אקטיביזם שיפוטי והדיון שאיננו

אוולין גורדון

השתקת הדיון על גבולות סמכותה של הזרוע השופטת גורמת נזק חמור לדמוקרטיה הישראלית




ג
משמעות תפקידו המורחב של בית המשפט העליון היא שאקטיביזם שיפוטי בישראל לא יוכל להישאר בגדר נושא אקדמי גרידא. ואמנם, הדיון בנושא החל להגיע לפורום הציבורי ולתקשורת הארצית. עם זאת, עד לשנה שעברה לא התקיים דיון ציבורי רציני בעניין זה. טורים מזדמנים נכתבו על כך בעיתונים, וחברי כנסת אחדים חוללו מעת לעת מהומה זוטא כאשר פסיקות של בית המשפט פגעו בסמכויותיהם כמחוקקים. אולם באוגוסט 1996, כאשר הוציא בית המשפט העליון צו ביניים נגד סגירת כביש בר אילן בירושלים בשבת, עמדה ישראל נוכח זעקה רמה נגד האקטיביזם השיפוטי.
במבט ראשון נדמה היה שאין כאן עניין חוקתי מהותי. האוכלוסייה החרדית ברובה של רחוב בר אילן רצתה שהרחוב ייסגר בשבת, כפי שנעשה כבר בשכונות רבות בעלות רוב חרדי ברחבי הארץ. ועדה שהוקמה על ידי עיריית ירושלים בשנת 1995 המליצה לסגור את הכביש בשעות התפילה, אך המפקח על התעבורה במשרד התחבורה – שאישורו לעניין נחוץ היות שרחוב בר אילן נחשב עורק תחבורה ראשי – סירב לאשר את הסגירה. לאחר בחירות 1996 ביקשה הממשלה החדשה מהמפקח אלכס לאנגר לשקול שוב את עמדתו, והפעם התרצה והסכים. פעיל מפלגת העבודה ליאור חורב וחברי הכנסת אופיר פינס (עבודה) ויוסי שריד (מרצ) עתרו מיד לבג"ץ כנגד צעד זה. הרכב של שבעה שופטים בראשות הנשיא אהרן ברק הוציא צו ביניים נגד הסגירה תוך ציון מספר שאלות הנוגעות לסבירותה של החלטת המפקח.
צו זה הוא שהביא את יתד נאמן, העיתון היומי של הזרם החרדי הליטאי, לפרסם מאמר מערכת המוקיע את ברק, הכוח המניע שמאחורי האקטיביזם הגובר של בית המשפט, כ"אויב מסוכן" הן ליהדות והן לדמוקרטיה:11
הוא חזק יותר מכל שלטון. הוא מאפיל בכוחו על המשטרה, על הרשות המחוקקת, וגם זו המבצעת. הוא יכול במחי החלטה להזיז שר מכהונתו,ומפלגה מאפשרותה להתמודד.12 תמה הדמוקרטיה, תם שלטון העם.... [הוא] מתיימר להחליט בשבילי ובשבילך מה מותר לנו לחשוב ועל מה מותר לנו להיאבק.13
בהמשך, ייחס מאמר המערכת את כוחו הבלתי רגיל של בית המשפט להתיימרותו של זה להיות מעל לפוליטיקה, והציע פתרון פשוט: אם שופטי בית המשפט העליון נוהגים כפוליטיקאים, יש להתייחס אליהם כאל פוליטיקאים. ברגע שהשופטים ייחשפו לאותה ביקורת ציבורית המרסנת את המחוקקים, טען המאמר, הם יאבדו את מעמדם העל-אנושי וכוחם יפחת בהתאם.
