הדפסה
גרסת PDFו
בדצמבר 1970 הפך החזון למציאות. הקרמלין העמיד למשפט אחד–עשר אזרחים סובייטים, תשעה מהם יהודים, שניסו לחטוף מטוס לישראל, אך נעצרו לפני שהגיעו אליו. שניים מן הנאשמים בהליך, שנודע לימים בשם "משפט לנינגרד", נידונו למוות — בערב חג המולד דווקא — והמחאה הבינלאומית שהתעוררה הייתה מדהימה ממש. יותר מעשרים ממשלות, לצד מפלגות קומוניסטיות ברחבי המערב, נזעקו ואילצו את הסובייטים להמתיק את העונשים. לראשונה מאז הקמת התנועה כיכבה יהדות ברית–המועצות בכותרות העיתונים. ומה שחשוב יותר — הכְּניעה הסובייטית הוכיחה לאחרוני הספקנים את יעילותה של המחאה הציבורית.
יהודי ברית–המועצות הסלימו את מאבקם ועברו מכתיבת מכתבים לשביתות שבת בבנייני ממשל. הקרמלין הגיב במשפטים נוספים של פעילים, אך במקביל הגדיל במידה ניכרת את מספרן של אשרות ההגירה. בשנת 1970 הורשו אלף יהודים לצאת את ברית–המועצות ובשנת 1971 עלה מספרם לשלושה–עשר אלף.29 שינוי העמדה הפתאומי של הקרמלין בנושא ההגירה נועד ככל הנראה לדלל את שורות התנועה הציונית באמצעות שליחת פעיליה המרכזיים מחוץ למדינה; אך בפועל היה הצעד הזה טעות חמורה מצדם. הופעתם של ראשי הסירובניקים בישראל המריצה את התנועה והחדירה בה תחושת הצלחה, שעודדה תסיסה יהודית משני עברי מסך הברזל.
הדאגה לגורלה של יהדות ברית–המועצות הועמדה כעת בראש סדר היום הפוליטי של יהדות אמריקה — מיד לאחר הדאגה לשלומה של מדינת ישראל. היזמות העצמאיות התרבו ושגשגו. רשת של קבוצות הסברה קטנות אך יעילות להפליא יצרו את 'איחוד המועצות למען היהודים הסובייטים'. זו הייתה התפתחות מכרעת: איחוד המועצות נעשה כוח של ממש בשנות השבעים והשמונים. הוא ייצג שלושים ושניים ארגונים ברחבי ארצות–הברית, ניהל משרד בוושינגטון וחבַר לארגוני פעילים מעבר לים, ובכלל זה לקבוצות של מסורבי עלייה בברית–המועצות. חברי איחוד המועצות התמחו בפרובוקציות יצירתיות — כמו ציור סיסמאות על ספינה סובייטית שעגנה בלוס אנג'לס, או שכירת מטוס קל שטס מעל משחק הסופרבול כשהוא גורר כרזה למען יהדות ברית–המועצות. בדומה למאבק הסטודנטים, שאיתו פעל בשיתוף פעולה הדוק, גם 'איחוד המועצות' עסק בפעילות יום יומית ושיטתית, ומילא תפקיד חשוב בחיבור בין יהודי ארצות–הברית לסירובניקים.
בחודשים שלאחר משפט לנינגרד הגיעו לשיאן גם פעולותיה של הליגה להגנה יהודית. לצד הטמנת מטעני חבלה במשרדים סובייטיים בניו יורק ובוושינגטון שלחה הליגה צוותים להטרדת דיפלומטים סובייטים במנהטן, יזמה שגרמה משבר ביחסי ברית–המועצות עם ארצות–הברית. ב–21 במרץ 1971 נעצרו יותר מאלף צעירים יהודים במהלך שביתת שבת של הליגה ברחובות ושינגטון — מספר העצורים הגדול ביותר, עד אז, בהפגנה כלשהי בארצות–הברית.
