מנגד, קיימת גם תחושת העליונות, הנובעת מן התפיסה הרואה את רוסיה כרומא השלישית ומן האמונה שיש לה משימה ייחודית בעולם. תחושת שליחות זו דעכה קמעא בשלהי התקופה הסובייטית ובעשור שלאחריה, אבל עם ההתאוששות הכלכלית היא זכתה לא רק להכרה מחודשת אלא אף למעמד של אידיאולוגיה כמעט רשמית.

גם ביחסיה של רוסיה עם העולם המוסלמי ניכרות סתירות דומות. מחד גיסא, ברוסיה רווחת ההשקפה כי עליה לפעול ליצירת בריתות עם המדינות האיסלאמיות, או לפחות עם כמה מהן (מעל הכל עם תורכיה ועם איראן; מדינות ערב נמצאות מבחינה זו במקום האחרון, ופקיסטאן אינה נחשבת כלל). מאידך גיסא, מערכת היחסים הזו מתאפיינת גם באי-אמון עמוק. כפי שניסח זאת פוטין, באמירה ששאל מן הצאר אלכסנדר השלישי: לרוסיה יש רק שתי בעלות ברית אמינות - הארטילריה שלה וחיל הרגלים שלה.

נפתח באחרונה: יורי פֶּטוּחוֹב, שמת לא מכבר, היה סופר פופולארי מאוד של מדע בדיוני. זמן קצר לפני מותו ניסח את השקפותיו הפוליטיות ואת נבואותיו בספרו הסדר העולמי הרוסי.³ להשקפתו, כל הזרים הם ניאנדרתלים ודגנרטים (המונח הזה מופיע בספרו אינספור פעמים), אירופה ואמריקה נוצרו בידי הרוסים ויש להחזירן לידיהם, וכל שליטי המדינה בעבר, לרבות לנין וחרושצ'וב (מנהיג חלש שלא העז לצאת למלחמה על קובה), היו בוגדים. היוצא מן הכלל היחיד הוא סטלין הגדול. היטלר, טוען פטוחוב, היה רומנטיקן; שתי מלחמות העולם פרצו בגלל האמריקנים והבריטים הבוגדניים; המתקפה על פרל הרבור הייתה מבצע מרהיב - וכן הלאה. הדגנרטים האמריקנים, יחד עם התנים האירופים, מבקשים להשמיד את רוסיה, והם שעומדים מאחורי הפיצוץ הגרעיני בצ'רנוביל בשנת 1986.

פטוחוב נתן ביטוי למחשבותיהם ולרגשותיהם של לא מעט שוטים בני ארצו. אלכסנדר דוגין ואיגור פנארין פועלים ברמה מתוחכמת יותר. לפני כעשור רק מעטים התייחסו אליהם ברצינות, אך לאחרונה הם נהנים מיוקרה ואפילו מהשפעה בקרמלין (באמצעות ולדיסלב סורקוב, הגאון הפוליטי של פוטין).

דוגין החל את האודיסיאה האידיאולוגית שלו בשורות הפמיאט, ארגון אנטישמי אולטרה-ימני שפעל בימיו האחרונים של המשטר הסובייטי. משנוכח כי להשקפות פרימיטיביות ומיושנות כל כך אין עתיד פוליטי, הוא הקים אסכולה משלו. פנארין, לעומת זאת, השתייך תחילה לדיסידנטים הליברליים אך לימים מצא את דרכו אל הקצה האחר של הקשת הפוליטית. הוא זכה לפרסום במערב כאשר חזה כי ארצות-הברית לא תתקיים אחרי שנת 2010; מלחמת אזרחים שנייה תפרוץ בה, כך התנבא, והיא תתחלק לשש מדינות נפרדות.

דוגין נהנה מכבוד רב בשורות הצבא והתקשורת ואפילו בחוגים אינטלקטואליים, ואילו השפעתו של פנארין ניכרת במיוחד באקדמיה ובגופים מחקריים הקשורים למשרד החוץ. דוגין ניסה במשך שנים להציג סינתזה רעיונית חדשה, שאינה אלא תערובת של כמה אידיאולוגיות מערביות מפוקפקות (ניאו-פאשיזם איטלקי בסגנונו של יוליוס אבולה, הימין החדש של אלן דה-בנואה בצרפת וגיאופוליטיקה ניאו-נאצית). לימים הבין דוגין את הצורך להוסיף לאידיאולוגיה שלו נופך סלבי ספציפי ואימץ גרסה מעודכנת של הרעיון האירואסיאתי - אידיאולוגיה שפרחה לראשונה בשנות העשרים של המאה העשרים בקרב גולים רוסים באירופה.

הרעיון האירואסיאתי, בצורה זו או אחרת, פופולארי מאוד בקרב האליטה הפוליטית ברוסיה. דוגמה אחת לכך היא הספר  דרכם של לוחמי אללה: האיסלאם והפוליטיקה הרוסית, טקסט יסוד באקדמיה הצבאית הרוסית ובאוניברסיטה של שירותי הביטחון.⁴ הספר נכתב בידי איגור ולדימירוביץ' ז'וראביוב, סרגיי אנטולייביץ' מֶלקוב ולאוניד איבנוביץ' שרשנב, המלמדים במוסדות אלה. הם רואים בבדלנות האיסלאמיסטית איום של ממש על הישרדותה של רוסיה ואינם מגלים אהדה למדינות שאימצו את השריעה ותומכות בג'יהאדיזם. אך באשר לאסטרטגיות ההתמודדות עם הסכנות הללו, המסר הוא ex oriente lux (מן המזרח - האור): כדי להגיע אל הגאולה חייב העולם למצוא השראה והנהגה במזרח ולא במערב.

