הדפסה
גרסת PDFעיתונאים ואינטלקטואלים זרים נחפזו להאשים את השלטון הצרפתי בתגובה פחדנית לאנטישמיות המקומית. הם טענו שהממשלה בחרה לפייס את האוכלוסייה המוסלמית הגדולה, המצביעה לשמאל, במקום להגן על היהודים, שמשקלם בבחירות קטן יותר. אולם אישי הציבור היהודים שעימם דיברתי דחו את ההאשמות, ועמדו על כך שתגובתו של שיראק להתקפות האנטישמיות מבית הייתה חזקה והולמת.לא תמיד כך היו פני הדברים. בניגוד לממשל הנוכחי, חוגי השמאל והסוציאליסטים בצרפת התכחשו לחומרת המצב. גם ממשלתו הסוציאליסטית של ליונל ז'וספן, שהפסידה את השלטון בשנת 2002 לטובת מפלגת האיחוד השמרנית, הגיבה בהססנות למשבר הגואה. הם לקו בעיוורון אידיאולוגי, הסביר עמר. "הם לא האמינו שאוכלוסיית המהגרים הצפון אפריקנית, שקודם לכן בעצמה הייתה קרבן לגזענות, יכולה לחטוא בחטא הזה. בשביל השמאל זאת הייתה רעידת אדמה". עד לאותו זמן, הוסיף והסביר, ראה השמאל ביהודים ובערבים בעלי ברית טבעיים מבחינה פוליטית ורעיונית. הדבר היה אפשרי משום שיהודים וערבים רבים התאחדו בתגובה לעליית החזית הלאומית בשנות השמונים, ויצרו קבוצת לחץ, 'אס־או־אס גזענות' שמה. אף שלכאורה הייתה הקבוצה א־פוליטית, היו מנהיגיה מקורבים לאישים מרכזיים במפלגה הסוציאליסטית. "אף אחד אחר בצרפת", אמר עמר, "לא עזר לקהילה המוסלמית יותר מאיתנו, היהודים. עזרנו להם באמצעות ארגונים כמו 'אס־או־אס גזענות', שמייסדיו היו כולם יהודים. היינו רגישים מאוד לסבל שלהם".
סדרת ההתקפות שהתרחשה ביום שבו הוצת בית הכנסת 'אור אביב' במרסיי הייתה נקודת מפנה, הוכחה שגל האלימות האנטישמי איננו תופעה חולפת או תוצאה של עבריינות נוער גרידא, כפי שביקשו הסוציאליסטים להאמין. לאחר אותו היום החלה ממשלתו של שיראק לפעול במהירות ובתקיפות. פייר ללוש, פוליטיקאי בכיר ובקי בענייני ביטחון, יזם חקיקה שקראה להכביד פי שניים את הענישה על פשעים ממניעים גזעניים או אנטישמיים. "חוק ללוש" זכה לתמיכה חסרת תקדים באסיפה הלאומית ובסנאט ונכנס לתוקף בפברואר 2003. בו בזמן נשלחו לניו יורק משלחות מטעם משטרת צרפת כדי ללמוד על מדיניות ה"אפס סובלנות" שבאמצעותה הביא ראש העיר רודולף ג'וליאני לירידה ניכרת בשיעורי הפשיעה בעיר. סרקוזי, שהיה אז שר הפנים והממונה על ביטחון הפנים במדינה, תדרך את אנשי המשטרה בדבר "חוק ללוש" והודיע בנחרצות כי צרפת מאמצת מדיניות של "אפס סובלנות כפולה" בנוגע לפשיעה האנטישמית - הצהרה דרמטית, אם כי בעייתית מבחינה מתמטית. הוא אסר להציג צלבי קרס וסמלים אנטישמיים אחרים בהפגנות והקים יחידת משטרה מיוחדת לחקירת התקריות הגזעניות.