מאמר דומה הופיע בשבועון החרדי הסנסציוני יותר כל השבוע, תחת הכותרת "המטרה: ברק". במבוא למאמר נכתבו הדברים הבאים:
אהרן ברק הוא הכוח המניע מאחורי המערכה המתוחכמת המתנהלת נגד התפישה היהודית בישראל. אסור לפזר את הפגזים. צריך להרים את הכפפה ולהתווכח אתו חזיתית, ולהציג אותו כפי שהוא, כמי שמבצע "הפיכה משפטית", כסכנה לאשיות הדמוקרטיה, כאיום על זכות האזרח לעצב את הארץ בה הוא חי.
בהמשך הדברים יצא המאמר בהתקפה ארוכה על השמאל החילוני ככלל, וסיים בקריאה למקד את המאבק ב"כוח הכוחות של השלטון החילוני, בית המשפט העליון".
יש לנהל מערכה "חכמה" שתציג את הניסיון הלא-דמוקרטי, הלא-ישר והלא מתקבל על הדעת, של אדם בשם אהרן ברק לכפות על עם ישראל את דעותיו הרחוקות מדעות הרוב המכריע של האזרחים היהודיים בישראל.
יש להציג אותו בדמותו האמיתית, כסכנה לאשיות הדמוקרטיה הישראלית, כאיום על חירויות האזרח לבחור לעצמו את הדרך בה תנוהל ארצו, ליטול בכוח "הפיכה משפטית" את הסמכות שאינה שלו ולא ניתנה לו מעולם, משום שאיש לא בחר בו והוא לא הציג למבחן ציבורי אמיתי את רצונותיו השלטוניים.
הקרב חייב להיות ממוקד באיש הזה... משום שכדי לנצח את ברק ואת הכוחות שהוא מייצג, אין צורך לנצח אותו, די לסדוק את שריון הקשקשים שמכסה עליו, כדמות שמעבר לחילוקי הדעות הפוליטיים. כי ברגע שהוא חלק מהמשחק הפוליטי, גם אם הוא מנצח, הוא בן-אלמוות [כך במקור] ובר פגיעה (כמובן רק פגיעה רעיונית ואידיאית, לא חלילה אחרת).
במלחמה הזו אסור לעשות שטויות. אסור להתנהג שלא בנימוס, משום שבכך לא תשכנע איש, אלא אם כן באת לשכנע כי אתה גס רוח.14
כצפוי, השפה הלוחמנית של המאמר– במיוחדההתייחסויות לכך שברק אינו בן אלמוות – משכהאליה אש ציבורית כבדה, שכן נראה היה בעיני המוחים שיש כאן הסתה לאלימות, למרות הקריאה המפורשת של המאמר לנהוג אחרת.
בנוסף למאמרי המערכת בעיתונות החרדית גררה ההחלטה בנושא בר אילן גם תליית כרזות בשכונות חרדיות. כרזות אלה קבעו כי "אהרן ברק עובד מרצ" והסתיימו בקריאה "תימנע רודנות הבג"ץ. ייבחרו שופטי בית המשפט העליון על ידי הציבור".15 חריפים ככל שהיו, אין בכרזות או במאמרי המערכת דבר החורג מן הגבולות הרגילים של הוויכוח בישראל, וניתן לומר בבטחה שלו כוונה הביקורת החרדית אל חברי כנסת חילוניים כמו יוסי ביילין או רפאל איתן, לא הייתה זוכה כמעט לתשומת לב.