משפט לנינגרד הפיח חיוניות מחודשת אפילו בפעילות הוועידה למען יהדות ברית–המועצות, שלא ניהלה עד אז מערכה ציבורית רצינית. הממסד היהודי גילה מבוכה אל מול האקטיביזם של איחוד המועצות, של מאבק הסטודנטים ושל הליגה להגנה יהודית, והבין, סוף–סוף, כי ארגון פעולות הקהילה למען יהדות ברית–המועצות לא יוכל להישאר בידי הוועידה הבלתי יעילה. הצורך ליצור משקל נגד אמין לליגה להגנה יהודית, עידודה של ממשלת ישראל, שתמכה כעת באופן חד–משמעי בקמפיין של מחאה פומבית, לחצם של הפעילים היהודים בגוש הסובייטי ושתדלנותו הנמרצת והממושכת של בירנבאום — כל אלה כפו על מרכיביה השונים של הוועידה למען יהדות ברית–המועצות להפוך לארגון שיוכל לגייס את הקהילה היהודית באופן יום יומי.
בשלהי 1971 קיבלה הוועידה, בשמה החדש — 'הוועידה הארצית למען יהדות ברית–המועצות' — צוות קבוע ותקציב צנוע. במקביל הוקמה 'הוועידה למען יהדות ברית–המועצות של ניו יורק רבתי', ששימשה כארגון גג לקבוצות הממסדיות באזור. בהנהגתו של מלקולם הונליין — תומך ותיק במאבק הסטודנטים וכיום מנכ"ל ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים העיקריים — פעלה הוועידה של ניו יורק רבתי ליישום חזונו של בירנבאום בדבר מערכה המונעת על ידי השטח. האקטיביזם הקהילתי, שבירנבאום קרא להפעילו בעת שהקים את מאבק הסטודנטים, הפך לבסוף לנורמה בשנות השבעים והשמונים — החל בוועדים שפעלו מבתי כנסת וכלה בעצרות הגדולות של ימי ההזדהות (השם "יום הזדהות" הוצע כבר בעלונים הראשונים של מאבק הסטודנטים).30 בעיקרו של דבר, היישום המוצלח שלו זכו רעיונותיו העיקריים של בירנבאום באזור ניו יורק נעשה לדגם שהשפיע על המערכה הכלל–ארצית.
שלושה גורמים בתכנית ארבע הנקודות המקורית של בירנבאום התקדמו כעת כברת דרך גדולה לקראת מימוש: הממסד החל לקבל על עצמו אחריות לטיפוחה של תנועת מחאה עממית; יהודי ארצות–הברית פעלו לעידוד יהודי הגוש הסובייטי; לחצים עצומים אילצו את ברית–המועצות לפתוח את שעריה — גם אם במידה מוגבלת. כל שנשאר כעת היה הגורם הרביעי: ה"חדירה" לוושינגטון. עם הצגתו של תיקון ג'קסון–וניק בשנת 1972 — הצעת חוק שנועדה לקשור את הטבות הסחר האמריקניות לברית–המועצות בוויתורים סובייטיים בסוגיית ההגירה היהודית — נעשה הקונגרס מגִנם של יהודי ברית–המועצות. ואולם, כאשר החל הבית הלבן — שזעם על ערעור מדיניות הדטנט שלו — ללחוץ על מנהיגים יהודים לחזור בהם מתמיכתם בתיקון לחוק הסחר, ולהזהירם מפני פגיעה אפשרית בגיבוי האמריקני לישראל, גברו בהם ההיסוסים. מאבק הסטודנטים ואיחוד המועצות הגיבו בלחץ משלהם, הן בתוך הממסד היהודי והן בוושינגטון. "בתוך עשור אחד", נזכר בירנבאום, "עברתי מהתדפקות על דלתות במעונות הסטודנטים בישיבה יוניברסיטי להתדפקות על דלתותיהם של חברי קונגרס".31 שני הארגונים היהודיים גייסו מסורבי עלייה למאמץ השתדלנות, במטרה להביך את המנהיגים היהודים–אמריקנים ולשכנעם לתמוך בתיקון. באפריל 1973 חתמו מעל מאה סירובניקים ידועים על קריאה פומבית למנהיגי הקהילה היהודית בארצות–הברית שלא לבטל את תמיכתם בתיקון ג'קסון–וניק. שיתוף הפעולה בין מסורבי העלייה לפעילים האמריקנים בסוגיה היה לאבן דרך ביחסים בין שתי הקהילות היהודיות — זו של ארצות–הברית וזו של ברית–המועצות. המאמץ המשותף הזה אִפשר לממסד להציג עמדה נחושה — והתיקון אמנם התקבל בקונגרס בינואר 1975.