בעת שהותי במרסיי לא הושמעה באוזניי ולו טענה אחת בדבר אדישות של הממשלה או של המשטרה למצב, או האשמה כי המדיניות הרשמית נגועה באנטישמיות. "צרפת אינה מדינה אנטישמית", חזר והתעקש עמר, "למדינה אנטישמית יש מדיניות אנטישמית וחוקים אנטישמיים. כך היה בתקופת משטר וישי למשל. אבל היום ההפך הוא הנכון. ההפך הגמור. מוכרחים להודות באמת. העובדה שנעשים בצרפת מעשים אנטישמיים אינה הופכת את המדינה לאנטישמית". עם זאת, עמר קבל על כך שמערכת המשפט לא הייתה זריזה דייהּ ביישום "חוק ללוש" ובכליאת העבריינים בהתאם לתקנותיו. הוא ייחס זאת לקושי של מערכת המשפט, ושל הציבור כולו, להכיר בחומרת הבעיה. אנשים אחרים ששוחחתי עימם ייחסו את מה שנדמה כאדישות של מערכת המשפט לגורם אחר. אנשי משטרה אחדים בעיר טענו כי הסיבה אינה חומרתם של הפשעים דווקא אלא גילם הצעיר של התוקפים; ומערכת המשפט הצרפתית, כך הסבירו, נוטה תמיד לגונן על קטינים.
עמר סועד בקביעות עם חברים מחוג מכריו הקרוב של שיראק. צרפת הרשמית, הוא מאמין, הזדעזעה עמוקות מעליית האנטישמיות. "אנחנו, היהודים", הוסיף, "אנחנו מין ברומטר. אמנם אנחנו רק אחוז אחד מן האוכלוסייה הכללית, אבל הם יודעים היטב שאם יניחו להם לתקוף אותנו, מחר יעזו התוקפים להרחיק לכת הרבה יותר. פוליטיקאי אחד אמר לי לפני שבוע, 'אתם היהודים, אתם צרפתים בצרפת, זאת המדינה שלכם, אבל אם מחר יהיו צרות, יש לכם את ישראל. ואנחנו? לאן אנחנו נלך? לנו אין לאן ללכת' ". אפילו שרים הידועים באהדתם לצד הערבי נחרדו עד עמקי נשמתם. "לפני כשבועיים פגשתי את דומיניק דה־וילפן. הוא, שר הפנים והממונה על ביטחון הפנים במדינה, הבוס של משטרת צרפת, אמר לי: 'מר עמר, הגרוע מכל אינו מאחורינו. הוא עוד לפנינו' ".
עמר מאמין שהממשלה עושה כל מה שביכולתה לעשות. הבעיה, טוען עמר, היא שבני־נוער ערבים רבים בצרפת נחשפים להסתה רווית השנאה של שידורי תחנות הטלוויזיה אל־גז'ירה ואל־מנאר, המזוהה עם החיזבאללה. "זאת שטיפת מוח ממש; הדימויים, המוסיקה, הנאומים - כולם מכוונים להסתה חריפה, כולם מבקשים לגרום לך לצאת לרחוב, למצוא יהודים ולהרוג אותם". כמעט בכל בית ערבי יש צלחת לוויין, מציין עמר. "אני אומר לך במלוא הכנות, אני לא רואה איך אפשר להציב שוטר על כל יהודי. זה בלתי אפשרי".
יכול להיות. ובכל זאת, כפי שטוען גם עמר, יזמות החוק החדשות של צרפת נחלו הצלחה רבה יותר במרסיי מאשר בכל עיר אחרת. ברור אפוא שיש פתרונות לבעיה. אבל מדוע טקטיקות משטרתיות שכשלו במקומות אחרים בצרפת הצליחו דווקא במרסיי?
למחרת הגעתי לכנס הלאומי הצרפתי לענייני ציוד משטרתי. יותר מאלף קציני משטרה נכחו באירוע הפתיחה, שנערך תחת שמי הקיץ הים תיכוני הבהירים בפרבר מוריק של מרסיי. התיישבתי על יד אחד השולחנות על הדשא, בין תצוגות הציוד והשיחים הפורחים, ושוחחתי עם כמה מן השוטרים המסיירים ברחובות מרסיי. פתחתי בשיחה עם שניים מהם, אך עד מהרה נוספו אליהם אחרים. לא עבר זמן רב ותריסר שוטרים ישבו אל השולחן. כל אחד מהם ביקש להשמיע את דעתו, אבל הכל הסכימו שמרסיי יוצאת דופן. היא קוסמופוליטית. עיר נמל. הסכסוך האתני בה אינו חמור כמו בערים אחרות. ובכל זאת, אין פירוש הדבר שאין בעיות במקום. "יש שכונות", ציין בפניי אחד השוטרים, "שאפילו אנחנו לא יכולים להיכנס אליהן".
מחצית מן השוטרים שהסבו לשולחן היו לבנים. אחד היה שחור, והאחרים ככל הנראה ממוצא צפון אפריקני. שאלתי אותם אם לדעתם המשטרה עושה די מאמצים לקבל אל שורותיה בני־מיעוטים, כמו בארצות־הברית למשל.
