הדפסה
גרסת PDFבגוש אמונים, לעומת זה, אמרו כי חטאה של החברה הישראלית הוא כפיות הטובה. החברה הישראלית לא דאגה ליישב את נחלת אבותיה בשקידה הראויה, והתעלמה מן ההזדמנות הנדירה שהעניק לה האל לחזור אל השלמות שאבדה לה. אם לא נפעל למען יישוב הארץ, טענו לאחר המלחמה רבני הציונות הדתית, יחזור בו האל ויתחרט על תשורתו - ואומה המזלזלת בברכה נידונה לקללה.
אך הייתה עוד תגובה ישראלית אחת. תגובה שהושמעה תחילה בהיסוס מה ולאחר מכן בנחישות גוברת והולכת. החטא הישראלי, החלו אחדים לחשוד, היה בעצם האמונה בעצמנו, במיתוס הלאומי שלנו, באמונה כשלעצמה. המדינה, הם טענו, היא ככלות הכל רק מדינה, ואין לה כל משמעות מטפיזית או אפילו משמעות היסטורית. מה שחשוב הוא הישרדותו של היחיד ולא של הקולקטיב. "אל תקרא לי עם", שר שלום חנוך. איש–איש לנפשו, ישראלי–ישראלי לעצמו.
אבדן האמון בכל מערכת ובכל אידיאולוגיה הוא נקודת מוצא הן לדרך הניהיליזם והן לחיפוש רוחני. יחד, מגדירות שתי הדרכים הללו את ישראל של היום.
כשאדם ניצב פתאום מול סופיותו, הוא נוטה להגיב באחת משתי דרכים קיצוניות. אפשרות אחת היא לדבוק בחיי העולם הזה, לקדש את הגוף המאוים ולמצות את ההנאות הנקרות על דרכו. דרך אחרת היא לשאוף להתעלות מעל לארעי ולחולף, לחיות למען הנצח ולא למען הרגע.
החברה הישראלית מבקשת היום לממש את שתי הדרכים גם יחד. מסיבות הטראנס והאקסטזי, הנהירה ההמונית לגואה, סופי השבוע של שוֹפּינג בלונדון - כל אלה הם סממנים של ייאוש ניהיליסטי.
ואולם בה בעת הפכה ישראל גם למוקד עולמי של כל תנועה רוחנית חדשה ושל כל שיטת טיפול אלטרנטיבית. עם כל רדידותו, מסמל עידן הניו־אייג' את החיפוש המחודש אחר המשמעות והאמונה. בשנים האחרונות החל אלוהים להופיע יותר ויותר כשחקן ראשי על בימת המוסיקה הישראלית. להקות כמו "שוטי הנבואה", "שבע" או "אסטה" שרות על החיפוש אחר נוכחות אלוהית, ולהקת הרוק הכבד "היהודים" מתארת בשיריה את ייסורי החיים ללא אמונה, ומבטאת את קנאתה באלה שנהנים ממנה.
המשבר שהחל במלחמת יום הכיפורים לא חלף, אם כן, אלא אף העמיק. בשנים האחרונות נעשתה השאלה בדבר יכולתה של ישראל להוסיף ולהתקיים דוחקת יותר ויותר: שום חברה מערבית אינה מקיימת קשרי קרבה הדוקים כל כך עם המוות; ושום חברה אינה תרה בצורה נואשת כל כך אחר תשובות לשאלות הנוגעות למשמעות החיים.
בד בבד החריף גם משבר הסמכות - הפוליטית, הדתית, המוסרית. כלשונו של סטיקר פופולרי אחד: "אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים".
ניסיונות הכפרה הפוליטיים כשלו כולם. היום אנו יודעים אל נכון שתנועת שלום עכשיו טעתה כשהניחה שאת האשם בהעדרו של השלום יש לתלות בחוסר היזמה הישראלי, ולא בסירובו של העולם הערבי לקבל את ריבונותנו בחלק כלשהו של הארץ. וכמוה טעתה גם תנועת גוש אמונים, כשלא הבינה שהציבור הישראלי דוחה את רעיון השליטה בעם אחר לא מתוך רפיון רוח אלא מתוך חִיוּת פוליטית ומוסרית.
