האיסלאם הוא "גורלה של רוסיה" - כך חזה לפני שנים אחדות אלכסיי מלשֶנקו, אחד המזרחנים הרוסים הבכירים (והאמינים) ביותר. אפילו אם זו הגזמה, הרי שהיא איננה גדולה במיוחד.

גם הדמוגרפיה היא גורלה של רוסיה: האיסלאם לא היה כה מאיים אלמלא היה מצבה הדמוגרפי של הארץ כיום ובעתיד קריטי כל כך. באותה מידה אפשר לומר שאסונה (וגורלה) ההיסטורי של רוסיה נעוצים בהתעסקותה האובססיבית בסכנות דמיוניות, תוך כדי הזנחת האיומים האמיתיים. סטלין, כזכור, לא בטח באיש, במיוחד לא בוותיקי הבולשביקים, אבל היה משוכנע שהיטלר לא יתקוף את ברית-המועצות. זוהי תסמונת מרתקת, שכיום, עם הופעתה מחדש של רוסיה כשחקן חשוב בפוליטיקה העולמית, מקבלת שוב חשיבות מכרעת.

ורוסיה היא אכן שחקן חשוב. לאחר שגרמניה הובסה במלחמת העולם הראשונה נדרשו לה חמש-עשרה שנה עד שחזרה והופיעה כמעצמה גדולה בזירה העולמית. לרוסיה נדרש פחות או יותר אותו פרק זמן כדי לחזור לקדמת הבמה אחרי התפרקותה של ברית-המועצות. חזרה זו התאפשרה, יותר מכל, בזכות הגאות במחירם של חומרי הגלם שרוסיה עשירה בהם, כמו נפט וגז. למרות התהפוכות האלימות בכלכלה העולמית, הביקוש לחומרי גלם אלה יוסיף לשמש לרוסים מקור כוח. בה בעת, רוסיה החדשה עומדת בפני אתגרים מבית ומחוץ שאותם לא הכירה קודם לכן - לפחות לא באותה מידה. עתידה תלוי בשאלה כיצד תצליח להתמודד עמם.

אחד האתגרים המרכזיים הניצבים בפני רוסיה הוא יחסיה עם האיסלאם, הן בזירה הפנימית והן במדיניות החוץ שלה. ההנהגה הרוסית ודעת הקהל מבינות זאת במידת מה, אבל אין ספק שהן טרם עמדו על מלוא חשיבותה של הסוגיה. לא קשה לעמוד על הסיבה לכך: זוהי האמונה עמוקת השורשים שאמריקה, והמערב בכלל, הם הסכנה המרכזית המאיימת על רוסיה בעבר, בהווה ובעתיד הנראה לעין.

בפועל, יש לרוסיה ולמערב כמה אינטרסים משותפים במזרח התיכון ובעולם המוסלמי בכלל. אבל הכרת האמת הזו מתנגשת עם הדוקטרינה החדשה שהִכתה שורשים במוסקבה בשנים האחרונות. הדוקטרינה הזו רואה במדינות המוסלמיות את בעלות בריתה הטבעיות של רוסיה בעימות המתמיד והבלתי נמנע עם המערב. דיון מתמשך זה, שבירות המערב מעדיפות להתעלם ממנו בדרך כלל, הוא נושא המאמר שלפנינו.
 

משאיבדו המלחמות עם האימפריה העותמאנית את חשיבותן, והממלכה הצארית התבססה לבטח מן הגבול הפרוסי ועד ולאדיווסטוק, לא הקדישו הרוסים מחשבה יתרה ליחסיהם עם המיעוטים המוסלמיים בתחום שליטתם ולקשריהם עם הארצות המוסלמיות הגובלות בהם. כיבוש הקווקז העניק השראה לשני דורות של סופרים ומשוררים רוסים, מפושקין ולרמונטוב ועד טולסטוי, אבל המערכה הזו הצטיירה בזמנה כמלחמה קולוניאלית אחת מני רבות ברפרטואר של המעצמות האימפריאליות. מה שהשפיע על הכתיבה הספרותית היה כוח המשיכה של עולם זר ואקזוטי, שאפשר אולי להשוותו לקסם שהפעילה הודו על קיפלינג. מפעם לפעם אפשר למצוא אצל היוצרים הרוסים הערה עוינת או מלגלגת, דוגמת שיר הערש הנודע של לרמונטוב על הצ'צ'ני הרע הזוחל סביב הבית כשהוא מצויד בסכין ולבו חורש מזימות. העובדה שלרמונטוב קרא לאחד מחבריו הקצינים בכינוי גוֹרֶטס (מוסלמי הררי) הייתה העילה לדו-קרב שבו קיפד את חייו. אולם אלה היו המקרים היוצאים מן הכלל. אלכסנדר גריבויידוב, שלצד שירותו כדיפלומט היה גם אחד המחזאים הרוסים הגדולים בדורו, נהרג בידי אספסוף קנאי בשגרירות הרוסית בטהרן. המעשה התקבל בצער אך לא חולל גל של איסלאמופוביה, מפני שהתנהגות כזו נחשבה מקובלת למדי במדינות פחות מתורבתות.

