פרוץ האינתיפאדה השנייה, בשלהי שנת 2000, הציתה בצרפת תבערה אנטישמית בהיקף שלא היה כדוגמתו מאז השואה. תבערה זו עוד לא שככה. מרבית ההתקפות מבוצעות בדרך כלל בידי ה"בֵּר" - בני הדור השני של המהגרים הערבים. נדמה כי הבריתות הפוליטיות שנכרתו בין היהודים לערבים עם עלייתה של החזית הלאומית הימנית בצרפת היו כלא היו.

הדרכים אל העיר נהפכו לביבי שופכין ענקיים, לביצה מבאישה המתפשטת ופושה באדמתנו. זהו השיטפון העצום של זוהמה נפוליטנית, של סמרטוטים לבנטינים, של סלאבים מסכנים ומסריחים, של אנדלוסים אומללים ומפחידים, זרע אברהם וחומר יהודה… מוסלמים אדוקים, פולנים אכולי עש, ממזרי גטאות, מבריחי נשק, אקדוחנים לטיניים, מרגלים, מלווים בריבית, גנגסטרים, סוחרי נשים וקוקאין. ריחם הולך לפניהם, וחיידקים דבקים בהם…³

 

האם ראש העיר של מרסיי ציוני באמת ובתמים, תהיתי בלבי, או שמא הוא מעמיד פנים כדי לזכות בקול היהודי? הפניתי את השאלה אל סגן ראש העיר, דניאל ספרלינג, דמות חשובה בקהילה היהודית בעיר. "מובן שראש העיר מתעניין בישראל", ענה לי ספרלינג, "משום שהוא מתעניין ביהודי צרפת. אבל מניעיו כנים. ראשית כל הוא קתולי אדוק, שהתחנך על ברכי המסורת הנוצרית הדמוקרטית. ראש העיר, כמו שיראק ואנשי ימין נוספים, תמיד היה מלא הערכה למדינת ישראל, לדרך שבה קמה, להישגיהם של הישראלים בהפרחת האדמה שניתנה להם לאחר הצהרת בלפור, להצלחות שרשמו לזכותם הודות לאמונתם האידיאולוגית החזקה. ראש העיר תמיד היה מלא הערכה למפעל הציוני. הוא מאוד התפעל מהאופן שבו היהודים ניהלו את עצמם".

ציוני אמיתי, אם כן.

"עד שלב מסוים ראש העיר בלבל בין ישראל ובין היהודים. אבל רק עד לנקודה מסוימת. זה בסדר, עכשיו הוא מבין. הוא פוליטיקאי ותיק. בן שבעים וחמש, עשרים וחמש שנה בפוליטיקה. בשבילו היו ישראל והיהודים היינו הך. כמה פעמים, כשהזכיר את ישראל בדבריו אל יהודי מרסיי, כינה אותה 'המדינה שלכם'…"

זאת טעות יסודית למדיי. לטעון בפני יהודים צרפתים שהם אינם צרפתים במלוא מובן המילה הרי זה מעשה בלתי רפובליקני בעליל. אפילו ראש העיר של מרסיי, מתברר אפוא - ואולי בייחוד ראש העיר של מרסיי - נוהג כמי שאינו מחויב לחלוטין לאידיאל זה.

תהיתי באוזני הסגן באיזו מידה תורמת הקִרבה הפומבית שנוהג ראש העיר בישראל וביהודים לשקט היחסי במרסיי. האם היא קובעת את הטון ברחובות העיר? האם היא שולחת מסר עקיף לאוכלוסייה הערבית המקומית שאלימות אנטישמית תטופל ביד קשה? "כמובן. ראש העיר מאוד התרשם ממדיניות ה'אפס סובלנות' שנהוגה בניו יורק", אמר ספרלינג. אולם נראה שהנקודה העיקרית בעיניו אינה תמיכתו של ראש העיר ביהודי מרסיי, אלא תמיכת היהודים בראש העיר. "אני ארגנתי את ביקורו האחרון של ראש העיר בישראל. אני חבר בכל האגודות היהודיות כאן. אחרי יותר משלושים שנה בקהילה הזאת, אין מי שמכיר אותה טוב ממני".

