הדפסה
גרסת PDFרבים ראו באוכלוסייתה הרועשת והרב־גונית של מרסיי סיבה לדאגה. בשנת 1936 כתב הנרי ברוד בעיתון להזֵ'רבּ כי
הדרכים אל העיר נהפכו לביבי שופכין ענקיים, לביצה מבאישה המתפשטת ופושה באדמתנו. זהו השיטפון העצום של זוהמה נפוליטנית, של סמרטוטים לבנטינים, של סלאבים מסכנים ומסריחים, של אנדלוסים אומללים ומפחידים, זרע אברהם וחומר יהודה… מוסלמים אדוקים, פולנים אכולי עש, ממזרי גטאות, מבריחי נשק, אקדוחנים לטיניים, מרגלים, מלווים בריבית, גנגסטרים, סוחרי נשים וקוקאין. ריחם הולך לפניהם, וחיידקים דבקים בהם…3
אך תושבי מרסיי התגאו תמיד בקוסמופוליטיות העממית של העיר, והמהגרים היו בה לכוח פוליטי. לעיר אלפיים ושש מאות שנות ניסיון בהתמודדות עם מגוון אתני, והיא פיתחה דרכים להתגבר עליו. השיטות לא היו תמיד נקיות, אבל הן היו יעילות להפליא.
אין לטעות, שיטות אלו אינן עולות בקנה אחד עם הדוקטרינה הרפובליקנית הצרפתית הרשמית. רחוק מזה. מרסיי, שהייתה עיר אוטונומית עד לכיבושה בידי שרל מאנז'ו במאה השלוש־עשרה, לא הייתה חלק מצרפת עד לשנת 1481, ובכמה מובנים היא מנותקת ממנה עד היום. אין זה סוד שבמרסיי, שלא כבשאר צרפת, פועלת מערכת ייחודית של שחיתות פוליטית, ובראשה מערך הבריתות המפוקפקות בין הפקידות הבכירה ובין מנהיגי הקהילות האתניות בעיר. הודות להסדרים אלו של מתן חסות, חלוקת טובות הנאה והסכמי בחירות, שגשגו ופרחו קבוצות המהגרים השונות בעיר.
במשך שנים דאגו פוליטיקאים מקומיים לטפח קשרים אישייםעם מנהיגי הקבוצות האתניות השונות במרסיי. בראשית שנות השלושים, בימי השפל הכלכלי הגדול, למשל, הגיעו ראשי כנופיות הפשע פול בונוונטורה־קרבון הקורסיקני ופרנסואה ספיריטו הסיציליאני להבנה עם סימון סביאני, סגן ראש העיר הפשיסטי של מרסיי. סביאני מינה את אחיו של קרבון למנהל האיצטדיון העירוני, ובכך נפתחו בפני המהגרים הקורסיקנים והסיציליאנים במרסיי אפשרויות תעסוקה רבות. בתמורה ארגנו הגנגסטרים תהלוכות רחוב פשיסטיות, וכשהתבקשו אף דאגו להתנכל לעובדי נמל ולחברי איגודים מן השמאל.
במפתיע, דווקא המסורת הפוליטית המפוקפקת של מרסיי, המושתתת על קשרים בין־אישיים, התפתחה לכאורה לכדי מנגנון ניהול יוצא דופן, העומד במרכז ההתמודדות המוצלחת עם העימות האתני. מנגנון זה כונה 'מרסיי אספרנס' - 'התקווה של מרסיי'.
מרסיי אספרנס נחנכה בשנת 1990 על ידי רובר ויגוּרוּ, ראש העיר דאז, והוכרה כארגון רשמי על ידי ראש העיר הנוכחי, ז'אן קלוד גודן. הארגון מרסיי אספרנס, הממומן מכספי העירייה, מקיים דיונים בהשתתפות המנהיגים הדתיים המקומיים ובניהולו של ראש העיר. כל מי שדיברתי איתו הצביע על הארגון הזה כגורם מרכזי ביצירתה של ההרמוניה החברתית בעיר. "מרסיי אספרנס חשובה ביותר לאחדות העיר", אמר לי מפקד המשטרה. "ברגע שפורץ משבר הם מיד מרגיעים את העניינים. הם מופיעים יחד בציבור ומפרסמים הודעה משותפת. יש לזה משמעות סמלית - לראות אותם יחד, את הרב, הכומר והמופתי".