האיסלאם כדת וכמקור להשפעה רוחנית לא העסיק כמעט את הכנסייה הרוסית האורתודוקסית. הדת המוסלמית נזכרת מפעם לפעם בכתביהם של פילוסופים ותיאולוגים רוסים בני המאה התשע-עשרה כמו פיוטר צ'דאייב, או הסלבופילים ולדימיר סולובייב ואלכסיי חומיאקוב, אבל ידיעותיהם בנושא היו מועטות ורוב הדברים שכתבו לא היו אלא השערות. המוסקבאי מן השורה לא נתקל כמעט במוסלמים, למעט, אולי, כאשר פגש את חצרן הבית, ובין אלה היה שיעורם של הטטרים גבוה למדי.

גילויי התנגדות מקומיים לשלטון הרוסי בקרב אוכלוסיות מוסלמיות הוסיפו לצוץ מפעם לפעם, אבל אלה דוכאו בידי השלטון המרכזי ללא קושי רב. דוגמאות לכך הן המרד שפרץ במרכז אסיה בשנת 1916, שהביא להימלטותם של כשליש מבני העם הקירגיזי לסין; והתקוממות הבסמאצ'ים ("בנדיטים") בעקבות ההשתלטות הבולשביקית, שנמשכה כמעט שבע שנים. לאירועים אלה יוחסה חשיבות מוגבלת בלבד; הם נתפסו כביטויים בלתי נמנעים של מתיחות ביחסים בין השלטון הקולוניאלי לנתיניו.

בשנות השלושים של המאה העשרים, ואפילו אחרי מלחמת העולם השנייה, סברו משקיפים רבים במערב כי ברית-המועצות, למרות חסרונותיה, הצליחה לפתור את השאלה הלאומית. טענה זו מופיעה בכתביהם של מומחים כמו הנס קוהן או וולטר קולרץ; גם הפילוסופית חנה ארנדט הייתה שותפה לה. במידה מסוימת, הרושם הזה לא היה מוטעה. השלטון הסובייטי אכן הצליח לגייס לשירותו חלקים מן האליטות הפוליטיות הילידיות ולהנחיל להן את האידיאולוגיה הקומוניסטית הרשמית. אנשי האינטליגנציה המקומית שולבו בממסד ומונו לתפקידים בכירים ברפובליקות שלהם. כמה מהם אפילו צורפו למרכז השלטוני, בדיוק כפי שהאריסטוקרטיה הקווקזית זכתה להכרה חברתית ופוליטית בתקופת הצאר.

אבל לאינרציה הכללית ולסטגנציה של שנות השבעים והשמונים היו השלכות משמעותיות גם באזורים המוסלמיים. ברז'נייב, שניסה ככל יכולתו למנוע קונפליקט, נזף לא פעם באזרחי הרפובליקות האסיאתיות על שאינם מתאמצים דיים לטפל בענייניהם בכוחות עצמם ומסתמכים על עזרתו של המרכז, שהתקשה לעמוד בנטל ההולך ומכביד.

 

המצב הוחמר עם התפרקותה של ברית-המועצות, משהתברר כי "ידידוּת העמים" (דרוז'בה נארודוב) המהוללת אינה עמוקה כל כך, בלשון המעטה. מיליונים רבים של רוסים אתניים נטשו את הרפובליקות של מרכז אסיה, משהחלו להרגיש שם לא-בטוחים ולא-רצויים.