אולם במאמרי המערכת האלה הבחינו גם הבחינו. הממסד הפוליטי כולו נזעק, מזועזע מכך שמישהו, כדברי שופט בית המשפט העליון לשעבר חיים כהן, "העז להתבטא בצורה חריפה נגד בית המשפט העליון",16 ונופף בשלושה איומים על חייו של ברק (שניים מהם רק אחרי שהסערה הגיעה לעיצומה), כהוכחה לכך שהעיתונים החרדים אשמים בהמרדה או בהסתה.17
חברי הכנסת יוסי שריד ודדי צוקר (מרצ) קראו ליועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה משטרתית נגד העיתונים בחשד להמרדה.18 יושב ראש ועדת הפנים של הכנסת, סאלח טריף (עבודה), אף תבע מהממשלה לסגור את העיתונים.19 חברת הכנסת דליה איציק (עבודה) הגישה תלונה במשטרה נגד העיתונים, תוך שהיא מגנה בחריפות את "הידיים הרעות והפרימיטיביות, נוטפות הרעל והארס, שכתבו את הדברים האלה".20 מפלגת העבודה אספה די חתימות כדי לכנס מושב מיוחד של הכנסת שידון ב"הסתה" החרדית נגד בית המשפט העליון. חבר הכנסת אלי גולדשמיט (עבודה) הגיש הצעה לחוק שיאפשר, כך אמר, להעמיד לדין אנשים שכתבו "דברי בלע" נגד בית המשפט העליון גם כשיהיה קושי להוכיח עבירות הסתה או המרדה.21 שר המשפטים לשעבר דוד ליבאי (עבודה) הצטרף ליושב ראש ועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת, שאול יהלום (מפד"ל), בטענה כי אפילו ללא חקיקה חדשה כבר הפרו שני העיתונים את החוק נגד זילות בית המשפט.22
התגובות מהימין שבשלטון היו דומות. בנוסף ליהלום ולדברי הביקורת המוגזמים של מרידור ("מסע הסתה חמור וחסר תקדים בתולדות המדינה"), הכריז ראש הממשלה בנימין נתניהו כי בית המשפט העליון הוא "אבן יסוד בחברה הישראלית, ולא ניתן לפגוע במוסד החשוב והמרכזי הזה".23 שר החקלאות רפאל איתן היה בדעה כי "ההשתלחויות נגד נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק הן תופעה בלתי נסבלת ומתאימות אולי לדרום אמריקה או למדינות דיקטטוריות במזרח התיכון".24 ואילו הנשיא עזר וייצמן, המחויב לייצג את הקונסנסוס הלאומי, עשה בדיוק זאת בהעירו כי "זכות הוויכוח הלגיטימי אינה מאפשרת כלל פגיעה בחוק ואי כיבודו".25
הקהילה המשפטית רתחה גם היא. הדיקנים של ארבע הפקולטות למשפטים הגדולות בארץ יצאו בהצהרה המכנה את מאמרי המערכת "מסע של שיסוי" שמטרתו "הפחדה כנגד השופטים".26 ארגון עורכי הדין ברשויות המקומיות, התאחדות מקצועית של יועצים משפטיים ל-170,1 הרשויות המקומיות במדינה, ביקש מהיועץ המשפטי לממשלה, מיכאל בן-יאיר, לנקוט בצעדים נגד העיתונים, בטענה כי "לא יעלה על הדעת שבמדינת חוק יפרסמו עיתונים ציבוריים דברי בלע והסתה שיש בהם סכנה להתרת דמם של שופטי בית המשפט העליון, ושמערכת החוק תתייחס בסלחנות כאילו מדובר בביקורת לגיטימית".27 בן-יאיר ופרקליטת המדינה עדנה ארבל הזהירו בהצהרה משותפת ש"בדברי התקפה אלה טמונה סכנה לערעור אמון הציבור ברשות השופטת בכלל ובבית המשפט העליון בפרט", מכיוון שרשות שופטת "עצמאית" הנה "מעיקרי היסוד לקיום שלטון החוק ולשמירה על המשטר הדמוקרטי במדינת ישראל".28