ויגורו הקים את מרסיי אספרנס מתוך כוונה ברורה למנוע סכסוך אתני־דתי בין יהודים למוסלמים. באותה עת הייתה האווירה במרסיי מתוחה במיוחד; כוחו של הימין הקיצוני עלה בבחירות, הכוונה לבנות מסגד גדול בעיר עוררה ויכוח סוער והרוחות התלהטו בגלל מלחמת המפרץ. הרעיון שעמד מאחורי מרסיי אספרנס היה פשוט: כל אחת מן הקהילות הדתיות בעיר תשלח נציג לקבוצה שתיפגש בקביעות לדון בבעיות אזרחיות, על מנת "להיאבק באי־סובלנות, בבורות ובאי־הבנה", וכדי "לעודד את הכבוד ההדדי".
בהתאם למסורת המקומית, שומר ראש העיר על קשרים אישיים הדוקים עם כל אחד מחברי הקבוצה. בכל פעם שהמתח מאיים לגאות - כפי שאירע למשל לאחר הצתת בית הכנסת 'אור אביב' ותחילת הלחימה המחודשת בעיראק - נפגשים חברי הקבוצה, ולבקשת ראש העיר מציגים מחווה פומבית של סולידריות. מנהיגים מוסלמים בעיר השתתפו, למשל, בקבורת ספרי התורה שנשרפו, ניחמו את המנהיגים היהודים בפומבי ואף הצטלמו עימם שלובי זרוע. דבר מעין זה לא קרה בשום עיר אחרת בצרפת. חברי מרסיי אספרנס אף ביקרו יחד בכותל המערבי. הם אירחו בעיר ועידות שונות וליוו את ביקוריהן של דמויות כמו הדלאי למה, אלי ויזל ופטריארך העיר קונסטנטינופול. מדי שנה נערך בעיר נשף חגיגי בין־קהילתי. המוניטין שיצאו לארגון הרחיקו גם מעבר לגבולות צרפת, ומשלחות רשמיות מערים כגון בריסל, אנוור, סרייבו, ברצלונה, נפולי, טורינו ומונטריאול הגיעו למרסיי כדי לעמוד על טיבו מקרוב.
בתחילה לא נראה שלקבוצה כמו מרסיי אספרנס תהיה השפעה רבה כל כך. עצם הרעיון שקבוצה בעלת כוח סמלי בלבד, ששמה לה למטרה "להיאבקבאי־סובלנות ובבורות", תהיה אפקטיבית כל כך, או שאפילו תיחשבלאפקטיבית, נראה תמוה. אבל מידת האמון שרחש לה הציבור בעיר הייתה בלתי צפויה ונוגעת ללב. זה היה הדבר הראשון שכל אחד הזכיר בשיחותיי במרסיי, כהוכחה לכך שאם אנשים רק יֵשבו יחד ויקשיבו זה לזה מתוך כבוד, ניתן יהיה לפתור חלק ניכר מן הבעיות הגורמות סבל ואלימות בעולם.
עליי להודות שאני נוטה להטיל ספק באפקטיביות של גופים כמו האו"ם, למשל, הדוגלים בעקרונות נאצלים אך חסרים את הרצון או את הכלים המתאימים לכפות את יישום האידיאלים היפים שלהם בכוח הזרוע. ואמנם, בתחילה התקשיתי להאמין שמרסיי אספרנס אכן ממלאת תפקיד מכריע כל כך בשיכוך המתח האתני בעיר. אולם לאחר שנוכחתי שוב ושוב בהשפעתו המרגיעה של הארגון, נאלצתי להכיר בחשיבותו. כשאיברהים עלי, צעיר קומורי, נרצח בידי ניאו־נאצים, אסף ראש העיר את חברי מרסיי אספרנס ודחק בהם להרגיע את הרוחות. וכך אמנם הם עשו. והם עשו זאת שוב כאשר צעיר צרפתי, ניקולה בּוּרגָה, נדקר למוות בידי מהגר ממרוקו. גם לאחר התקפות 11 בספטמבר התאספו חברי הקבוצה בבניין העירייה. הם נעמדו לצד ראש העיר ומפקד המשטרה ופרסמו הודעה משותפת המגנה בחריפות כל גילוי של קיצוניות דתית. עם תחילת הלחימה בעיראק התכנסה הקבוצה שוב, ולאחר מכן, לבקשת ראש העיר, חזרו הנציגים המוסלמים למסגדיהם וקראו להרגעת הרוחות. לעומתם, אנשי דת מוסלמים אחרים בצרפת ניצלו את ההזדמנות כדי לעורר שנאה אנטי־אמריקנית ואנטישמית.