מבחינה פוליטית זכו הרפובליקות המוסלמיות המרכזיות לעצמאות, אך במובנים רבים תלותן במוסקבה נמשכה ואף התחזקה. ההנהגה החדשה הייתה כושלת ואת מקום האידיאולוגיה שהתפוגגה תפסו במידת מה האיסלאם והאיסלאמיזם, בעידודם של שליחים מערב הסעודית וממדינות ערביות ומוסלמיות אחרות. בתמיכתם נבנו ברפובליקות מאות מסגדים חדשים, הוקמו ארגונים דתיים-לאומיים וחודש מנהג העלייה לרגל למכה (אם כי בשיעור צנוע של כעשרים אלף צליינים בשנה).

השלטון המרכזי במוסקבה השלים עם הזרמת הכספים ועם ייבוא הרעיונות הזרים, בין משום שהקדיש את עיקר מעייניו לנושאים אחרים ובין משום שעייף מלהתערב בנעשה באזורים אלה. למרות זאת, דומה כי שירותי הביטחון חשו דאגה לנוכח התפשטות ההשפעה הוואהבית, במיוחד בצפון הקווקז, כמו גם לנוכח הופעת כִּתות ותנועות מוסלמיות רדיקליות אחרות דוגמת חיזב אל-תחריר ('מפלגת השחרור'). על פי דיווחים אחדים הקים הקג"ב (שהפך לימים לפס"ב) התארגנויות איסלאמיסטיות משלו שאפשרו לו לקבל מידע עדכני על פעילותם של חוגים אלה.

ההתעוררות הדתית-פוליטית של האיסלאם (ובמקרים רבים, של האיסלאם הרדיקלי) החלה בד בבד עם התגבשותה של גישה לאומנית קיצונית בקרב האוכלוסייה הרוסית. יש לכך קשר מסוים להגירה המוסלמית הנרחבת לערים הגדולות של רוסיה. במוסקבה רבתי מתגוררים כיום קרוב לשני מיליון מוסלמים (רבים מהם תושבים בלתי חוקיים). למעשה, זוהי העיר האירופית בעלת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר. בשנות התשעים אירעו בערים הרוסיות כמה מקרים של התקפות אלימות נגד מוסלמים, תופעה שהולידה גל של תלונות בדבר "דמוניזציה של האיסלאם". לאמיתו של דבר, המתקפות הללו היו בדרך כלל חלק ממאבקי שליטה בשווקים המקומיים או סביבם, אם כי אין להכחיש שעצם נוכחותם של מהגרים זרים רבים כל כך הולידה עוינות וקסנופוביה.

בשעה ששירותי הביטחון היו מוטרדים בעיקר מאופיו החתרני והבדלני של האיסלאם הרדיקלי, עסק משרד החוץ הרוסי בהשפעת הרגשות האנטי-מוסלמיים על יחסיה של רוסיה עם שכנותיה המוסלמיות. בשנת 1998, בעקבות יזמה של שר החוץ דאז, יבגני פרימקוב, כינס משרד החוץ הרוסי ועידה בדרג גבוה שעסקה בבקרת נזקים (פרימקוב החל את דרכו כערביסט, ולימים הגיע לעמדות הבכירות ביותר במנגנון המדינה). המוניטין של רוסיה בעולם המוסלמי היה ממילא בשפל המדרגה, בעקבות המערכה באפגניסטאן ומלחמת צ'צ'ניה הראשונה (1994-1996). כדי לתקן מעט מן הנזק טען משרד החוץ שפריחת האיסלאמופוביה ברוסיה תנחית מכה אנושה על מסורת הסובלנות והאינטגרציה של הארץ. לאמיתו של דבר, הרוסים היו מודאגים יותר מן האפשרות שהמעצמה לשעבר תאבד את כוח השפעתה בקרב מדינות מוסלמיות וערביות שעמן שמרה על קשרים קרובים.

