להגנת הבטלנים

רוברט לואיס סטיבנסון

בחשבון אחרון, גם אפס מעשה שווה משהו

(עמוד 1 מתוך 2 - ראה הכל) הבא

 הסופר והמשורר הסקוטי רוברט לואיס סטיבנסון (1894-1850) מוכר היטב לקורא העברי כמחברם של ספרי הרפתקאות ומתח קלאסיים, ובראשם אי המטמון (1883), החטוף (1886) והמקרה המוזר של ד "ר ג'קיל ומר הייד (1886). אף שהיה עורך דין בהכשרתו, העדיף להשקיע את זמנו בטיולים ובכתיבת ספרי מסעות. סטיבנסון היה גם מסאי בחסד עליון, כפי שניתן ללמוד מן הטקסט הקצר והמשעשע "להגנת הבטלנים", המובא להלן לראשונה בעברית. ב־1877, בעת שחיבר מסה זו, היה סטיבנסון צעיר בן עשרים ושבע, חולני - עקב מחלת השחפת שבה לקה בילדותו - אך מלא חיוניות. שנתיים לאחר מכן עקר לקליפורניה ומשם המשיך עם בת זוגו האמריקנית, פאני אוסברון, לארצות אחרות, בחיפוש אחר אקלים שייטיב עם מצבו הבריאותי. הוא נפטר באי סמואה בגיל צעיר יחסית - ארבעים וארבע שנים - אולם עזבונו הספרותי העשיר ועתיר הדמיון הבטיח לו מקום של כבוד בלבם של קוראים בכל הגילאים.

 
 
דווקא עכשיו, כשהכל מחויבים לרכוש מקצוע מכניס כלשהו, ואף לטרוח בו בהתלהבות, פן יורשעו בפגיעה במהוגנוּת - דווקא עכשיו מדיפה מחאתו של הצד שכנגד, השמח בחלקו ומעדיף להעביר את הזמן בנעימים, ניחוח קל של יהירות ורהב. ולא כך צריך להיות. מה שקרוי "בטלה", שאין פירושו אפס מעשה כי אם עשיית דברים רבים שאינם מוכָּרים על פי הנוסחאות הדוגמטיות של המעמד השליט, זכאי להשמיע את קולו לא פחות מן החריצות עצמה. יש להודות שעצם נוכחותם של אלה המסרבים להשתתף במרדף הגדול אחר פרוטה ועוד פרוטה היא בה בעת עלבון וקריאת השכמה עבור אלה הנכונים לעשות זאת. דמיינו לכם ברנש הגון (שכמותו רואים רבים) שאוזר נחישות, בוחר לצבור פרוטות, וכמאמר הביטוי התקיף, "הולך על זה". אפשר להבין מדוע עשוי אחד כזה, המטפס ביגיעה רבה במעלה ההר, לחוש טינה עמוקה למראם של אנשים נינוחים הרובצים על כרי הדשא שבצד הדרך, מטפחת על עיניהם וכוס משקה בידם. התעלמותו של דיוגנס פגעה באלכסנדר במקום רגיש עד מאוד.1 באיזו תהילה בדיוק זכו אותם ברברים פרועים שכבשו את רומא, שטפו אל תוך בניין הסנאט ומצאו את האבות ישובים בשקט ובשוויון נפש למול הצלחתם?2 כמה מרגיז לעמול בפרך ולהעפיל אל פסגות נישאות ואז לגלות, בסופו של דבר, שהאנושות אדישה להישגיך. על כן מגַנים הפיזיקאים את כל שאינו פיזי; אנשי הכספים סובלים רק בקושי את אלה שאינם יודעים הרבה על מניות; אנשי סֵפֶר מתעבים את הנבערים; ובעלי כל משלחי היד מזלזלים בחסרי המקצוע.
אבל אף שזהו אחד הקשיים הכרוכים בעניין הנידון, אין הוא הגדול שבהם. לא תושלכו לכלא אם תדברו בגנות החריצות, אבל אולי תוקצו מחמת מיאוס אם תדברו כטיפשים. הקושי הגדול ביותר ברוב העניינים הוא לעשותם כראוי; ועל כן, אנא זִכרו שזהו כתב הגנה. אפשר בוודאי לומר רבות, ובצדק, בזכות השקדנות; אבל אפשר גם לומר דבר מה בגנותה, ואת זאת אעשה בהזדמנות זו. השמעת טיעון אחד אין פירושה בהכרח אטימת אוזניים לכל האחרים, ואין סיבה לחשוב שמי שכתב ספר על מסעותיו במונטנגרו לא ביקר מעולם בריצ'מונד.
 