"או, כן, כמובן", הייתה התשובה.
"אבל לא באופן רשמי. אסור להכריז על זה באופן רשמי. זה נוגד את עקרון הרפובליקניות".
"אבל באופן לא רשמי - כמובן!"
כל אחד בצרפת הרשמית, מן המסד ועד הטפחות, חוזר על הקו המפלגתי: אנחנו רפובליקה. אין בקרבנו קבוצות אתניות. אבל כולם, גיליתי עוד, יודעים שזאת תרמית.
את המשך היום ביליתי בחיפוש אחר מפקד משטרת מרסיי, פייר קרטון. איתרתי אותו בדיוק כאשר מסוק משטרתי ענק, אדום כאש, צץ פתאום בשמים. הוא נשא אנשי יחידה מיוחדת שהגיעו לאירוע כדי להדגים השתלשלות בחבל על קיר בניין של ארבע קומות. נאלצתי לצעוק כדי לגבור על המוסיקהשבקעה מן הרמקולים. מפקד המשטרה קרן מאושר: הוא היה גאה באנשיו. הוא פנה אליי באדיבות ואמר שנוכל להיפגש מאוחר יותר ולדבר ביתר נוחות במשרדו.
תחנת המשטרה של מרסיי שוכנת בבניין מסיבי, המזכיר בסגנונו מבצר מוסלמי. משרדו של מפקד המשטרה מרווח ומואר. "אכן", אישר קרטון בתשובה לשאלתי, "מורגש מתח מאז תחילתה של האינתיפאדה השנייה בישראל, אבל לא מדובר בשיטפון כולל. זה לא כמו בערים אחרות". על הישגיו דיבר בצניעות: "אם נזקפת לנו הצלחה כלשהי, היא יחסית בלבד. יש לייחס אותה בעיקר לגיאוגרפיה של העיר ולמרקם החברתי המיוחד שלה. מרסיי היא עיר רחבת ידיים. היא תלכיד של מה שמכונה גרעינים כפריים, שכונות קטנות המשתלבות לכלל מארג שלם אחד. הנקודה החשובה ביותר היא שה'באנלייה', הפרברים, נמצאים בתוך העיר עצמה". בערים אחרות בצרפת ה"באנלייה" יוצרים סביב העיר טבעת מאיימת של אבטלה ופשע. עניין זה חזר ועלה בכל שיחותיי במרסיי. העיר חבה את שלוותה, בין השאר, לעובדה שהמהגרים לא נדחקו בה לפרברי עוני מרוחקים כפי שקרה בערים אחרות במדינה.
מרסיי אכן משתרעת על פני שטח גדול במיוחד. שמונה מאות אלף תושביה נהנים מקו חוף באורך יותר מחמישים קילומטרים, ומשטח הגדול כפליים משטחה של פריז, שאוכלוסייתה הכוללת מונה, לשם השוואה, עשרה מיליון וחצי תושבים. בשנות השישים והשבעים, כאשר הקימה הממשלה מפעלי שיכון נרחבים, היו עתודות השטח הגדולות יתרון חשוב למרסיי. היום פזורים השיכונים הללו, המאכלסים צעירים מקבוצות אתניות שונות, בכל רחבי העיר: באזור הנמל הישן, בשכונת קנבייר, ברחוב סן פֵרֵאול, בחופי פראדו ובאזור ולודרום. הסגנון האורבני הזה ייחודי למרסיי. בניס, במונפלייה, בבורדו, בפריז ובערים מרכזיות אחרות, בני־מהגרים וילידים אינם מתרועעים באותם המקומות. וזאת ללא ספק אחת הסיבות העיקריות לשקט היחסי השורר בעיר.
סגנו של מפקד המשטרה אישר את דברי מפקדו והוסיף: "לעובדה שהשיכונים אינם מופרדים משאר חלקי העיר או ממרכזיה יש חשיבות מכרעת. פיזורם בכל רחבי העיר מביא לכך שתושבי השיכונים אינם מרגישים מנותקים מחיי היום יום של העיר. נערים מהשיכונים יכולים להגיע למרכז העיר בתוך חמש דקות באמצעות התחבורה הציבורית".