אלא שלמרות המלחמות באפגניסטאן ובצ'צ'ניה לא התפתחו בעולם המוסלמי רגשות אנטי-רוסיים. ארגון המדינות האיסלאמיות הדגים זאת היטב כשסירב לא פעם להעניק חברות לאיצ'קֶריה, הרפובליקה של המורדים הצ'צ'נים. משנסוגה רוסיה מאפגניסטאן היא חדלה לשמש מטרה להתקפות מוסלמיות, מלבד מקרים בודדים של תעמולה אנטי-רוסית ואפילו הכנות ספורדיות, לא-נלהבות, לפעולת טרור (למשל, נגד דיפלומטים רוסים בעיראק). ככלל, תביעותיהם הפוליטיות של המוסלמים ברוסיה לא עוררו מידה רבה של סולידריות מוסלמית מחוץ לגבולות הארץ, וגם הם מצדם לא גילו עניין רב בנעשה בקרב בני דתם במדינות אחרות. מאמץ לגיוס תרומות לקרבנות המלחמה בעזה הניב ב-2009 סיוע בהיקף של מאה אלף רובלים - סכום לא-מרשים בהתחשב בעובדה שברוסיה חיים כיום יותר מעשרים מיליון מוסלמים.

בשנות התשעים התפתחה במסדרונות השלטון הרוסי מעין אסטרטגיה כלפי האיסלאם. רוסיה זנחה את האשליות שרווחו בעשורים הקודמים בדבר ברית הדוקה עם מדינות ערביות "פרוגרסיביות". איש לא שכח שמדינות ערב כמעט מעולם לא שילמו תמורת משלוחי הנשק הגדולים שקיבלו מרוסיה, מה שבהחלט לא הועיל לדימויָן בעיני הקרמלין. אבל הרעיון שרוסיה תוכל למלא תפקיד של מתווך בין המערב (ובמיוחד ארצות-הברית) ובין העולם המוסלמי החל לצבור פופולאריות במוסקבה. רוסיה לא ראתה אפוא בעין יפה את מלחמת עיראק הראשונה, ובוודאי לא את השנייה; היא ניסתה לתווך במלחמת האזרחים בטג'יקיסטאן (שהייתה דועכת ממילא אחרי שנהרגו בה יותר ממאה אלף בני אדם); היא העלתה כמה הצעות בעניין תכנית הגרעין האיראנית (שהסתיימו בלא-כלום); ובשנת 2006 הזמינה את הנהגת חמאס למוסקבה. ראוי לציין שחמאס וחיזבאללה כאחד אינם נכללים כיום ברשימת ארגוני הטרור של שירותי הביון הרוסיים.

להנהגה הרוסית לא נדרש זמן רב כדי להבין שניסיונות תיווך מסוג זה אינם מניבים תוצאות מוחשיות. ובכל זאת, המגעים בדרג הנמוך נמשכו, אולי כדי להראות כי לרוסיה יש עדיין עניין במזרח התיכון וכי יש לייעד לה תפקיד מרכזי בזירה. מוסקבה המשיכה לטעון כי אפשר יהיה לשכנע את איראן שלא להשתמש במתקני הגרעין שלה למטרות צבאיות, למרות הראיות המצטברות שסתרו הנחה זו. בשנת 2007 ערך שר החוץ של חמאס, מחמוד א-זהאר, ביקור נוסף במוסקבה, ללא תוצאות נראות לעין. התועלת היחידה שהפיקה מוסקבה מפעילות התיווך הדיפלומטית שלה הייתה הימנעותן של המדינות המוסלמיות מהבעת תמיכה גלויה במוסלמים תושבי רוסיה - למרבה אכזבתם של האיסלאמיסטים בתוך הפדרציה.

בקצרה, רוסיה נקטה אסטרטגיה של תיווך אך לא תלתה בה תקוות רבות. במקרים רבים היא הדגישה את הכבוד שהיא רוחשת לאיסלאם, למדינות המוסלמיות ולמנהיגיהן, וכן את הצורך לקדם את הפיוס בין תרבויות וציוויליזציות שונות. אלא שבה בעת שרר בין הצדדים אי-אמון הדדי, וברוסיה רווחה הסברה כי כל התקרבות אל העולם המוסלמי תוכל להיות רק מהלך טקטי ותו לא. מובן מאליו שהמדינות המוסלמיות לא היו פותחות במערכה נגדה (בדיוק כפי שנמנעו לעשות זאת נגד סין או הודו) גם אלמלא ניסתה להציג עצמה כ"מתווך הוגן" - שהרי רוסיה היא מעצמה גרעינית חשובה, וזהו בוודאי שיקול מכריע.