"אבל", מיהר להוסיף, "כוחי אינו טמון ביכולתי לארגן לובי, כפי שהדבר נעשה בארצות־הברית. אין לנו כאן משהו כמו ארגון 'אייפאק'. זה לא קיים כאן, וזה לא מאורגן כך. אצלנו זה נעשה בצורה סודית ודיסקרטית ולכן זה יעיל יותר". ספרלינג מצטייר כפוליטיקאי רהוט ובעל ניסיון, ולכן הופתעתי לגלות באיזו קלות הוא מוכן להודות שהיהודים מפעיליםהשפעה סמויה על הפוליטיקה במרסיי. לא זו בלבד שאין זו טענה זהירה, היא אף מהווה סטייה חמורה מן האידיאל הצרפתי - אף שהיא מתיישבת היטב עם כל מה שלמדתי על מרסיי. "יש כאן כמובן הרבה אנשים שהיו רוצים להרוג אותי בגלל זה", הוא הוסיף. צחקקתי בנימוס, ואז הבנתי שהוא אינו מתבדח.

ספרלינג עומד על כך שלמרות הרושם שנוצר, הדרך שבה הוא דואג לייצוג קהילתו בפני ראש העיר אינה בבחינת קהילתיות ממש. "אני נגד קהילתיות. אני נבחר ציבור צרפתי ובמקרה אני גם יהודי. אני חלק מן הרפובליקה הצרפתית. נבחרתי לשרת את האזרחים כולם. זאת דרכי. כשנערכות במרסיי הפגנות יהודיות, אני שולח אישים לא־יהודים לדבר עם המפגינים. תמיד. כדי שהציבור הלא־יהודי יראה".

אולם לאחרונה, מודה ספרלינג, התעוררה בעיה. איש הדת הקיצוני מוראד זרפאווי נבחר לעמוד בראש המועצה המוסלמית האזורית, וקשה לומר שהוא שש לשתף פעולה. לאמיתו של דבר, זרפאווי, שגינה את המנהיגים המוסלמים האחרים במרסיי וכינה אותם "בובות על חוט הנשלטות בידי המערב ואמריקה", הוא קיצוני כל כך עד שלשכת ראש העיר אינה יודעת כיצד לפנות אליו ואינה נמצאת איתו בקשרים. תהיתי אם יש בדוגמה הזאת כדי לסמן את גבולות סבלנותו של ראש העיר כלפי פוליטיקה קהילתית. כאשר שאלתי את ספרלינג אם יותר לי להפנות את השאלה הזאת אל ראש העיר עצמו, נעניתי שאוכל להגיש את שאלותיי בכתב. כך אמנם עשיתי, ובתמימותי שאלתי אם בעצם סירובו של ראש העיר לקיים מגעים עם זרפאווי אין משום הפרה של רוח מרסיי אספרנס.

לתדהמתי, נעניתי בנזיפה חמורה. שאֵלתי, הודיע לי ספרלינג, הייתה חצופה ובלתי ראויה. הרמיזה כאילו ראש העיר סולד מזרפאווי כמוה כהכרזת מלחמה ממש, ומשתמעת ממנה האשמה כי ראש העיר הוא גזען.

הייתי המומה: על מה לכל הרוחות הוא מדבר? בסופו של דבר הואיל ספרלינג להעביר אותי אל דוברת ראש העיר, מארי נואל מיוויאֵיי, אשר הייתה אף היא נסערת מחוצפתה של השאלה. "ראש העיר אינו מסרב לדבר עם זרפאווי", קבעה בלהט, "זרפאווי הוא שמסרב להשיב לפניותיו של ראש העיר". הדוברת שבה והזכירה באוזניי את המאמצים הכבירים שעשה ראש העיר למעןהקהילה המוסלמית במרסיי: כיצד פעל ללא לאות לסייע לתכנון המסגד המרכזי בעיר, העניק את תמיכתו להגדלת המסגדים הקיימים, ואפילוקצה מבנה מיוחד לפעילויות תרבות מוסלמיות. "כמובן", עניתי, בניסיון להרגיע את הרוחות, "כמובן שאכפת לו. לא הייתי מעלה על דעתי כל אפשרות אחרת".

