לא הייתה זו אהבה רגילה. את ההוכחה לכך סיפקו הכְּרזות של ברק אובאמה, ובמיוחד האיקונים שצייר אמן הרחוב רב־ההשפעה שֶפּרד פֶרי, שהתגלו כלהיט ענק בעצרות הבחירות. המבטים הנשיאותיים המשקיפים בתקווה אל עבר אופק מרוחק, בוטחים ומהורהרים בעת ובעונה אחת, צוירו בגוני אדום עז ואפור. בתחתית השלטים התנוססה רק מילה אחת באותיות קידוש לבנה - "תקווה". פרי, המתאר את יצירתו כ"הנדסת תעמולה", מסביר שכמתנגד נחרץ למעורבות האמריקנית בעיראק, העבודה על הפוסטר הייתה עבורו "כמו ליצור אמנות למען השלום", שהרי אובאמה התנגד למלחמה מראשיתה. אלא שהתשוקה לשלום אינה בדיוק הרוח המאפיינת את הסגנון הגרפי הזה; הוא מזכיר יותר את התעמולה הבולשביקית ואת הפוליטיקה המהפכנית של העולם השלישי, את מפגן הראווה של כוח ופוליטיקה שבשמו דוכאו רבים כל כך. בספרה על פולחן האישיות של בשאר אל־אסד, אי־הבהירויות של השליטה: פוליטיקה, רטוריקה וסמלים בסוריה של ימינו, כותבת ליסה ווידין כי דיוקנאות הרואיים, המציגים דמויות אידיאליות של אישים מורמים מעם, נועדו להבנות "רגע ראשית מכונן המסמל את בואו של תור זהב חדש ואת הקץ למצוקות העבר". ואמנם, הכרזות שנופפו ההמונים אחוזי האקסטזה במסע הבחירות האחרון לנשיאות ארצות־הברית לא הציגו רק את אובאמה מועמד המפלגה הדמוקרטית, אלא גם - ובעיקר - את אובאמה המנהיג האהוב והמיוחל של אמריקה.
לקראת סיומו הידוע מראש של המירוץ, משכו נאומיו של אובאמה ועצרות הבחירות שלו עשרות אלפי תומכים. אנשים בני קבוצות שונות בתכלית בחברה האמריקנית - מאנשי עסקים לבנים מן המעמד העליון, דרך אפרו־אמריקנים ועד הומוסקסואלים - זנחו את המחלוקות ארוכות השנים הנטושות ביניהם והתאחדו למען המטרה המשותפת. הפסטיבלים הללו היו ללא ספק עדות לתשוקתה של אמריקה לשינוי, אך גם - כפי שמסביר פואד עג'מי, מזרחן אמריקני יליד לבנון - עדות למצוקה שבה שרויה אומה גדולה זו. שבועות אחדים לפני הבחירות כתב עג'מי בוול סטריט ג'ורנל כי מראה ההמון העצום, המלווה בהתלהבות קנאית את ההתרחשות הפוליטית, מתקשר בתודעתנו בדרך כלל לחברות אוטוריטיות ולא לדמוקרטיות ליברליות:
למעט בתקופות של סכנה לאומית, נודעו האמריקנים בציפיותיהם המפוכחות, ואפילו המינימליסטיות, מן הבחירות הכלל־ארציות ומן הפוליטיקה עצמה. התוצאות החשובות באמת נקבעו במשא ומתן של חיי היומיום - בידי ממציאים ויזמים ובידי קברניטי התעשייה ואנשי הפיננסים. הייתה לא מעט נחישות בנקודת המבט הלאומית הזאת, משום שמלחמות ופוליטיקה הנחו את דרכה של הרפובליקה. אבל הפיכחון האמריקני והיחס הספקני לפוליטיקה ולמנהיגים הבדילו את ארצות־הברית מן התרבויות הפוליטיות הנוהגות לבשר על גאולה חדשות לבקרים.