בעקבות קבלת תיקון ג'קסון–וניק הגיעה התנועה למען יהדות ברית–המועצות לבגרות פוליטית. ליהודי ארצות–הברית הייתה זו דוגמה מדהימה ליכולתם להשפיע על הפוליטיקה הבינלאומית לטובת עמם — היפוך מרשים בהשוואה לכישלונם בתקופת השואה.32 לפעילים היהודים הייתה זו הגשמת החזון בדבר גיוס הממסד היהודי והממשל האמריקני כאחד להצלת יהדות ברית–המועצות.
הממסד היהודי–אמריקני המשיך להתייחס אל מאבק הסטודנטים כאל בן חורג נסבל ולא יותר. ובכל זאת, הוא קיבל על עצמו את המחויבות להנהיג את התנועה למען יהדות ברית–המועצות — בדיוק כפי שהתעקש בירנבאום. במהלך שנות השמונים הפעילו 'הוועידה הארצית' ו'הוועידה של ניו יורק רבתי' מערכת הסברה יום יומית שכוונה לקהילות יהודיות מקומיות, לכלי התקשורת ולפוליטיקאים של ושינגטון. רגע השיא של התנועה למען יהדות ברית–המועצות הגיע ב–6 בדצמבר 1987, כאשר רבע מיליון בני אדם נאספו בוושינגטון כדי למחות על ביקורו הצפוי של נשיא ברית–המועצות מיכאיל גורבצ'וב. היה זה הקהל הגדול ביותר שהשתתף אי פעם בהפגנה למען יהדות ברית–המועצות — הישג שרק הממסד יכול היה להשיג. יעקב בירנבאום, שנחישותו וחזונו יצרו את הרגע הזה, ישב בין הנכבדים בשורה האחורית על הבמה.
ז
ביום 27 באפריל 2004 מלאו ארבעים שנה לייסודם של מאבק הסטודנטים והתנועה העממית למען יהדות ברית–המועצות. יעקב בירנבאום הוא כיום בן 77, אך פעילותו לא פסקה, והוא מוסיף לעבוד מביתו בשכונת ושינגטון הייטס שבניו יורק, ומשתמש באותו קו טלפון שמספרו הופיע על נייר המכתבים של מאבק הסטודנטים עוד בימיה הראשונים של התנועה. בירנבאום מייעץ לאגודה האמריקנית למען יהודים יוצאי ברית–המועצות ומקדם פרויקטים של חינוך יהודי בישראל לעולים מחבר העמים. ואולם, רוב היהודים שיצאו מברית–המועצות אינם מכירים את שמו של האיש שהשיק את המאבק הציבורי לשחרורם. רוב יהודי ארצות–הברית אף הם אינם זוכרים את האיש שחולל שינוי כה חשוב בקהילה היהודית האמריקנית. גם אחרים, כמובן, רשאים לזקוף חלק מן ההישג לזכותם — מסורבי העלייה, הפעילים והמנהיגים הפוליטיים בארצות–הברית, 'הוועידה' של הממסד היהודי, וממשלת ישראל ולשכת הקשר שלה. אך יעקב בירנבאום הוא הראשון שזעק "שלח את עמי" ותרגם את הקריאה הזאת למערכה שיטתית.
למרות כל המחלוקות הפנימיות שהתעוררו בתוכה, התנועה למען יהודי ברית–המועצות השיגה בדיוק את שביקשה להשיג. יותר ממיליון עולים הגיעו לישראל בשני גלים — כמאתיים אלף בשנות השבעים, והשאר משנת 1989 ואילך. אין ספק כי העלייה ההמונית לארץ במהלך שנות התשעים חבה חוב גדול לפועלה של התנועה למען יהדות ברית–המועצות. אף שפתיחת שערי ברית–המועצות בשנת 1989 נבעה מתהליך פנימי שהתחולל בתוך חברה זו, העלייה לישראל לא הייתה מחויבת המציאות. רוב הפעילים הציוניים בברית–המועצות כבר עזבו בגל העלייה הראשון בשנות השבעים, והיהודים שנותרו מאחור לא ניחנו בדרך כלל בתחושת לאומיות יהודית חזקה במיוחד. אך העובדה שבישראל חיו כבר קרובי משפחה וחברים, שעלו שני עשורים לפני כן, שכנעה יהודים רבים במדינות חבר העמים לשקול את המדינה היהודית כיעד אפשרי להגירה. ואותו גל עלייה ראשון מברית–המועצות, בתחילת שנות השבעים, היה במידה רבה תוצאה ישירה של המערכה שבה פתחו הפעילים האמריקנים בשנות השישים.
