אין ספק כי לבעיות הפוקדות את רוסיה ביחסיה עם תושביה המוסלמים יש משמעות פוליטית גדולה יותר מאשר לקשריה עם מדינות מוסלמיות. יחסם של הרוסים אל המיעוטים המוסלמיים החיים בקרבם מלא סתירות, ואולי אין מנוס מכך. מוסקבה מתעקשת לדרוש מאזרחיה המוסלמים נאמנות מוחלטת, אך אינה יכולה ואינה רוצה למלא רבות מדרישותיהם, אפילו אם הן מגיעות מצד הגורמים המתונים יותר בקרבם.

אבחנה זו נכונה במיוחד בכל האמור ברפובליקות המוסלמיות באזור הוולגה התיכונה, דוגמת טטרסטאן ובשקיריה. רפובליקות אלה נהנות ממידה מסוימת של אוטונומיה, אך הן שואפות להרבה יותר מכך. השליטים הנוכחיים והאליטה הפוליטית הם שרידים מן העידן הסובייטי: מינטימֶר שאימייב ומורטזה רחומוב, הבוסים הפוליטיים של שתי הרפובליקות - שניהם בני שבעים ויותר - החלו את דרכם בימי השלטון הקומוניסטי, זכו באות מסדר לנין ובאותות הצטיינות דומים, ומושלים בארצותיהם מאז 1991 ו-1993 בהתאמה. הם השתייכו לאגף האורתודוקסי של המפלגה הקומוניסטית, שהתנגד לרפורמות של גורבצ'וב.

המצב הכלכלי בשני אזורים אלה, הנהנים מרמה גבוהה של תיעוש, טוב מן המצב ברוב חלקיה האחרים של הפדרציה הרוסית, במידה רבה בזכות תעשיית הנפט על ענפיה השונים. עם זאת (ואולי דווקא בשל כך), הם מציגים למוסקבה תביעות פוליטיות וכלכליות הולכות וגדלות. הרעיון שסגנו הראשון של ראש הממשלה (או הנשיא) של הפדרציה הרוסית צריך להיות מוסלמי נהגה ככל הנראה באזור הוולגה. לבדלנות הפוליטית אין כאן סיכויים רבים: טטרסטאן ובשקיריה מנותקות מן האזורים המוסלמיים האחרים; היסוד האתני הרוסי חזק בשתי הרפובליקות (כמעט מחצית מאוכלוסיית טטרסטאן היא רוסית, ויותר מכך בערים הגדולות כמו קזאן ואוּפָה); ויש בהן שיעור גבוה של נישואי תערובת. הבשקירים הם למעשה מיעוט בארצם, והמוסלמים מהווים רוב רק אם מכלילים בהם את המגזר הטטרי. באזור ניכרת עדיין השפעת הזרם האיסאלמי המודרני של הג'דידיזם ולא פעם נשמעים בו ביקורת ואפילו בוז כלפי האיסלאם הפונדמנטליסטי (קריאות בסגנון "איננו רוצים לחזור לימי הביניים"). ההתנגדות למוסקבה נובעת מטעמים לאומיים ולאו דווקא דתיים.

הריכוז הגדול השני של מוסלמים ברוסיה נמצא בעיר מוסקבה. האומדנים השונים נעים בין מיליון וחצי לשני מיליון נפש. בכל מקרה, כאשר מהלכים בחוצותיו של הכרך הרוסי הגדול קל להתרשם מן הנוכחות המסיבית של האוכלוסייה המוסלמית. הם השתלטו על רבעים שלמים של הבירה - בּוּטוֹבוֹ בקצה הדרומי, למשל - אך שוכנים בהמוניהם גם באזורים הסמוכים לשווקים הגדולים, הרשמיים והלא-רשמיים. במוסקבה צצו מסגדים רבים חדשים (ובהם ארבעה או חמישה גדולים ממש), מועדוני תרבות מוסלמיים, בתי חולים, בתי ספר, גני ילדים, חנויות מזון ואפילו סופרמרקט שנקרא אַפֶּלסינה, הטוען כי הוא פועל ברמה אירופית. מרכולים נוספים עתידים להיפתח בקרוב. עדיין אין חנויות ספרים איסלאמיות גדולות וגם לא עיתונים המיועדים ספציפית למוסלמים רוסים, אבל נרשמת בקרבם פעילות אינטרנטית רבה. כתביהם של סייד קוטב, אבו אל-אעלא מאודודי והוגים מוסלמים רדיקליים אחרים תורגמו לרוסית ואפשר להשיגם ללא קושי. השלטונות, מצדם, מנסים לגרש את השוהים הבלתי חוקיים, שמספרם עצום, והם סגרו כמה מן השווקים הגדולים (דרך פעולה זו כוונה לא רק נגד מוסלמים, אלא גם נגד סינים, אסיאתים אחרים ו"אנשים בעלי רקע קווקזי").

למרות ניסיונות אלה, יורי לוז'קוב, ראש העיר רב-ההשפעה של מוסקבה, יוצא מגדרו כדי להתחבב על תושבי העיר המוסלמים, ולשם כך הקצה כספים לכמה ממוסדות הדת והתרבות שלהם (הממשיכים לפעול תחת פיקוח הדוק של שירותי הביטחון). וחשוב עוד יותר, פוטין ומדבדב נוהגים באופן דומה: הם משגרים איחולי ברכה לקהילה המוסלמית בימי חגה ואפילו ביקרו בהזדמנויות שונות במסגדים. יחס זה, שנועד "לביית" את האיסלאם ברוסיה, לא היה עולה על דעתם של השלטונות לפני עשור ואפילו לפני חמש שנים, והוא משקף את החשיבות הגוברת של הנוכחות המוסלמית בבירה.