גישה מפוכחת ואפילו מינימליסטית זו, שהפכה למסורת בקרב הציבור האמריקני, חבה לא מעט לתקשורת, הממלאת בדרך כלל את תפקידה נאמנה ומקפידה להתייחס לפוליטיקאים בציניות ובחשדנות, אם לא בעוינות של ממש. אלא שעם דריכת כוכבו של אובאמה בשמי הפוליטיקה האמריקנית נזנחה חיש מהר הספקנות המסורתית - והמוצדקת - של התקשורת והוחלפה בלהט משיחי מובהק ובאמונה דתית חדשה. בטיים ובניוזוויק הוצג אובאמה כשראשו עטור הילה קורנת, ואילו בתמונת השער של המגזין רולינג סטון הוא נראה כשהוא אפוף אור נגוהות. דיילי קוֹס, הבלוג הפרוגרסיבי המוביל, התפייט: "אין לכם הרגשה שמשהו מלמעלה מנחה את אובאמה במסעו, לנוכח - כפי שהוא עצמו תיאר זאת - חוסר הסבירות [של ההצלחה שלו]?" גארי הארט פרסם בהפינגטון פוסט טור שכותרתו "הפוליטיקה כטרנסצנדנציה", ובו הכריז כי אובאמה "אינו פועל באותו מישור שבו פועלים פוליטיקאים רגילים… אני רואה בברק אובאמה… סוכן שינוי בעידן מהפכני, דמות ייחודית הניחנת בתכונות הדרושות כדי לפתוח לפנינו את השער אל המאה העשרים ואחת". הבלוגר עזרא קליין מהאמריקן פרוספקט הסכים עם רוח הדברים וטען, בפרפרזה על פתיחת הבשורה על פי יוחנן מן הברית החדשה, כי "נאומיו של אובאמה אינם רק מרגשים - הם מרוממים את הנפש… הוא איננו המילה שהתגשמה בבשר אלא ניצחון המילה על הבשר… אובאמה, במיטבו, מצליח להחזיר אותנו אל עצמנו בדמותנו הנשגבת ביותר". כריס מאתיוס מ־msnbc צוטט בניו יורק אובזרוור כשהוא אומר בהתרגשות: "מעולם לא ראיתי דבר כזה. זה גדול יותר מקנדי. [אובאמה] הופיע, ונראה שהתשובות בידיו. זוהי הברית החדשה".
אין ספק, המשבר הכלכלי החמור שאליו נקלעה ארצות־הברית הניע המוני אמריקנים לתור אחר שינוי. הציבור האמריקני, המגלה בימים כתיקונם אדישות גמורה כלפי הפוליטיקה, יצא הפעם מגדרו בחפשו אחר מנהיג שיביא בכנפיו את הישועה, אחר יד חזקה שתנווט את האומה חזרה אל בסיס כלכלי איתן. לכך תרמו גם הייאוש מן הניהול הכושל של המלחמה בעיראק, וההתלהבות - הראויה לכל שבח - מן ההבטחה לפוליטיקה עיוורת צבעים, שהתגלמה במסע הבחירות של המועמד הדמוקרטי. מסיבות אלה, וכמובן בזכות הכריזמה הבלתי מעורערת של האיש עצמו, קסם הנעורים שהוא מקרין והכישרון הרטורי שלו, העניקה אמריקה לברק אובאמה ניצחון ברור בנובמבר האחרון. אלא שדווקא עתה, כאשר מנהיגותו שובה את הלבבות וסוחפת אחריה רבים וטובים, עלינו להזכיר לעצמנו מדוע האידיאליזציה של הפוליטיקה, ובמיוחד של אישים פוליטיים, מסוכנת כל כך לדמוקרטיות הליברליות; מדוע חברות כאלה זקוקות דווקא לאזרחים ספקניים, קשי אמונה, כדי לשמור על חוסנן ולמלא את התכלית שלשמה קמו.
