המהפך השמרני של סוף שנות השבעים שינה את תמונת המצב במהירות מדהימה עד כדי כך, שתוך שנים ספורות בלבד חדלה הכלכלה הסוציאליסטית לאיים על הפרט ורכושו, וגם צלו המבהיל של הגוש הקומוניסטי אינו מדיר עוד שינה מעיניו של איש. אולם מהירות השינוי השכיחה מרבים את העובדה החשובה, שציר המאבק בין תפישות עולם איננו מספרם של קני השיגור לטילים בליסטיים או שער הריבית הרצוי, אלא הערכים ודרך החיים הראויים לה לחברה. כלומר, היעלמותה של הסכנה הקומוניסטית ועלייתה של כלכלת השוק אינן אלא ניצחון בשני קרבות מתוך המערכה המתמשכת על דמותה של החברה - מערכה ששלביה הבאים אולי קשים מקודמיהם משום שהם נסבים על בעיות וסכנות המזדקרות לעין הרבה פחות מהתמוטטות כלכלית או מאיום צבאי.
על כן טועים אלה המציגים היום את הכלכלה החופשית כפתרון תועלתני וטכני בעיקרו, שניתן לאמצו במנותק משורשיו הערכיים. הזהות הלאומית, חירויות הפרט, הבלמים והאיזונים השלטוניים, המבנה המסורתי של החברה, חשיבות המשפחה והשמירה על ערכי התרבות רבי השנים – כל אלה נתפשים בשנים האחרונות כקישוטי עזר שאינם חיוניים לקיומם של דמוקרטיה ומשק קפיטליסטי מצליח. רבים מן השמרנים במערב נסחפו גם הם בזרם, והסכימו שערכיהם של היחיד והחברה והשקפת עולמם אין להם כל קשר להצלחתם הכלכלית והמדינית.
אבל הדרך הזאת מוטעית וסכנתה מרובה. הוגי דעות מאדמונד ברק ועד פרידריך האייק הראו כיצד החברה החופשית והמתורבתת והכלכלה החופשית כרוכות זו בזו ושואבות מאותם הערכים. בטווח הקצר ניתן להפריד ביניהן, אך לאורך זמן ההתעלמות מן האחת תפגע גם באחרת.
וזהו גם מקור כישלונה של השמרנות בשנים האחרונות: פיצול פוליטי ורעיוני, הנובע מן הנכונות לנתק נושאים מוסריים, פוליטיים וכלכליים אלה מאלה. כך צצות להן מפלגות הדבקות בהפחתת מיסוי וברפורמות כלכליות בלבד, וקבוצות שמרניות אחרות המתרכזות רק בענייני דת ומדינה או במוסר חברתי. כך פוליטיקאים כמו ג'ורג' בוש או ג'ון מייג'ור, המשתייכים לכאורה למחנה השמרני, גורסים כי תם עידן האידיאות והאידיאולוגיות, וכל שעליהם להציע כעת הוא דרך לניהול המדינה שהיא יעילה או מצליחה יותר מן הדרך שמציע היריב הפוליטי – ללא ערכים או עקרונות של ממש. תמיד היו קבוצות ותפישות שונות בקרב השמרנים, אך בתקופות ההגמוניה הפוליטית השמרנית הן השכילו לשתף פעולה מתוך הכרה בחיוניותו של היסוד הערכי המשותף שבתפישת העולם השמרנית לגישור על הפערים וחילוקי הדעות בתוך המחנה.
הכישלון בחידוש הברית הרחבה והערכית הזאת הוא הסיבה לכך שגם הניצחונות הספורים של השמרנים בקלפי אין להם כל משמעות, כאשר אין דבר של ממש - השקפות, ערכים או אמונות - העומד מאחוריהם.
אבל תפקידה של השמרנות לא הסתיים, ולמעשה עיקר מאבקיה עוד לפניה. אף שהאיום הסוציאליסטי והאיום הקומוניסטי מהדגם הישן הובסו, תפישת העולם שעליה התבססו לא נעלמה. היא לובשת עתה מחלצות חדשות, המתוארות בשלל כינויי "פוסט" (פוסט-מודרניזם, פוסט-ציונות וכולי), אך כמקודם היא מבוססת על שאיפה אחת - ערעור על כל ערך, מסורת ומבנה העומדים על תלם בחברה ובתרבות. אותו המאבק על ערכים שהתנהל בעבר דרך מחלוקות בנושאי כלכלה או מדיניות חוץ הפך היום להתקפה גלויה וישירה על עצם המסורות, הכללים והגבולות שכל חברה מתוקנת מציבה לעצמה. סכנתה של ההרסנות חסרת הגבולות הזו גדולה אף משהייתה, משום שהיום היא נחבאת תחת כסות של סובלנות חובקת-כל.
לנוכח האתגר התרבותי והחברתי המקיף הזה עומד המחנה השמרני מפוצל ואובד דרך. אם חפץ הוא לחדש ימיו כקדם, עליו לעמול ליצירת קונסנסוס רחב המבוסס על תפישת עולם תרבותית ופוליטית מקיפה. מעל לכל, עליו לשוב אל הרעיונות שאיחדו אותו בעבר והביאו את הניצחונות הפוליטיים והאידיאיים הגדולים שלו, כדי שיוכל להיבנות מחדש בעתיד.
אופיר העברי,
בשם העורכים
אופיר העברי,
בשם העורכים