אם עוד קיימת בחברה הישראלית אסטרטגיה של כפרה היא מתבטאת היום בחרטה גוברת והולכת על יהירותן של הוודאויות החד־ממדיות שלה. רבים מתומכי השמאל והימין כאחד יודו שלא הבינו כראוי את מורכבותה של הדילמה הגדולה של חיינו: שאיננו יכולים לשלוט בפלסטינים, אך גם איננו יכולים לעשות איתם שלום.
הכרה זו היא בבחינת התפכחות רוחנית, ולא רק פוליטית. כפרה על שלא שָעינו איש לאזהרותיו של רעהו, על שלא הכרנו במורכבות המציאות. כעת, בעקבות קריסתן של האמיתות המוחלטות מימין ומשמאל - זו וזו נכונות בחלקן, זו וזו שגויות באופן הרה אסון - נפתח במלוא הרצינות הדיון הישראלי הבא על זהותה הרוחנית של ישראל. כמו תמיד, מפתה מאוד לבחור בין חזונות מוחלטים: בין בורות חילונית לאורתודוקסיה יודעת־כל. המדינה, כמובן, חיזקה את החלוקה הפשטנית הזאת בכך שכלאה את היהדות בגדרי הממסד האורתודוקסי. סידור זה, שהוא נוח מבחינה פוליטית אך מחניק מבחינה רוחנית, הניח את הרוב הגדול של הישראלים ללא אפשרות בחירה באשר לזהותם הדתית. עד היום, למשל, אין מילה בעברית ליהודי דתי שאינו אורתודוקסי.
אך בדיוק כפי שהקרע בין ימין ושמאל החל להתפוגג לאחר שהוכרע בשל כישלונם של שני הצדדים, כך גם הפילוג העקר, החילוני-אורתודוקסי, יפנה את מקומו לחלופות דתיות חדשות.
מלחמת יום הכיפורים, שלימדה את הישראלים לחדול לסמוך על הממסד ולהתחיל לסמוך על יזמתם שלהם, היא שסללה את הדרך לצורות ניסיוניות של היהדות הישראלית. סימנים ראשונים לכך ניכרים במרכזי המחקר החדשים שנפתחים ברחבי הארץ, המאפשרים לישראלים מרקע חילוני לתבוע את חלקם בלימוד טקסטים ומסורות יהודיות בלי שיידרשו להיות אורתודוקסיים. הסימנים ניכרים גם בחגיגות הנוער ההמוניות בראש השנה, בפסח ובשבועות, שבהן מתקבלים הטקסים היהודיים כחלק מן התרבות, לצד פולחנים מזרחיים ואפילו פולחנים אינדיאניים. במסגרת התנועה הרוחנית החדשה הזו, המונחים "חילוני" ו"דתי" כבר אינם סותרים זה את זה; למעשה הם הופכים לזהויות חסרות משמעות.
אכן, המגמות הללו עדיין בחיתוליהן, וכמו כל ניסוי, גם הן עלולות להשתבש. אך אם ניקח אחריות על מצבנו הרוחני, נוכל לכפר על כישלוננו ליצור יהדות ישראלית אותנטית, בעלת שורשים ועם זאת פתוחה לעולם, יהדות שתהיה ראויה לשיבתו של עם ריבוני לארצו. זה השלב הבא בתגובה היהודית למלחמת יום הכיפורים. כל הסימנים מסביב מעידים שהוא כבר החל.
יוסי קליין הלוי הוא עמית חבר במרכז שלם ועורך עמית בתכלת ובניו ריפבליק. הוא כותב ספר המתעד את חייהם של חיילי הפלוגה שכבשה את הר-הבית.