שאלתי את מפקד המשטרה אם חל שינוי של ממש בשיטות הפעולה של משטרת מרסיי בשטח מאז שעלה שיראק לשלטון. בהחלט, הוא אמר. בזמן שלטונה של המפלגה הסוציאליסטית הייתה המשטרה מוגבלת, וכעת היא משוחררת מכבליה. בהתאם למסריה של הממשלה הנוכחית, המשטרה מגיבה היום ביד קשה גם כלפי העבירות האנטישמיות הפעוטות ביותר - דבר שלא היה אפשרי באקלים הפוליטי של ממשלת ז'וספן.
"המנטליות שונה עכשיו", המשיך מפקד המשטרה. "אנחנו מנסים להיראות יותר בשטח, להפגין נוכחות באזורים בעייתיים. זה מרתיע את העבריינים ומרגיע את האזרחים. זאת הייתה המדיניות שיישמנו בשנים האחרונות. היום אפילו תוקפנות שולית, מילולית, באה על עונשה, מפני שכך זה תמיד מתחיל. אם תניח לעניין ולא תגיב, המצב יידרדר במהירות. צעירים רואים דברים בטלוויזיה, תמונות מהאינתיפאדה… אנחנו לא רוצים שהם יקבלו רעיונות. אנחנו מבצעים מעצרים כדי להודיע שהתנהגות מעין זו לא תתקבל בסובלנות". עם זאת, מיהר קרטון לסייג את דבריו, מדובר במעצרים הנעשים ברוח רפובליקנית מובהקת, לא באופן קהילתי. "בצרפת אנחנו עוצרים את היחיד - את אותו אחד שזרק עליי את האבן, ולא את הקבוצה שאליה הוא משתייך".
"מודל העבודה שלנו כאן אינו מתבסס על דיכוי", הוא הוסיף, "אלא על יצירת מגע קבוע בין הקבוצות, בבתי הספר ובאגודות השונות. המשטרה מקיימת דיאלוג שוטף עם האגודות השכונתיות - וכאשר נוצרת בעיה במקום כלשהו, אנחנו ניגשים היישר אל המקור. יש לנו קשר אישי עם הקהילה היהודית ועם הקהילה המוסלמית, והקשר הזה בא לידי ביטוי הן ברמת המפקדים והן ברמת שוטרי הסיור, המקיימים מפגשים קבועים עם נציגי הקהילה - מנהיגים דתיים ומנהיגים אתניים כאחד".
כאן הבין מפקד המשטרה כי כשל בלשונו, ומיהר לתקן את עצמו: "אבל אנחנו עושים את זה בתוך המסגרת הרפובליקנית, ולא במסגרת הקהילתית".
התקשיתי להבין מה פירוש הדבר: כיצד אפשר לקיים מערכת קשרים עם הקהילה המוסלמית בלי להודות שאכן קיימת ישות כזאת? כעבור זמן הבנתי, שאחד הדברים המופלאים במרסיי הוא שהפוליטיקה שלה היא בעצם קהילתית מאוד. ובכל זאת, כולם מתעקשים לומר שאינה כזאת.
אך את הצלחתה של מרסיי לעצור את התפרצות המתיחות האתנית אין לייחס רק לפעילות המשטרתית התקיפה, אם כי תרומתה לעניין אינה מבוטלת. מפקד המשטרה עצמו מדגיש כי יש סיבות נוספות למצבה החריג של העיר בעניין זה. "יש לנו האקלים שלנו. יש הרבה פעילויות פנאי. החוף הוא בחינם. אפשר לטייל חינם. אתה לא מוכרח לבזבז כסף כדי ליהנות. אם אתה בפריז ואין לך כסף למסעדות, אתה מחוץ לעניינים. אנחנו יוצאי דופן. יש לנו מרכזי נוער לילדים משכונות מצוקה, שמתקיימת בהם פעילות ספורט. וכמובן, ישנה קבוצת הכדורגל המקומית. הדבר הזה באמת מאחד את כולם, חוצה את כל המחסומים. אנשים מכל הצבעים צועקים, 'אנחנו ממרסיי!' הם לא אומרים 'אנחנו בֵּרים', הם אומרים 'אנחנו ממרסיי' ".
"שיעור העבריינות בעיר הוא בתחום הנורמה", סיכם קרטון, "אבל הפשיעה האידיאולוגית אצלנו היא באמת שולית. הפשיעה אצלנו היא פשיעה מסורתית, בסגנון 'הקשר הצרפתי' ".
זמן מה אחר כך למדתי שמסורת הפשע המאורגן במרסיי קשורה בשקט השורר בעיר הרבה יותר משאפשר לשער.
