במידה רבה על ראיות אנקדוטיות, אולם הן עדיין ראיות מוצקות. הכל בצרפת מסכימים על כך ואפשר לאשש זאת בדפדוף פשוט בעיתונים היומיים של השנים האחרונות: אירועים יוצאי דופן בחומרתם פשוט אינם מתחוללים במרסיי באותה תכיפות שבה הם מתרחשים במקומות אחרים.
, eds. Geoff Eley and Ronald G. Suny (New York: Oxford, 1996), pp. 41-55.
2. את התיאור המקיף והשלם ביותר של דוקטרינה זו סיפק הפילוסוף והמסאי הצרפתי ארנסט רנאן בנאומו המפורסם בסורבון "מהי האומה?" בשנת 1882. ראה Ernest Renan, “What Is a Nation?” in Becoming National: A Reader
3. פטריק פארודי, "אזרחות ואינטגרציה: מרסיי, מודל של אינטגרציה?" בתוך היסטוריה־גיאוגרפיה (מרסיי: אקדמי אקס־מרסיי, 2002) [צרפתית].
4. מובן שטענה זו אינה ההסבר היחידי לבדלנות המוסלמית בצרפת. האיסלאם יכול להתפרש בדרך מתונה או קיצונית, ומרבית המוסלמים בצרפת נוטים דווקא לפרשנות המתונה, שאינה שוללת את ריבונותה של המדינה החילונית. השאלה שיש להידרש אליה אפוא היא מדוע גבר כל כך כוחו של היסוד הקיצוני בשנים האחרונות. השפעתו הגוברת של הווהאביזם הסעודי - ערב הסעודית מספקת שמונים אחוזים מן המימון למסגדים ולמרכזים האיסלאמיים בצרפת - היא ללא ספק חלק מן התשובה; סיבה נוספת, כדבריו של צבי עמר, היא התרחבותם חסרת התקדים של אמצעי התקשורת הערביים הרדיקליים, המגיעים לקהל הרחב באמצעות שרתי הכבלים והלוויין הצרפתיים. אחוזי האבטלה הגבוהים והקבועים בצרפת גם הם בוודאי אינם מסייעים למצב. הבדלנות האיסלאמית הקיצונית קוסמת ללא ספק לבני־נוער רבים מן השכבות הסוציו־אקונומיות הנמוכות, שאינם תולים תקוות רבות בהשתלבות בחברה הצרפתית ואינם רואים בה נתיב להתקדמות חברתית. ולבסוף, בתקופות קודמות, רוב המהגרים הגיעו לצרפת מאירופה, מתרבויות דומות יחסית. ואכן, קל הרבה יותר לגשר על הפער בין התרבות הפולנית לצרפתית, למשל, מאשר על התהום הפעורה בין התרבות הצרפתית לזו האלג'ירית; האיסלאם מעולם לא ראה באירופה הנוצרית מקבילה, אלא יריבה, ומסיבה זו נדרשת ממי שנולד וגדל בעולם המוסלמי מידה רבה יותר של גמישות כדי להיעשות צרפתי.
|
|
|||||||||||
|
כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2025 |
||||||||||||
הדפסה
גרסת PDF