משמעותה של התקרית המוזרה הזאת אינה ברורה לי לגמרי, אבל יש לי חשד שהיא מעידה על משקלה הרב של הפוליטיקה הקהילתית בחיים האזרחיים במרסיי. חששו של ראש העיר שידבק בו ולו צל צלו של חשד בדבר הפליית קהילה כלשהי הפך את עצם הרמיזה על כך להפרה חמורה של הפרוטוקול.

 

 

בכל בוקר מימי שהותי במרסיי עברתי ב'קפה אינטרנט' הסמוך למלון שליובדקתי את תיבת הדואר האלקטרוני שלי. המודעות על חלונות בית הקפה הכריזו על תעריפים מוזלים לשיחות חוץ לאלג'יריה, למרוקו ולאיי קומורו. על המחשב היו פתוחים עמודי הבית של אל־ג'זירה ושל האגודה האיסלאמית למען פלסטין, האתרים שאליהם גלשו הלקוחות הקודמים. פה ושם השתרבבו גם כמה כתובות של אתרי פורנו, אבל מלבד זה שום דבר נוסף. נושאי העניין העיקריים של אוכלוסיית המהגרים במרסיי, כפי שהם משתקפים בבדיקה אקראית בבית הקפה, רק גרמו לשלוותה היחסית של העיר להיראות עוד יותר מופלאה בעיניי. הרי המצב היה יכול בקלות להיות שונה לגמרי.

מרסיי רחוקה מלהיות גן עדן של פלורליזם. שיעור המתח האנטישמי בה נמוך אמנם בהשוואה לערים אחרות בצרפת, אולם הוא קיים. ואף על פי כן אי־אפשר להתכחש לעובדה שבמרסיי, שלא כבמקומות אחרים, נבלמו ביטוייו החריפים של המתח הזה, ואפילו בקלות יחסית: מפגן כוח של המשטרה, כמה מילות הרגעה מהמופתי המקומי, פגישה סמלית בין מנהיגי הדת המקומיים, ומרסיי חוזרת לשגרה - הכדורגל, השמש, הים. ואף כי רוח התקינות הפוליטית המופרזת הנושבת מכיוון לשכת ראש העיר נראית נלעגת משהו, עליי להודות כי הם ודאי עושים משהו נכון.

נוכח השינויים הדמוגרפיים העוברים על אירופה כולה, העימות האתני בערי היבשת מן הסתם רק יוסיף ויתעצם. אולם אפשר בהחלט להסיק כמה מסקנות חשובות מן הדוגמה המיוחדת של מרסיי. הראשונה שבהן היא חשיבותם של כוח משטרה תקיף ואסטרטגיה המשלבת מדיניות של "אפס סובלנות" בסגנון הניו יורקי עם יצירת קשרים הדוקים בין מערכת אכיפת החוק למנהיגי הקהילות האתניות השונות. יתר על כן, מן הנעשה במרסיי אפשר ללמוד על חסרונותיה של מדיניות שיכון המהגרים בשולי העיר ועל יתרונותיהן הרבים של תכניות חברתיות שונות הממלאות את זמנם של הילדים בעיסוקים זולים ומהנים.

אבל חשוב מכל, מרסיי קוראת תיגר על האידיאל הרפובליקני הצרפתי. העיר מתפקדת טוב כל כך במידה רבה משום שהקהילות האתניות המרכיבות אותה, ובייחוד קהילת המהגרים הערבים, מאורגנות היטב, זוכות להכרה, מחוזרות על ידי הפוליטיקאים ויש להן השפעה במסגרת הרשמית המקומית. עקרון הרפובליקניות נישא על שפתיהם של כל הצרפתים, אבל מרסיי, דווקא בזכות הפרה מסוימת של העיקרון הזה, היא העיר היחידה במדינה שהצליחה להרחיק מתחומה את פגעי האינתיפאדה.