א
ין ספק שבני אדם צריכים להתבטל הרבה בצעירותם. שכן, אף שפה ושם יכול לורד מֶקולי אחד להינצל ממערכת ההישגים של בית הספר כשדעתו צלולה עדיין,3 הרי שמרבית הנערים משלמים מחיר יקר כל כך על עיטוריהם, עד שאחר כך אוזלת להם התחמושת והם מתחילים את חייהם בחוסר כל. אותו הדבר קורה כשבחור משכיל את עצמו, או מניח לאחרים שישכילו אותו. כסיל גדול היה בוודאי אותו ג'נטלמן זקן אשר פנה אל ג'ונסון באוקספורד במילים הבאות: "איש צעיר, שקוד על ספרך כעת, וצבור לך מלאי של ידע; שכן ככל שתרבה שנים, תמצא שהתעמקות בספרים הופכת עבורך למטלה טורדנית גרידא".4 הג'נטלמן הזקן לא ידע, כפי הנראה, שבגיל שבו נזקק אדם למשקפיים ואינו מסוגל ללכת בלי מקל, ישנם דברים רבים אחרים פרט לקריאה שנעשים טורדניים, ולא מעטים מהם הופכים אף בלתי אפשריים. ספרים הם טובים ויפים בדרכם, אבל משמשים תחליף חיוור ביותר לחיים. חבל לשבת כמו הגבירה משאלוט, ולהביט במראה כשגבך מופנה אל כל ההמולה והקסם של המציאות.5 ואם אדם קורא בכל מאודו, לא יישאר לו פנאי רב לחשיבה.
אם תביטו לאחור אל תקופת הלימודים שלכם, בטוחני שלא תהיינה אלה ההפוגות המלאות, החיות והמאלפות של ההשתמטות שעליהן תצטערו; במקומן הייתם מעדיפים לבטל כמה שעות מטושטשות שעברו עליכם בכיתה בְּנים ולא נים. אני עצמי נכחתי בלא מעט שיעורים בימיי. עודני זוכר שסחרור הסביבון הוא מקרה של "יציבות קינטית". עודני זוכר ש"אסכֶּמֶת" איננה מחלה,6 וש"התליָה" איננה פשע.7 אבל אף שלא הייתי בוחר להיפרד מרצוני מפּיסות המידע הללו, בכל זאת איני מייחס להן חשיבות דומה לזו שאני מייחס למיני פכּים וזוטות שנתקלתי בהם ברחוב בשעה שהשתמטתי מלימודיי. לא זה המקום להרחיב בעניין האתר החינוכי הדגול הזה, אשר היה בית הספר החביב על דיקנס ועל בלזק, ושמנפיק מדי שנה מומחים רבים ב"מדעי החיים". די אם נאמר כך: אם בחור אינו לומד ברחובות, הרי זה משום שאינו מסוגל ללמוד. ופרט לכך, המשתמט אינו מבלה את כל שעותיו ברחוב, שהרי הוא יכול לבחור לצאת לפרברים המעובדים שבכפר. הוא יכול להתיישב בצל הלילך ליד פלג קטן, ולעשן מקטרת לצלילי המים המְפכּים בין חלוקי האבנים. ציפור תשיר בסבך, ושם אולי יעלה בדעתו חוט מחשבה נעים, והוא יראה דברים באור חדש. ואם זו אינה השכלה, מהי השכלה? נתאר לעצמנו את מר ארציאלי בר־דעת8 הפונה אל ברנש כזה, ואת השיחה העשויה להתנהל ביניהם:
"שלום לך, בחור צעיר, מה לך כאן?"
"לאמיתו של דבר, אדוני, אני נופש".
"האם אין זו שעת לימודים? אינך אמור לשקוד כעת על ספריך, למען תרכוש ידע?"
"לא, אך ברשותך, גם כך אני הולך בנתיב הלימוד".
"לימוד הוא אומר! הכיצד, אם יוּתר לי לשאול? האם מתמטיקה היא זו?"
"לא, בהחלט לא".
"האם זו מטפיזיקה?"
"גם זו לא".
"האם זו שפה כלשהי?"
"לא, לא שפה".
"האם זה משלח יד?"
"גם לא משלח יד".
"במה מדובר אפוא?"
"מאחר שבקרוב תבוא שעתי לצאת לטיול, אני מבקש לבדוק מה עושים בדרך כלל אנשים כמוני, והיכן מצויים הבורות וסבכי השיחים המכשילים ביותר בדרך; וכמו כן, איזה מין מקל ייטיב לשרת אותי. יתר על כן, אני שוכב כאן, ליד מקווה המים הזה, כדי ללמוד שיעור שאדוני לימדני לכנותו 'שלווה' או 'סיפוק'".
כאן נמלא מר ארציאלי בר־דעת להט רב, ובטלטלו את מקל ההליכה שלו, כשעל פניו ארשת מאיימת ביותר, פתח בדברים הבאים: "לימוד הוא אומר! את כל בני הבלייעל הללו הייתי שולח לקבל את עונשם מידי התליין!"
וכך היה הולך לדרכו, כשהוא פורע את מטפחת צווארו כתרנגול הודו הפורש את נוצותיו.

(עמוד 1 מתוך 2 - ראה הכל) הבא





קיסר או קאטו

אסף שגיב

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

רות גביזון

הציונות על פי עקרונות ליברליים

תכניות חדשות להגמוניה הישנה

אוולין גורדון

'משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת', מאת מנחם מאוטנר

מבצע "עופרת יצוקה" ותורת המלחמה הצודקת

אסא כשר

האם נהגה ישראל באורח מוסרי בפעולתה נגד ארגוני הטרור ברצועת עזה?


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021