השאלה החשובה אפוא אינה האם השיטה עובדת - נראה שהיא אכן יעילה למדיי - אלא מדוע היא עובדת. אף שאיש לא יודה בכך, מרסיי אספרנס היא מעשה להטים פוליטי. לאמיתו של דבר זוהי יזמה העוקפת את העקרונות האנטי־קהילתיים של הממשל. האלימות האנטי־יהודית המבעבעת היום בקרב מהגרים מוסלמים פוגעת קשות בדגם הרפובליקני: מקצת המהגרים הללו מתגלים כבלתי ניתנים להטמעה, והפוליטיקה המגזרית, האתנית, מוכיחה את חסינותה בפני האידיאל הרפובליקני. חשוב להדגיש, כמובן, כי רק אחוז מזערי של המוסלמים בצרפת מבצע את הפשעים הללו. רובם המכריע הם אזרחים שלווים, המוכנים, ואפילו להוטים, להיטמע בסביבתם. אך לצדם מתקיים בקרב המהגרים גרעין עיקש וקיצוני של התנגדות ובדלנות. ההסבר לתופעה אינו פשוט. חלק מן הבעיה, ללא ספק, נעוץ בכך שלאיסלאם יש ממד פוליטי מובהק. החילוניות הצרפתית הצרופה ועקרונותיה של דוקטרינת לאיסיטה אינם מתיישבים עם נחישותו של האיסלאם לאחד בין הפוליטיקה לאמונה.4 הממשלה טרם מצאה פתרון ממשי לעניין זה, שכן בצרפת אין מסורת המלמדת כיצד לנהוג במהגרים שאינם רוצים או אינם יכולים להיטמע. במרסיי יש.
מאחר שהחוק הרשמי אוסר על עצם ההכרה בשונות אתנית, מכירה מרסיי באופן רשמי רק ב"דתות" - מושג שיש לו, בהקשר המקומי, משמעות אתנית ברורה. מרסיי אספרנס מעודדת את צמיחתם של אישים המייצגים קהילות אתניות שלמות ומטפחת את הקשרים ביניהם ובין הקהילות השונות בעיר. היא מאפשרת לערבים - בתור מוסלמים - להיות מיוצגים כקבוצה בפוליטיקה העירונית. בעזרת קשריהם ההדוקים עם לשכת ראש העיר יכולים מנהיגי הקהילה הערבית לקדם ביעילות עניינים חשובים שעל סדר היום המוסלמי. כך הם הצליחו, למשל, להשיג מתקני שחיטה לחג הקרבן וחלקת קבורה למוסלמים בבית הקברות המקומי, וכיום הם נמצאים בעיצומו של משא ומתן לבניית מסגד מרכזי ומרכז תרבות איסלאמי במרסיי. בתמורה להטבות אלו תבע ראש העיר מן המנהיגים המוסלמים לפקוח עין על הקיצונים בקהילותיהם, על פי מיטב המסורת של מרסיי: יד רוחצת יד.
בערים אחרות בצרפת אין דבר שידמה למרסיי אספרנס. אחת היא מה יאמרו מנהיגי קהילות ופוליטיקאים - וכולם יכחישו זאת, מתוך נאמנות פורמלית לדוֹגמה הרפובליקנית - מרסיי אספרנס ממסדת ומחזקת את הפוליטיקה הקהילתית, אגב הפרת אידיאל לאיסיטה באמצעות הכנסת הדת למרחב הפוליטי. היא מאפשרת הכרה רשמית באישים הפועלים בפומבי בשם הקהילה התרבותית והאתנית שלהם, מנהיגים מקומיים שיש ביכולתם לקרוא את חברי קהילתם לסדר. וכך, אותה שיטה שנולדה מתוך מסורת מקומית של שחיתות ופטרונות - מסורת שעמדה תמיד בניגוד לערכים המוסריים והפוליטיים של צרפת הרשמית - מסייעת כעת לשמור על השקט.
זאת מתנתה של המאפיה לעיר מרסיי.