אפשר להתפעל מן ההישג הזה, אך אין בכך כדי לקבל באופן גורף כל סוג של רב־תרבותיות, שבסופו של דבר עלול להידרדר לכדי רלטיביזם מוסרי ניהיליסטי. יש להבחין בין ההבנה שחשוב לתת בידי הקבוצות האתניות השונות כלים פוליטיים לביטוי עצמי ובין הקביעה שכל מה שאותן קבוצות רוצות או עושות מתקבל על הדעת. הרעיון העומד בבסיס הדברים הוא פשרה; פשרה פרגמטית ולא אידיאולוגית. שכן, נראה כי גישה חסרת כל פשרות כלפי זהויות אתניות מרַפה את ידיהם של המתונים ומעודדת את הקיצונים. כאשר מעניקים לקבוצות שונות אמצעי רשמי לביטוי סביר של ייחודן האתני, קל יותר ליסודות המתונים באותן קבוצות, לאלה שכבר נטמעו בשיטה, לבלום את הגורמים האלימים והקיצוניים שבקרבן. ניקולה סרקוזי הבין זאת היטב. כשכיהן כשר הפנים, ניהל סרקוזי מגעים עם המנהיגים המוסלמים המתונים בצרפת במטרה לכונן מועצה מוסלמית צרפתית שתוכר באופן רשמי על ידי הממשלה, ותהיה הגוף הייצוגי הראשון של המוסלמים בצרפת. בין שאר תפקידיה, הוטל על המועצה לדאוג להצבת אנשי דת בצבא ובבתי הכלא, לפעול לרכישת חלקות קבורה מוסלמיות, לספק תעודות הכשר לבשר, ולבנות - בתמיכת הממשלה - מסגדים ואולמות תפילה. "עלינו לחשוש", אמר סרקוזי, "רק מאיסלאם תועה דרך, מאיסלאם של מרתפים ומחסנים, מאיסלאם הפועל במחתרת". הצדק עימו.

מסורת של שחיתות פוליטית בוודאי איננה תנאי מוקדם לכינונן של מערכות שלטוניות בסגנון מרסיי בכל רחבי אירופה. מה שדרוש הוא נכונות מצד הרשויות לעודד וליצור קשרים בין ראשי הערים ובין מנהיגי הקהילות האתניות. אין כל קושי להקים, בהשקעה נמוכה למדיי, ארגונים דוגמת מרסיי אספרנס בכל עיר באירופה. אולי זה יצליח; צריך רק לנסות.

אכן, כדאי לנסות כל דבר. אם אי־אפשר להטמיע את המהגרים בחברה הצרפתית, ואם אי־אפשר לשלוח אותם חזרה לארצות מוצאם, יש למצוא דרך לחיות איתם בשלום. אם לא ייעשה הדבר, הגרוע מכל, כפי שציין וילפן, עוד לפנינו.

---

קלייר ברלינסקי היא סופרת המתגוררת בפריז. כיום היא כותבת ספר על אבדן המשמעות בחיי הציבור באירופה.

 

הערות

 

1. קשה לקבוע באופן סטטיסטי עד כמה שונה מצבה של מרסיי ממצבן של ערים אחרות בצרפת. הקבוצות העוסקות באיסוף נתונים על התקריות האנטישמיות בצרפת משתמשות בשיטות שונות, וחשוב מזה, הן פועלות לשם מטרות פוליטיות שונות. לכן המספרים שונים במידה רבה מארגון לארגון. בשנת 2001, למשל, דיווח ארגון "אֶס־או־אֶס גזענות" על 405 תקריות אנטישמיות במדינה, לעומת 330 תקריות שעליהן דיווחה מועצת המוסדות היהודיים. משרד הפנים דיווח על 163 תקריות, והמועצה המייעצת לזכויות האדם על 146 בלבד. בלבול נוסף נובע מכך שהנתונים נמסרים על פי רוב במספרים מוחלטים ולא על פי מדד של מספר תקריות לנפש. יתרה מזו, הנתונים אינם מתייחסים כלל לגודל האוכלוסייה היהודית בכל עיר. אמנם צפוי שעיר המונה מאה אלף יהודים תדווח על מקרים רבים יותר של פשיעה על רקע אנטישמי מעיר שבה עשרה יהודים בלבד; אולם אין פירוש הדבר שתושביה של העיר הראשונה שרויים בסכנה גדולה יותר. ולבסוף, הנתונים הנמסרים בנוגע לתקריות האנטישמיות אינם מבחינים בבירור בין פשיעה ממשית ובין דיווח על פשיעה. ממשלת צרפת, במסעה נגד האנטישמיות, עודדה יהודים לדווח גם על התקריות הקטנות ביותר. ואמנם, מדיניות זו יושמה במרסיי במרץ רב. אבל גידול בדיווחים על פשיעה אינו מעיד בהכרח על גידול בפשיעה עצמה.