מבקריו של מאבק הסטודנטים בראשית ימיו, אלה שהזהירו כי לעולם לא יצליח במאבקו, צדקו במובן מסוים: ברי שהארגון היה נותר גורם שולי אלמלא בחרו יהודי ברית–המועצות עצמם להתקומם. הארגון היה מצליח, אולי, לסחוט כמה ויתורים קטנים מן הקרמלין, אך ספק אם היה מצליח לשנות את מדיניות ההתבוללות הכפויה. הצלחת המערכה בכללותה הייתה מותנית בצמיחתה של תנועה ציונית ברוסיה, תנועה שתיצור לחץ פנימי על המשטר הקומוניסטי. ויחד עם זאת, מאבק הסטודנטים היה הארגון הראשון שהכיר בחשיבותם של הפעילים כפרטים, והראשון שהשמיע את קולם במערב. בעשותו כן הכין את יהדות ארצות–הברית לרגע שבו נזקקה ההתעוררות היהודית בגוש הסובייטי להגנת המערב — ובכך הבטיח את הצלחתה.
עלייתם ההמונית של יהודים דוברי רוסית שינתה את פני החברה בישראל, והזריקה לה כישרון וחיוניות במינון מרשים; אך דומה ששינוי גדול לא–פחות התחולל אצל יהודי ארצות–הברית. התנועה למען יהדות ברית–המועצות העירה אותם מתרדמתם ולימדה אותם כיצד יכולה קהילה יהודית בתפוצות לנהל מאבק ולנצח בו — לא בעקיפין, כצופים מריעים מן היציע לגבורה הישראלית, אלא כשותפים פעילים בעיצוב גורל עמם. יהודי ארצות–הברית החלו לראות בעצמם כוח של ממש במערכה להבטחת החירות והביטחון של בני–עמם, כוח המסוגל להגן על יהודים אחרים באמצעים פוליטיים — בדיוק כפי שעשתה ישראל באמצעים צבאיים. במאבקם למען שחרורם של יהודי ברית–המועצות שחררו יהודי ארצות–הברית גם את עצמם.
יוסי קליין הלוי הוא עמית חבר במרכז שלם ועורך עמית בתכלת ובניו ריפבליק.
הערות
1. למרבה האירוניה, בתחילת שנות השישים גילו יהודים אמריקנים רבים מעורבות פוליטית פעילה — אך לאו דווקא למען מטרות יהודיות: כארבעים אחוזים מפעילי זכויות האזרח הלבנים שנסעו למיסיסיפי (יחד עם פעילים שחורים) כדי לבטא התנגדות להפרדה הגזעית באוטובוסים, היו יהודים. ראה PaulBerman, A Tale of Two Utopias: The Political Journey of the Generation of 1968 (New York: W.W. Norton, 1996).
ואולם, בעיני מרבית יהודי ארצות–הברית היה משהו מוזר, ואפילו מאיים, בעצם הרעיון לנהל מסע מחאה מתמשך למען מטרה יהודית. ההבלטה הקולנית של סוגיות יהודיות עמדה בסתירה לתחושות הבטן של יהודי התפוצות כי עליהם לשמור על פרופיל נמוך — תחושה שהשתרשה בהם במשך מאות שנים.
2. William W. Orbach, The American Movement to Aid Soviet Jews (Amherst, Mass.: University of Massachusetts, 1979), p. 34 (להלן התנועה האמריקנית).
3. Sue Fishkoff, The Rebbe’s Army: Inside the World of Chabad Lubavitch (New York: .Schocken, 2003), p. 248
4. "האמת על יעקב" — נאומים בערב לציון ארבעים שנות שירותו של יעקב בירנבאום למען העם היהודי, דצמבר 1986.
5. Hillel Seidman, “Fifty Years After the Passing of Nathan Birnbaum: The Father of the Teshuva Movement,” Jewish Press, April 24, 1987, p. 56A.
6. ריאיון עם יעקב בירנבאום, יולי 1972.
7. Jacob Birnbaum, “Algerian Tragedy,” Jewish Review 13:407 (July 1962), pp. 1, 8.
8. אורבך, התנועה האמריקנית, עמ' 20.