ראש העיר ז'אן קלוד גודן הוא גורם כבד משקל במערכת האיזונים הקהילתית העדינה של העיר. בתרגיל פוליטי מבריק עלה בידו להביס את מפלגת 'החזית הלאומית' בשנת 1995 ולהותיר את השמאל חסר כל כוח פוליטי, לראשונה מאז שנת 1953. הוא ראוי לציון כאחד הפוליטיקאים הפילושמיים הבולטים בצרפת וכציוני אדוק. בביקורו הרשמי בישראל בראשית שנת 2004 נסע גודן לתל אביב, לירושלים, לחיפה ולמעלה אדומים, שם גם הצהיר כי "אין למסור את אדמת ישראל לאחרים". "אל תדברו על קולוניות", הוסיף אז, "דברו על בנייה". באותו ביקור הדגיש ראש העיר כי מטרת בואו היא הערכת חשיבותה האסטרטגית של רמת הגולן. אחר כך, בריאיון לרדיו הצרפתי, עמד על כך שההתנחלויות הן "יישובי וילות ולא שכונות צריפים". גודן גם טען באוזני עיתונאים ישראלים שהוא מצדד בהעברת שגרירות צרפת מתל אביב לירושלים. נטייתו הפילושמית של ראש העיר השפיעה רבות על הפוליטיקה בעירו. גודן ידוע כמי שמגיב בזריזות לכל תקרית אנטישמית. כאשר מגיע אליו דיווח על ריסוס כתובת גרפיטי עוינת, למשל, הוא ידאג שתימחק בתוך שעות ספורות, ואף ישלח למשימה את אנשיו שלו. בערים אחרות בצרפת המצב שונה בתכלית. בעיר פרפיניין, למשל, ראיתי כתובת גרפיטי אנטישמית דהויה משורבטת על גדר של גן משחקים - "יודן ראוס", "יהודים החוצה". ניכר היטב שהיא נמצאת שם זה זמן מה.
האם ראש העיר של מרסיי ציוני באמת ובתמים, תהיתי בלבי, או שמא הוא מעמיד פנים כדי לזכות בקול היהודי? הפניתי את השאלה אל סגן ראש העיר, דניאל ספרלינג, דמות חשובה בקהילה היהודית בעיר. "מובן שראש העיר מתעניין בישראל", ענה לי ספרלינג, "משום שהוא מתעניין ביהודי צרפת. אבל מניעיו כנים. ראשית כל הוא קתולי אדוק, שהתחנך על ברכי המסורת הנוצרית הדמוקרטית. ראש העיר, כמו שיראק ואנשי ימין נוספים, תמיד היה מלא הערכה למדינת ישראל, לדרך שבה קמה, להישגיהם של הישראלים בהפרחת האדמה שניתנה להם לאחר הצהרת בלפור, להצלחות שרשמו לזכותם הודות לאמונתם האידיאולוגית החזקה. ראש העיר תמיד היה מלא הערכה למפעל הציוני. הוא מאוד התפעל מהאופן שבו היהודים ניהלו את עצמם".
ציוני אמיתי, אם כן.
"עד שלב מסוים ראש העיר בלבל בין ישראל ובין היהודים. אבל רק עד לנקודה מסוימת. זה בסדר, עכשיו הוא מבין. הוא פוליטיקאי ותיק. בן שבעים וחמש, עשרים וחמש שנה בפוליטיקה. בשבילו היו ישראל והיהודים היינו הך. כמה פעמים, כשהזכיר את ישראל בדבריו אל יהודי מרסיי, כינה אותה 'המדינה שלכם'…"
זאת טעות יסודית למדיי. לטעון בפני יהודים צרפתים שהם אינם צרפתים במלוא מובן המילה הרי זה מעשה בלתי רפובליקני בעליל. אפילו ראש העיר של מרסיי, מתברר אפוא - ואולי בייחוד ראש העיר של מרסיי - נוהג כמי שאינו מחויב לחלוטין לאידיאל זה.
תהיתי באוזני הסגן באיזו מידה תורמת הקִרבה הפומבית שנוהג ראש העיר בישראל וביהודים לשקט היחסי במרסיי. האם היא קובעת את הטון ברחובות העיר? האם היא שולחת מסר עקיף לאוכלוסייה הערבית המקומית שאלימות אנטישמית תטופל ביד קשה? "כמובן. ראש העיר מאוד התרשם ממדיניות ה'אפס סובלנות' שנהוגה בניו יורק", אמר ספרלינג. אולם נראה שהנקודה העיקרית בעיניו אינה תמיכתו של ראש העיר ביהודי מרסיי, אלא תמיכת היהודים בראש העיר. "אני ארגנתי את ביקורו האחרון של ראש העיר בישראל. אני חבר בכל האגודות היהודיות כאן. אחרי יותר משלושים שנה בקהילה הזאת, אין מי שמכיר אותה טוב ממני".