הפוגה לצורך סקירה היסטורית קצרה. מרסיי היא עיר נמל ומרכז סחר,המוצָא הטבעי של צפון אירופה לים התיכון ולתעלת סואץ, והיא משמשת מעין מסדרון בין מזרח למערב. מאז ומעולם הייתה עיר של מהגרים. במאה השביעית לפני הספירה הגיע למקום צי של ספינות פיניקיות, ומפקדו - שהאגדה מספרת שהיה יפה כמו אל - נשא לאשה את בתו של מלך שבט הליגוריאן המקומי. העיר נוסדה אפוא בנישואי תערובת, בזיווג בין זר לילידה.
על פי המסופר בכתבי הרודוטוס, לאחר שהחריבו הפרסים את פוֹקאיה, עירם של הפיניקים, מצאו רבים מהם מקלט במרסיי, או בשמה באותה עת, מסאליה. אז כהיום הייתה העיר מקלט למהגרים. יוונים, רומאים, בני־גנואה, ספרדים, לבנטינים - כולם באו למרסיי ונשארו בה. וגם בימינו, כל עשור למן ראשית המאה העשרים הביא עימו גל חדש של עשרות אלפי מהגרים, מרביתם פליטים: ניצולים ארמנים מהטבח התורכי, גולים רפובליקנים שנמלטו מאימת מלחמת האזרחים בספרד, יהודים גרמנים ויהודים פולנים, פליטים וייטנמים ופליטים קמבודים. בתהליך הדה־קולוניזציה של אזור המגרב הגיע לעיר זרם אדיר של מהגרים צפון אפריקנים, שזיכה אותה בכינוי "בירת אפריקה".
אין לדעת במדויק מהו הרכבה הדתי של מרסיי, מפני שמִפקדי תושבים אסורים בצרפת על פי חוק, משום שהם נתפסים כמעשה המנוגד לרוח הרפובליקה. על פי הערכות לא־רשמיות חיים בעיר כ־190 אלף מוסלמים, ובהם כ־70 אלף אלג'יראים, 30 אלף תוניסאים ו־15 אלף מרוקאים. כמעט 70 אלף מתושבי העיר באו מאיי קומורו - מה שהופך את מרסיי לעיר הקומורית השנייה בגודלה בעולם. בין תושבי העיר כ־5,000 עד 7,000 מוסלמים מאפריקה השחורה, לפחות 65 אלף ארמנים נוצרים, 20 אלף בודהיסטים ועשרות אלפי יוונים אורתודוקסים.
קהילת יהודי מרסיי, שגדלה באופן ניכר עם שחרורה של אלג'יריה מידי צרפת, מונה כיום 80 אלף תושבים שהם עשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר. ההיסטוריה של הקהילה היהודית בעיר מתחילה כבר במאה השישית לספירה. בשנת 574 הגיעו למרסיי יהודים מקלרמון־פראן לאחר שנגזר עליהם להמיר את דתם. בשנת 1484 ובראשית שנת 1485, זמן קצר לאחר איחוד אזור פרובאנס עם צרפת, הותקף הרובע היהודי של מרסיי והניצולים נמלטו מן העיר. ברם, לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 שבו היהודים להתגורר במרסיי. במאה השבע־עשרה שוב גורשו היהודים מן העיר, וחזרו אליה בשנת 1760.
בין השנים 1940-1942 ביקשו יהודים רבים מקלט במרסיי, שהייתה אז חלק מן האזור החופשי. אולם בשנות הכיבוש גם הם ניצודו באכזריות, נעצרו וגורשו. בית הכנסת ברחוב דה־ברטוי נבזז וחזיתו הוחרבה; סידורי התפילה וספרי התורה שהיו בו הועלו באש. ובכל זאת עלה בידיו של האינטלקטואל האמריקני רב־התושייה וריאן פריי להגיע למרסיי ולהפעיל בה ארגון מחתרתי שהציל יותר מאלפיים יהודים, בהם אנשי תרבות נודעים כמארק שאגאל, מקס ארנסט, ז'אק ליפשיץ, חנה ארנדט, היינריך מאן, פרנץ ורפל ואלמה מאהלר ורפל. מובן שפריי לא היה יכול להציל את כולם: אלפי יהודים ממרסיי נרצחו בזמן המלחמה. עם סיומה נותרו בעיר רק חמשת אלפים יהודים. אלה דאגו לשיקומם של בית הכנסת והקהילה היהודית במקום.