כדי לא להישאר מאחור, הצטרפו להתקפות גם העיתונים הגדולים. במאמר מערכת טען הארץ כי שני המאמרים מהווים "התקפה על שלטון החוק – ולמעשה, על ערכי היסוד של החברה".29 משה נגבי, הפרשן המשפטי של מעריב, השווה את מאמרי המערכת להסתה שהתנהלה נגד יצחק רבין בחודשים שקדמו להתנקשות בחייו, וקבע כי הם יובילו, קרוב לוודאי, לאלימות נגד ברק.30 ידיעות אחרונות פרסם מאמר של הסופר חיים גורי, שהצהיר כי "לפנינו אפוא ניסיון רציני ומאורגן היטב לפגוע בנשיא בית המשפט העליון ובכל המערכת המשפטית".31 יואל מרקוס, בעל טור בהארץ, גרס כי "קשה שלא להבחין שאכן הוצא חוזה על אהרן ברק. חוזה המכסה שטח רחב הרבה יותר מאשר חייו של ברק; מדובר בחוזה לפגיעה באשיות החוק והדמוקרטיה במדינה".32
אולם התגובה הקיצונית ביותר באה מכיוון 'דור שלום', קבוצה חוץ-פרלמנטרית שהוקמה בעקבות רצח רבין. התנועה הפיצה כרזות ובהן כותרות-דמה של עיתונים המדווחות על רציחתו של ברק על ידי "מתנקש דתי קיצוני". הן כללו ציטוט בדוי של חבר הכנסת החרדי אברהם רביץ (יהדות התורה), לפיו "כשכיניתי את בית המשפט העליון 'סניף של השמאל' לא עלתה בדעתי אפשרות של רצח", והסתיימו בקריאה לציבור: "האם זה מה שצריך לקרות כדי לנער אתכם מהשאננות שלכם?"33
העיתונות החרדית, מצדה, לא נסוגה מול הלחץ. יתד נאמן, המשיך לפרסם כמעט מדי יום מאמרי מערכת שהצדיקו את עמדתו וחזרו על קריאתו לציבור להתייחס לברק כאל פוליטיקאי גרידא. עיתונים חרדיים אחרים הצטרפו גם הם למאבק. אך לבד מעיתונים אלה ומכמה פוליטיקאים חרדיים בולטים, לא נשמע כמעט אף קול שיגן על הדברים שנכתבו או אפילו על זכותם של העיתונים לאמרם. גם היועץ המשפטי לממשלה דאז, בן-יאיר, שסירב לנקוט צעדים בתגובה לתלונות הפליליות, בטענה שסנקציות פליליות יפגעו בחופש הביטוי ובכך "ייגרם יותר נזק מאשר תועלת למסגרת החברתית",34 הבהיר כי אינו מתנגד לשימוש בלחץ חברתי כדי להשתיק את עמדותיהם של הכותבים. בן-יאיר אפילו טען שאחת הסיבות שבגללן עדיף לא להגיש כתב אישום היא שמשפט פומבי ייתן לכותבי המאמרים במה נוספת להשמעת דעותיהם.35
לאחר הפוגה של מספר שבועות שב הנושא ועלה בחודש נובמבר. הפעם היה זה עורך הדין דרור חוטר-ישי, יושב ראש לשכת עורכי הדין, שמצא עצמו בעין הסערה. וגם הפעם הוצת הגפרור על ידי יתד נאמן, אשר פרסם ריאיון ארוך עם חוטר-ישי שהתמקד בדעותיו על פעילותו של בית המשפט העליון. מבלי לנקוב בשמו של ברק,36 האשים חוטר-ישי את בית המשפט בהתעסקות כה רבה בפעילויות לא-ראויות עד שאינו מספיק למלא את חובותיו הבסיסיות כבית משפט. חוטר-ישי הבחין בין "צדק" ל"חוק", בטענה כי:
בית משפט אסור לו... לעשות צדק. בית משפט צריך לעשות משפט... הדבר הכי מסוכן שיכול לקרות לבית משפט, זה ששופט יהיה חופשי לעשות כל מה שבדעתו וכל מה שנראה לו לפי השקפת עולמו כנכון וצודק.