בצפון הקווקז מצוי ריכוז מוסלמי גדול נוסף, בעייתי במיוחד. העובדות הבסיסיות ידועות היטב ואין צורך לשוב ולפרטן. מעריכים כי בשתי המלחמות בצ'צ'ניה נספו כמאה ושישים אלף חיילים ואזרחים. בסופו של דבר הצליחה רוסיה לאכוף סדר באזור, ולעת עתה שורר שם שקט יחסי. גרוזני הבירה, שנחרבה במידה רבה, הולכת כיום ומשתקמת. צ'צ'ניה הפכה לאזור מוסלמי אוטונומי למחצה שבו זוכה השריעה למעמד של חוק מדינה; השלטונות המקומיים אפילו מפעילים לחץ להתרת הפוליגמיה.

על כל פנים, המדיניות הרוסית, הנוטה תמיד למנות אחשדרפנים אמינים פחות או יותר, דוגמת קדירוב הבן, אינה מבטיחה דבר לגבי העתיד. מוסקבה יודעת היטב שהנציגים המקומיים יפעילו לחץ לקבל יותר ויותר עצמאות (וכסף), שקשה לשלוט בהם, ושבסופו של דבר אין לתת בהם אמון.

קץ מלחמות צ'צ'ניה לא הביא עמו שלום לאזורים אחרים של צפון הקווקז. אדרבה, בשנת 2009 רק גברו המתקפות מצד כנופיות איסלאמיסטיות על השלטונות בדגסטאן, באינגושטיה ובאזורים אחרים, כשהן גובות את חייהם של ראשי משטרה ושל פקידים בכירים. ביוני 2009 ניצל בעור שיניו יוּנוּס-בֶּק יֶבקוּרוב, נשיא אינגושטיה, ממתקפה כזו. בעיני הנשיא הרוסי מדבדב, המצב נראה חמור דיו כדי לבקר בדגסטאן (בפעם השנייה בשנה אחת) ובאינגושטיה. שום נשיא רוסי קודם לא פעל כך.

דומה כי שום פתרון לייצוב המצב בצפון הקווקז אינו נראה באופק. הסיבה לכך אינה רק המערכה העיקשת שמנהלים שם הג'יהאדיסטים, אלא גם הנטייה המסורתית של תושבי האזור להתמיד בסכסוכים אלימים. אם אין בנמצא אויב חיצוני, נדמה כי הקווקזים נהנים להילחם זה בזה.¹ בדגסטאן לבדה ישנם כארבעים לאומים וכשלושים לשונות, והמצב בחלקים אחרים של האזור אינו שונה במידה רבה. בימי השלטון הסובייטי דוכאו העימותים ביד קשה. עתה מאמינים אולי האיסלאמיסטים שאם רק יצליחו להנחיל מפלה צבאית לרוסיה ולגרש את אזרחיה, יוכלו לכפות על האזור פקס איסלאמיקה משלהם.

פרט לאזור הוולגה התיכונה והקווקז, רוסיה מתעמתת עם האיסלאם הרדיקלי גם ברפובליקות המוסלמיות של ברית-המועצות לשעבר, ובמידה פחותה גם באזרבייג'אן. יש לה סיבות טובות לפקוח עין מקרוב על מרכז אסיה. אם ייפול השלטון ברפובליקות הללו, או אפילו באחת או בשתיים מהן, בידי האיסלאם הרדיקלי, יהיה הדבר אסון של ממש מבחינת רוסיה, הרואה בכל האזור העצום הזה חלק בלתי נפרד מ"תחום ההשפעה המיוחד" שלה. האיסלאם הרדיקלי ניסה להשיג שם דריסת רגל בדרכים שונות. באוזבקיסטאן נרשמה בשנים 1999-2004 פעילות מסיבית של התנועה האיסלאמית המקומית, שהתייצבה בחזית אחת עם הטליבאן. חיזב אל-תחריר החלה לשלוח שליחים לזירה עוד קודם לכן (ב-2003 הוצאה התנועה אל מחוץ לחוק ברוסיה וכיום היא בלתי חוקית ברוב הרפובליקות האחרות, אבל דומה שהיא ממשיכה בכל זאת להחזיק תאים חשאיים קטנים). מתקפותיהם של האיסלאמיסטים דוכאו בדרך כלל ללא רחם ולאחרונה התמעטו יחסית. יש יסוד להניח שהאיסלאם הרדיקלי הִכה שורשים לפחות בכמה מקומות, אבל לאדם מבחוץ קשה, אם לא בלתי אפשרי, לדעת כמה הדוקה אחיזתו ואילו כוחות יכולים הג'יהאדיסטים לגייס לפעולה.

נוסף על ההתנגדות האיסלאמית הרדיקלית, פועלים נגד ממשלות מרכז אסיה כוחות מתונים יותר, ותהא זו טעות שלא להבחין בין שני הגורמים הללו. ההתנגדות המתונה יוצאת נגד הממשלות הסמכותניות והמושחתות השולטות ברפובליקות המוסלמיות (רק בטג'יקיסטאן יש לאופוזיציה ייצוג בפרלמנט). אפשר לטעון, כמובן, כי אזור מרכז אסיה לא ידע מעולם ממשל טוב ויעיל, וכי במדינות האלה, כמו בארצות רבות אחרות, שום דבר אינו פועל בלי מידה מסוימת של שחיתות. אולם יש דרגות שונות לשחיתות, ובתקופה של משבר כלכלי חריף עלולות תנועות איסלאמיסטיות לחדור לרפובליקות במרכז אסיה כשהן נישאות על גבי ההבטחה לשלב את הבשורה של דת מוחמד עם שלטון ישר-דרך ויעיל הרבה יותר.