9. באותה תקופה הושקו יזמות עצמאיות גם בידי יהודים אמריקנים שחשו תסכול לנוכח אדישותו של הממסד. קבוצה של יהודים רפורמים הקימה את 'המועצה של קליבלנד נגד האנטישמיות הסובייטית', ארגון שהשפיע על הקמתן של קבוצות אנטי–ממסדיות נוספות אשר נאבקו למען יהדות ברית–המועצות בכל רחבי ארצות–הברית. בניו יורק הקים איש עסקים רביזיוניסט ציוני בשם מוריס ברפמן את 'הליגה האמריקנית למען יהודי רוסיה', ששאיפותיה ליצור מערכת פעילים מסועפת מעולם לא מומשו. משה דקטר, שניהל מוסד בשם 'סקר מיעוטים יהודיים' (אשר הוקם באופן בלתי רשמי בידי ממשלת ישראל) סיפק תיעוד חיוני בנוגע לאפליה שממנה סבלו יהודי ברית–המועצות, וארגן דיונים פומביים שמשכו אינטלקטואלים ידועים ופעילים מרכזיים בתנועה לזכויות האזרח.
10. הביקורת לא הייתה לגמרי הוגנת. הוועידה נתנה את חסותה להפגנות, ובכלל זה למצעד בוושינגטון שהשתתפו בו עשרת אלפים צועדים, וכן להפגנת מחאה במדיסון סקוור גרדן בניו יורק — אף היא בהשתתפות מספר דומה של מפגינים. להגנה נמרצת על פעילות הוועידה, ראה Albert D. Chernin, “Making Soviet Jews an Issue: A History,” in Murray Friedman and Albert D. Chernin, eds., A second Exodus: The American Movement t Free Soviet Jews (Hanover, N.H.: Brandeis, 1999), pp. 15-69.(להלן אקסודוס שני).
11. עלון 'מאבק הסטודנטים' שהופץ באוניברסיטת קולומביה ב–2 באפריל 1964, בשם “Collegetruggle for Soviet Jewry”SStudents.
12. ריאיון עם יעקב בירנבאום, דצמבר 2003.
13. יותר מחמישים אחוז מפעילי 'מאבק הסטודנטים' השתתפו מאוחר יותר בתנועה נגד מלחמת וייטנם. על פי מחקר של ג'ים שוורץ שהוגש למנהיגי 'מאבק הסטודנטים' במאי 1973 בשם “A Studyof Student Struggle for Soviet Jewry”.
14. השווה: אורבך, התנועה האמריקנית, עמ' 30-31.
15. אורבך, התנועה האמריקנית, עמ' 29.
16. ארכיוני יעקב בירנבאום. בדיווח שניתן לחברי התנועה בשנת 1965 בנוגע לפגישה בין ראשי 'מאבק הסטודנטים' לפקיד בשגרירות הסובייטית בוושינגטון, צוין כי "הדיון היה מתוח אך תרבותי".
17. ארכיוני בירנבאום.
18. מצוטט בתוך: Yossi Klein Halevi, Memoirs of a Jewish Extremist: An American Story (Boston: Little, Brown and Company, 1995), p. 69 (להלן זיכרונות).
19. קליין הלוי, זיכרונות, עמ' 70.
20. צחוק הגורל הוא שקזאקוב, אשר עִברֵת את שמו ליעקב קדמי, התמנה לבסוף לראשות לשכת הקשר ונעשה אחד הפקידים הישראלים הבכירים שפעלו למען יהדות ברית–המועצות.
21. קליין הלוי, זיכרונות, עמ' 80.
22. פקיד ישראלי אחד שתמך בעקביות בבירנבאום היה מאיר רוזן, נציג לשכת הקשר בניו יורק באמצע שנות השישים, שהתמנה כעבור זמן לשגריר ישראל בוושינגטון.
23. ארכיוני בירנבאום.
24. ארכיוני בירנבאום.
25. ריאיון עם בירנבאום, דצמבר 2003.
26. ארכיוני המחבר.
27. שיחה עם מאיר כהנא, אוגוסט 1973.
28. Janet L. Dolgin, Jewish Identity and the JDL (Princeton: Princeton, 1977),pp. 40-42.
29. אורבך, התנועה האמריקנית, עמ' 159.
30. 2 (1966), pp. 5,7“SaveSoviet Jewry”. מצוטט אצל אורבך, התנועה האמריקנית, עמ' 27.
31. ריאיון עם בירנבאום, דצמבר 2003.
32. ראה, למשל, מארי פרידמן, בהקדמה לאקסודוס שני, עמ' 1-14.