בית משפט צריך רק לעשות משפט. את הגדרת המשפט קובע המחוקק. הוא קובע את הנורמות המשפטיות, ואם הוא קובע נורמות שאינן נראות בעיני העם, העם יכול להחליף אותו ולשנות את הרוב בבית המחוקקים. את השופטים העם לא יכול להחליף, והם ממונים לכל החיים, ולכן תפקידם איננו לקבוע נורמות של מוסר".37
עורך הדין חוטר-ישי – כמו העיתונים החרדיים – תקף כאן את בית המשפט מטעמים דמוקרטיים, בטענה שאם השופטים אינם נבחרים על ידי העם, ולעם אין כל אפשרות לגרום להדחתם, אסור בשום אופן שתפקידם במדינה דמוקרטית יחרוג אל מעבר ליישום החוק כלשונו. השימוש באמת מידה של "סבירות", לדידו של חוטר-ישי, הוא בדיוק חריגה מעין זו, הנוגסת בחופש הפעולה של נבחרי הציבור וכתוצאה מכך גם בדמוקרטיה עצמה: "אתה מתחיל לבדוק את הסבירות ואת המידתיות, ואתה בעצם אומר 'אני המנהל', כי אתה שם את שיקול דעתך במקום שיקול דעתו [של השלטון]". בנוסף לכך, הליברליזציה הדרמטית שחלה בתחום השפיטות וזכות העמידה הגדילה את עומס התיקים עד כדי כך שלשופטים אין עוד זמן לבצע את העבודה המוטלת עליהם: "בג"ץ בא ואומר 'אני עמוס ומותש... ובקושי יש לי זמן לשמוע משפטים, ואין לי כבר סבלנות לשמוע משפטים'. איני יודע אם אתה מודע למה שקורה שם היום, כאשר קובעים 25 ערעורים ליום שזו הרי בדיחה. מי יכול לדון ב-25 תיקים, ומי בכלל יכול לקרוא 25 תיקים, וכאן מדובר בדיני נפשות! זו פשוט שערורייה!"38 לפי חוטר-ישי, כבר היו כמה מקרים של אנשים שהתאבדו בגלל עיכוב בהכרעת עניינם, וזאת בשעה ששופטים כילו את זמנם בבירור מקרים שאינם מעניינו של בית המשפט ובמתן הרצאות בשכר – דבר שלכשעצמו מעלה שאלות לגבי ניגוד אינטרסים – במקום למלא את חובותיהם הבסיסיות.39
בדומה למאמרי המערכת שהופיעו שלושה חודשים לפני כן, עורר הריאיון עם חוטר-ישי גל מחאות. מספר אישי ציבור מהאופוזיציה, כמו גם תנועות הפועלות למען שלטון תקין, דרשו להענישו על התבטאויותיו. חברי הכנסת רן כהן (מרצ) ואופיר פינס קראו לחקירה פלילית נגד חוטר-ישי בחשד לזילות בית המשפט.40 התנועה לאיכות השלטון בישראל דרשה משר המשפטים צחי הנגבי להדיח את חוטר-ישי מהוועדה למינוי שופטים.41 העמותה למינהל תקין "אמִיתַי" דרשה את סילוקו של חוטר-ישי מתפקיד ראש לשכת עורכי הדין, הגישה תלונה למשטרה, וביקשה מהפרקליט המחוזי של תל אביב לזרז חקירה קודמת נגדו בחשד להעלמות מס42 (במקרה או שלא במקרה, כתב האישום בנושא זה הוגש שבוע לאחר הריאיון).