לדברי שלושת המחברים, הואיל ורוסיה לבדה אינה חזקה דייה להתמודד עם ההשפעה האמריקנית והאירופית, עליה לחבור לסין, להודו ולאיראן - ברית המכונה בפיהם ריק"י (השלושה, שאינם מצטיינים בדרך כלל בחוש הומור, מזכירים את ריקי-טיקי-טאבי, הנמייה ההרואית מספר הג'ונגל של קיפלינג). מדינות אלה נהגו בהגינות בעבר ולא ניצלו את עשר שנות חולשתה של רוסיה אחרי התפרקות ברית-המועצות. יתר על כן, מדינות ריק"י גם קרובות זו לזו מבחינה דתית: המוסר הרוסי קרוב ברוחו לזה האסיאתי ואין לו דבר במשותף עם האתיקה הפרוטסטנטית הקפיטליסטית והחמדנית, שתוארה היטב בידי בנג'מין פרנקלין ומקס ובר. המחברים מציינים גם כי הקתוליות מסכנת את רוסיה יותר מן הדת המוסלמית - ובכך סותרים את טענתם הקודמת כי יש לראות באיסלאם איום של ממש.

ריק"י, גורסים ז'וראביוב, מלקוב ושרשנב, תוכל להפוך לא רק לגורם הפוליטי והצבאי הבכיר בעולם, אלא גם למנהיגה המוסרית של האנושות. זוהי תכנית שאפתנית, במיוחד לאור העובדה שהיא מאגדת יחדיו מדינות שאין ביניהן כמעט מכנה משותף ושרוחשות חשדנות עמוקה זו כלפי זו. רוסיה וסין, סין והודו, איראן ויתר העולם - מדינות אלה אינן מגלות נכונות רבה לשיתוף פעולה הדוק והן מדורגות במקום גבוה במדד השחיתות העולמי. אלא שזו השקפת העולם הגיאופוליטית הנלמדת כיום בשורות הצבא ושירותי הביטחון ברוסיה.

 

אנשי הימין הרוסי, הן המתונים והן הקיצוניים שבהם, מסכימים כי ארצות-הברית ובעלות בריתה האירופיות הן האויב המסוכן ביותר של ארצם. העובדה שברית-המועצות הפסידה במלחמה הקרה וקרסה בסופו של דבר מאמתת לכאורה את חששותיהם של הרוסים. נקודת מבט זו היא שעיצבה את האסטרטגיה הרוסית עד היום, וככל הנראה תוסיף לעשות כן בעתיד הנראה לעין. גם אם הפנטזיות הקיצוניות יותר בדבר קנוניות ופשעים אמריקניים אינן נחלתו של הזרם המרכזי בממסד, הדאגה מפני ארצות-הברית סימאה את עיניהם של חלקים גדולים מן האליטה הרוסית והסתירה מפניהם את הסכנות האחרות האורבות לארצם.

שלטונות רוסיה אמנם עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות בתוך הקהילות המוסלמיות (ומתערבים במקרה הצורך), אך גם מנסים לשמור על שביעות רצונם של מאמיני דת מוחמד ולמנוע חיכוך מיותר עמם. אלא שהם ניצבים בפני גל של קסנופוביה הולכת וגוברת, הזוכה לעידוד מצד הימין הרוסי ודעת הקהל הכללית (תחת הסיסמה "רוסיה לרוסים"). גישתה הרשמית של הכנסייה האורתודוקסית כלפי האיסלאם היא פייסנית לכאורה, אך גם מלווה בחששות כבדים. הכנסייה מבקשת לשמר את מעמדה הישן/חדש כדת המדינה, ואף כי הקרמלין מעוניין מאוד ביחסים טובים עמה, הוא מתקשה יותר ויותר לתמרן בינה ובין האיסלאם. קריאות לדיאלוג בין שתי הדתות אינן אלא אחיזת עיניים: שני הצדדים אינם מגלים כל נכונות להידברות.

מכל בחינה אחרת, מדיניות החוץ הרוסית ביחס לאיסלאם ולאיסלאמיזם מתאפיינת בהססנות וברצון לשמור על אופציות פתוחות. הואיל והרוסים רואים עדיין בארצות-הברית את האיום הגדול והמשמעותי ביותר עליהם, הרי שהם אמורים לקבל בברכה וללא הסתייגות את הפעילות האנטי-אמריקנית של האיסלאמיסטים (וכך אמנם נהגו פעמים רבות בעבר). ברם, דומה שלאחרונה צצים בלבם ספקות בדבר התבונה שבמדיניות כזו. הקרמלין עוקב אולי בשמחה לאיד אחר הסתבכותן של מדינות המערב באפגניסטאן, אבל אם יחליטו ארצות-הברית ונאט"ו לסגת מארץ זו, היא תהפוך שוב לבעיה רוסית, מפני שתמשיך לשמש בסיס לפעולות ג'יהאדיסטיות במרכז אסיה.

אף על פי כן, הקרמלין ממשיך לפעול בצל החשש מפני אמריקה ומתוך אמונה שכל מה שמשחק לידי ארצות-הברית חייב להזיק לרוסיה. חוסר ההיגיון בגישה הזו יתבלט מאוד אם האיסלאם אכן יהיה "גורלה של רוסיה". אבל ייתכן שיידרש לרוסיה זמן רב לשכוח את פחדה האובססיבי מפני המערב.

 

 

הערות