"אבל", מיהר להוסיף, "כוחי אינו טמון ביכולתי לארגן לובי, כפי שהדבר נעשה בארצות־הברית. אין לנו כאן משהו כמו ארגון 'אייפאק'. זה לא קיים כאן, וזה לא מאורגן כך. אצלנו זה נעשה בצורה סודית ודיסקרטית ולכן זה יעיל יותר". ספרלינג מצטייר כפוליטיקאי רהוט ובעל ניסיון, ולכן הופתעתי לגלות באיזו קלות הוא מוכן להודות שהיהודים מפעיליםהשפעה סמויה על הפוליטיקה במרסיי. לא זו בלבד שאין זו טענה זהירה, היא אף מהווה סטייה חמורה מן האידיאל הצרפתי - אף שהיא מתיישבת היטב עם כל מה שלמדתי על מרסיי. "יש כאן כמובן הרבה אנשים שהיו רוצים להרוג אותי בגלל זה", הוא הוסיף. צחקקתי בנימוס, ואז הבנתי שהוא אינו מתבדח.
ספרלינג עומד על כך שלמרות הרושם שנוצר, הדרך שבה הוא דואג לייצוג קהילתו בפני ראש העיר אינה בבחינת קהילתיות ממש. "אני נגד קהילתיות. אני נבחר ציבור צרפתי ובמקרה אני גם יהודי. אני חלק מן הרפובליקה הצרפתית. נבחרתי לשרת את האזרחים כולם. זאת דרכי. כשנערכות במרסיי הפגנות יהודיות, אני שולח אישים לא־יהודים לדבר עם המפגינים. תמיד. כדי שהציבור הלא־יהודי יראה".
אולם לאחרונה, מודה ספרלינג, התעוררה בעיה. איש הדת הקיצוני מוראד זרפאווי נבחר לעמוד בראש המועצה המוסלמית האזורית, וקשה לומר שהוא שש לשתף פעולה. לאמיתו של דבר, זרפאווי, שגינה את המנהיגים המוסלמים האחרים במרסיי וכינה אותם "בובות על חוט הנשלטות בידי המערב ואמריקה", הוא קיצוני כל כך עד שלשכת ראש העיר אינה יודעת כיצד לפנות אליו ואינה נמצאת איתו בקשרים. תהיתי אם יש בדוגמה הזאת כדי לסמן את גבולות סבלנותו של ראש העיר כלפי פוליטיקה קהילתית. כאשר שאלתי את ספרלינג אם יותר לי להפנות את השאלה הזאת אל ראש העיר עצמו, נעניתי שאוכל להגיש את שאלותיי בכתב. כך אמנם עשיתי, ובתמימותי שאלתי אם בעצם סירובו של ראש העיר לקיים מגעים עם זרפאווי אין משום הפרה של רוח מרסיי אספרנס.
לתדהמתי, נעניתי בנזיפה חמורה. שאֵלתי, הודיע לי ספרלינג, הייתה חצופה ובלתי ראויה. הרמיזה כאילו ראש העיר סולד מזרפאווי כמוה כהכרזת מלחמה ממש, ומשתמעת ממנה האשמה כי ראש העיר הוא גזען.
הייתי המומה: על מה לכל הרוחות הוא מדבר? בסופו של דבר הואיל ספרלינג להעביר אותי אל דוברת ראש העיר, מארי נואל מיוויאֵיי, אשר הייתה אף היא נסערת מחוצפתה של השאלה. "ראש העיר אינו מסרב לדבר עם זרפאווי", קבעה בלהט, "זרפאווי הוא שמסרב להשיב לפניותיו של ראש העיר". הדוברת שבה והזכירה באוזניי את המאמצים הכבירים שעשה ראש העיר למעןהקהילה המוסלמית במרסיי: כיצד פעל ללא לאות לסייע לתכנון המסגד המרכזי בעיר, העניק את תמיכתו להגדלת המסגדים הקיימים, ואפילוקצה מבנה מיוחד לפעילויות תרבות מוסלמיות. "כמובן", עניתי, בניסיון להרגיע את הרוחות, "כמובן שאכפת לו. לא הייתי מעלה על דעתי כל אפשרות אחרת".
משמעותה של התקרית המוזרה הזאת אינה ברורה לי לגמרי, אבל יש לי חשד שהיא מעידה על משקלה הרב של הפוליטיקה הקהילתית בחיים האזרחיים במרסיי. חששו של ראש העיר שידבק בו ולו צל צלו של חשד בדבר הפליית קהילה כלשהי הפך את עצם הרמיזה על כך להפרה חמורה של הפרוטוקול.