נשיא בית המשפט העליון לשעבר משה לנדוי אמר כי "אי אפשר לעבור בשתיקה על התפרצותו הגסה של ראש לשכת עורכי הדין כלפי בית המשפט העליון",43 בעוד שהנגבי הזהיר כי "לא ניתן לקבל האשמות קטגוריות נגד כל פעולותיה של הרשות השופטת, או נגד בית המשפט העליון בכללותו או נגד נשיא בית המשפט העליון באופן אישי, במיוחד אם הן יוצאות מפיו של ראש לשכת עורכי הדין".44 ראש הממשלה נתניהו, מצדו, גינה בחריפות את מה שכינה "התקפות משולחות רסן" על בית המשפט ושופטיו.45 ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין המליצה על כך שפרקליטת המדינה עדנה ארבל תגיש תלונה משמעתית נגד חוטר-ישי בגין התבטאויותיו.46 ושלושה חודשים לאחר הריאיון עתרה התנועה לאיכות השלטון לבג"ץ בדרישה לסילוקו של חוטר-ישי מתפקידו כיושב ראש לשכת עורכי הדין, בין השאר בשל דברי הביקורת שהשמיע על בית המשפט.47 נכון להיום, העתירה עדיין תלויה ועומדת, כמו גם משפטו של חוטר-ישי בעניין ההאשמה בהעלמות מס. אולם תהא אשר תהא התוצאה, המסר הועבר באופן חד וברור: מי שמרים את קולו על בית המשפט העליון בישראל צריך שיהיה מוכן למלחמה שהיא יותר ממלחמה רעיונית בלבד.

ד
כדי להבין עד כמה חורגת תגובת הציבור הישראלי לביקורת על בית המשפט מאמות המידה הדמוקרטיות הרווחות, די להתבונן בדוגמה שמספקת ארצות-הברית, מולדת האקטיביזם השיפוטי. ארצות-הברית, כזכור, היא בין המדינות הבודדות שבית המשפט העליון שלהן יכול להתחרות בזה של מדינת ישראל במידת החריגה של פסיקותיו מתחום פירוש החוק כלשונו; כתוצאה מכך, גם ניטשו שם כמה מהוויכוחים העזים ביותר בשאלת הלגיטימיות של האקטיביזם השיפוטי.
תפקידם של בתי המשפט היה נושא שנוי במחלוקת בארצות-הברית כבר עשרות רבות של שנים, אולם הדיון התלהט במיוחד מאז פסק הדין רואו נ' וייד משנת 1973 והתערבותה הגדלה והולכת של מערכת המשפט בסוגיות ערכיות שנויות במחלוקת. בפסק דין שניתן בשנת 1996 בעניין רומר נ' איבנס, למשל, ביטל בית המשפט העליון חוק של מדינת קולורדו שאסר על רשויות מקומיות במדינה זו להעניק להומוסקסואלים הגנות וזכויות מיוחדות בתור קבוצת מיעוט. בעניין קומפשן אין דאיינג נ' וושינגטון, פסק בית משפט פדרלי שמדינת וושינגטון אינה רשאית לאסור על רופאים לסייע לחולים להתאבד, מאחר ש"לב החירות הוא זכותו של האדם להגדיר את תפיסותיו שלו לגבי הקיום, המשמעות, היקום ותעלומת חייו של האדם".48
פסיקות אלה עוררו תגובה נזעמת מצד חלקים רחבים בציבור האמריקני מטעמים מהותיים ופרוצדורליים גם יחד. במישור המהותי, רבים דחו את המסקנות המוסריות של בית המשפט. ההתנגדות הפרוצדורלית, לעומת זאת, נבעה מהרושם שבית המשפט העליון העניק, במקרה זה ובמקרים אחרים לפניו, מעמד חוקתי ל"זכויות" שהן פרי יצירתו שלו, ואשר אינן מופיעות למעשה בחוקה. מקרה רואו נ' וייד, למשל, הוכרע על בסיס "הזכות לפרטיות", שבניגוד לחופש הביטוי וחופש הדת, אינה זוכה להגנה מפורשת בחוקה. זכויות אלה, שהולדתן בבית המשפט עצמו, שימשו לאחר מכן את מערכת המשפט כדי לפסוק בשורת סוגיות מוסריות שנויות במחלוקת, כגון הפלות או התאבדות בסיוע רופא, שאלות שלדעת המחנה האנטי-אקטיביסטי מוטב להשאירן להכרעת הרשויות המחוקקות, מתוקף יכולתן לשקף את ערכי החברה בנאמנות רבה יותר.