טענתי כי האלימות האנטישמית נפוצה במרסיי פחות מבשאר צרפת מבוססת במידה רבה על ראיות אנקדוטיות, אולם הן עדיין ראיות מוצקות. הכל בצרפת מסכימים על כך ואפשר לאשש זאת בדפדוף פשוט בעיתונים היומיים של השנים האחרונות: אירועים יוצאי דופן בחומרתם פשוט אינם מתחוללים במרסיי באותה תכיפות שבה הם מתרחשים במקומות אחרים.

, eds. Geoff Eley and Ronald G. Suny (New York: Oxford, 1996), pp. 41-55.

2. את התיאור המקיף והשלם ביותר של דוקטרינה זו סיפק הפילוסוף והמסאי הצרפתי ארנסט רנאן בנאומו המפורסם בסורבון "מהי האומה?" בשנת 1882. ראה Ernest Renan, “What Is a Nation?” in Becoming National: A Reader

 

3. פטריק פארודי, "אזרחות ואינטגרציה: מרסיי, מודל של אינטגרציה?" בתוך היסטוריה־גיאוגרפיה (מרסיי: אקדמי אקס־מרסיי, 2002) [צרפתית].

4. מובן שטענה זו אינה ההסבר היחידי לבדלנות המוסלמית בצרפת. האיסלאם יכול להתפרש בדרך מתונה או קיצונית, ומרבית המוסלמים בצרפת נוטים דווקא לפרשנות המתונה, שאינה שוללת את ריבונותה של המדינה החילונית. השאלה שיש להידרש אליה אפוא היא מדוע גבר כל כך כוחו של היסוד הקיצוני בשנים האחרונות. השפעתו הגוברת של הווהאביזם הסעודי - ערב הסעודית מספקת שמונים אחוזים מן המימון למסגדים ולמרכזים האיסלאמיים בצרפת - היא ללא ספק חלק מן התשובה; סיבה נוספת, כדבריו של צבי עמר, היא התרחבותם חסרת התקדים של אמצעי התקשורת הערביים הרדיקליים, המגיעים לקהל הרחב באמצעות שרתי הכבלים והלוויין הצרפתיים. אחוזי האבטלה הגבוהים והקבועים בצרפת גם הם בוודאי אינם מסייעים למצב. הבדלנות האיסלאמית הקיצונית קוסמת ללא ספק לבני־נוער רבים מן השכבות הסוציו־אקונומיות הנמוכות, שאינם תולים תקוות רבות בהשתלבות בחברה הצרפתית ואינם רואים בה נתיב להתקדמות חברתית. ולבסוף, בתקופות קודמות, רוב המהגרים הגיעו לצרפת מאירופה, מתרבויות דומות יחסית. ואכן, קל הרבה יותר לגשר על הפער בין התרבות הפולנית לצרפתית, למשל, מאשר על התהום הפעורה בין התרבות הצרפתית לזו האלג'ירית; האיסלאם מעולם לא ראה באירופה הנוצרית מקבילה, אלא יריבה, ומסיבה זו נדרשת ממי שנולד וגדל בעולם המוסלמי מידה רבה יותר של גמישות כדי להיעשות צרפתי.