הדמוקרטיה הליברלית היא, כידוע, עניין שברירי למדי. היא שואפת לכונן סדר, אך בה בעת גם לשמר מידה של אי־סדר. כדמוקרטיה היא מבקשת לבטא רצון אחד - זה של העם, או לפחות של הרוב - אך כמשטר ליברלי היא מחויבת לכבד מגוון של רצונות, אמונות ואינטרסים. כיצד יכולות אפוא הדמוקרטיות הליברליות המודרניות לשמור על האיזון העדין הזה? המפתח, כך סברו כמה מן התיאורטיקנים הבולטים של הדמוקרטיה, נעוץ במושג אמון. רק באמצעות טיפוח קשרים של אמון בין פרטים, בין קבוצות שונות ובין העם לנבחריו, יכול השילוב המורכב והעדין הזה לתפקד בהצלחה ולשגשג. בדיוק משום שכוח הכפייה של השלטון הדמוקרטי מוגבל יחסית, בדיוק משום שיכולתו לאכוף מרות באמצעות הטלת פחד פחותה בהרבה מזו של משטרים סמכותניים, הוא דורש מידה רבה יותר של אמון בחיים הפוליטיים. זהו החמצן המקיים אותו לאורך זמן.
ואולם, כשם שדמוקרטיות נזקקות למינון גבוה של אמון, כך הן מחייבות גם את הגבלתו. הסיבה לכך נעוצה בעצם טבעו של הכוח הפוליטי, הנוטה, כפי שהעיר כבר הלורד אקטון, להשחית את האוחזים בו. "לא תמיד יימצא ההגה בידי מדינאים נאורים", מזהיר אותנו ג'יימס מדיסון בפדרליסט. לפיכך, כדי להבטיח את תפקודה התקין של הרפובליקה - כדי שתוכל למנוע מסיעות מסוימות לחתור תחת טובת הכלל וכדי שתפעל בהתאם לרצון העם - נחוץ מנגנון שיגן עליה מפני גחמות פוליטיות ומפני שחיתות. מנגנון כזה הוא הסדר הפרדת הרשויות, המגביל את כוחה היחסי של כל זרוע שלטונית באמצעות הזרועות האחרות. ואולם, בסופו של דבר, פוליטיקה אינה מדע מדויק, ועתידה לא יובטח בהסדרים מוסדיים בלבד. ההגנה הטובה ביותר מפני השחתתה מצויה בתחום הפסיכולוגי - בדרך חשיבה המתייחסת במשנה זהירות לחיים הפוליטיים, ובעיקר לפוליטיקאים. היטיב לנסח זאת המדינאי האתונאי דמוסתנס: "ישנו אמצעי אחד, המוכר לחכמים, המעניק יתרון וביטחון לכל, אך במיוחד לדמוקרטיות, נגד עריצים. ומהו? החשד".
ואמנם, נדמה שחברות דמוקרטיות אינן יכולות - ואינן צריכות - להימנע מן הספקנות הזאת. היא באה לידי ביטוי בנטייתן לדחות אידיאליזציה של מנהיגים. למעשה, חברות אלה מתעקשות דווקא לחשוף אותם במלוא אנושיותם וחולשתם. אחרי הכל, אלים בני תמותה חיים רק במשטרים רודניים; משטרים החורתים על דגלם את החירות מעדיפים את הפוליטיקאים שלהם ארציים יותר - וניתנים להחלפה. מן הטעם הזה מגבילות הדמוקרטיות את תקופת הכהונה של נבחריהן, ואפילו מנהיגים דגולים נשלחים אחר כבוד הביתה כאשר דעת הקהל סבורה שאין בהם עוד תועלת. וינסטון צ'רצ'יל, שזכה לתהילת עולם כאשר הוביל את בריטניה באחת השעות הקשות בתולדותיה, כשל בניסיונו להיבחר לכהונה נוספת עם תום מלחמת העולם השנייה; ודוד בן־גוריון, שניווט את דרכה של ישראל במאבקי התקומה שלה, גורש ב־1965 ממפא"י מפלגתו ולא הצליח לנחול הישג אלקטורלי מרשים במיוחד בבחירות הכלליות שנערכו באותה שנה, שבהן התמודד בראש רשימת פועלי ישראל (רפ"י).