בשלהי 1996, בעקבות ההתפתחויות האחרונות, הגיעה תחושת הזעם במחנה האנטי-אקטיביסטי לשיא: האווירה התבטאה בפרסום קובץ מאמרים בשם "סוף הדמוקרטיה? השתלטות המערכת המשפטית על הפוליטיקה", שהופיע בגיליון נובמבר 1996 של פירסט תינגס, ירחון שמרני דתי. קובץ המאמרים הוקדש במפורש לשאלה האם הפך האימפריאליזם המשפטי את ארצות-הברית מדמוקרטיה לאוליגרכיה בפועל, והאם, במילותיו של העורך הראשי ריצ'ארד ג'ון נויהאוס, "הגענו – או אנחנו מתקרבים – לנקודה שבה אזרחים בעלי מצפון אינם יכולים עוד לתת את הסכמתם המוסרית למשטר הקיים".49 "שוב ושוב", כתב נויהאוס בהקדמה לקובץ, "שאלות שהן מטבע הדברים פוליטיות מוסטות למישור המשפטי, ואף מוצגות באופן מטעה כשאלות חוקתיות". בהמשך תמצת נויהאוס את מטרת הקובץ:
הטענה הנבחנת במאמרים הבאים היא זו: הממשל בארצות-הברית כבר אינו שולט בהסכמת הנשלטים. הרשות השופטת למעשה הצהירה, בנוגע לעם האמריקני, שהשאלות החשובות ביותר לגבי האופן שבו עלינו להסדיר את חיינו המשותפים נמצאות מחוץ לתחום "הדברים הידועים להם...". בתי המשפט לא ריסנו את עצמם, ואולי אינם מסוגלים לכך, וייתכן שבמסגרת המשטר הנוכחי אין בנמצא בלמים יעילים אחרים. אם כך הדבר, הרינו חוזים בסוף הדמוקרטיה.50
רוב כותבי המאמרים נקטו גם הם לשון חריפה, אשר שיקפה מורת רוח ממוסדות השלטון – עמוקה בהרבה מזו שהובעה במאמרי המערכת של יתד נאמן וכל השבוע. רוברט בורק, שופט פדרלי לשעבר שהיה מועמדו הראשון של רונלד רייגן לבית המשפט העליון (מועמדותו נדחתה על ידי הסנאט), אפילו כינה את השופטים "פורעי חוק": "פורע חוק הוא אדם הכופה על אחרים לעשות כרצונו ללא הרשאה חוקית. זה בדיוק מה שעושים רוב שופטי בית המשפט העליון בהרכבו הנוכחי. וכך עשה בית המשפט העליון מאז ומתמיד, בהינתן לו ההזדמנות", כתב בורק, בהתייחסו לשורת מקרים שבהם הכיר בית המשפט ב"זכויות" שאינן מצוינות במפורש בחוקה. "אף נשיא, חבר קונגרס, מושל או נבחר ציבור אינו שולט בנו שכפי שעושים זאת השופטים. הם מכתיבים לנו את חיינו ולנו אין כל מוצא, כל אמצעי התנגדות ושום דרך לשנות את הצווים השרירותיים שלהם".51 האדלי ארקס, מרצה למשפטים במכללת אמהֶרסט, היה שותף לדעה זו: "פעם אחר פעם, בסוגיות הנוגעות לבסיס המוסרי של חיינו המשותפים, נלקחה הסמכות לחוקק מידי העם עצמו, או מ'הסכמת הנשלטים', והועברה על ידי השופטים לידיהם שלהם".52






הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק

קיסר או קאטו

אסף שגיב

החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2025