זונה וליסטים בבית המדרש

עידו חברוני

בעלי תשובה אינם צריכים למחוק את עברם כדי לפתוח דף חדש


לאסיר משוחרר מספר 24601 לא נותרה כל תקווה. למרות שפרע את חובו לחברה, היא אינה מוכנה לשכוח את עברו. מאז יצא מבית הכלא מלווה אותו תעודת השחרור הצהובה שלו כאות קין ובכל מקום שאליו הוא מגיע נטרקות בפניו כל הדלתות. בלית ברירה הוא בורא לעצמו זהות חדשה: לא ז'ן ולז'ן ייקרא לו מעתה, כי אם האב מדלין, תעשיין מכובד ונדיב. כעת, נראה שהצליח לעלות על דרך הישר: "הוא חי במונטרי, מאושר מכך שהתגבר על אופיו הקשה והרע, ומכך שמחציתם השנייה של חייו סותרת את מחציתם הראשונה. הוא חי בשלווה, בביטחון ובתקווה, ובראשו שתי מחשבות בלבד: לחמוק מיד האדם ולשוב אל הבורא".1 ואולם, צל העבר מסרב להרפות ממנו, ובאחד מרגעי השיא של עלילת   נאלץ מדלין להשיל מעליו את קליפת חייו החדשים כדי להציל אדם אחר ממאסר עולם. הוא ניצב על בימת אולם בית המשפט ומכריז: "אני הוא ז'ן ולז'ן, עשיתי כמיטב יכולתי להסתתר; החלפתי את שמי, התעשרתי, רציתי לחיות בקרב האנשים הישרים. מסתבר שאין זה אפשרי".2

למרות שנטש לחלוטין את אורחות חייו הישנות ואימץ לו את דרך הטוב, נותר ז'ן ולז'ן אסיר עולם של עברו. דמותו, הבידיונית אמנם, מציגה היטב את דרך החתחתים המתעקלת מעולם החטא לחיים הנורמטיביים. האדם המחליט לשנות את אורחות חייו מן היסוד - ולצורך העניין, אין זה משנה אם מדובר במהפך דתי או מוסרי או שניהם גם יחד - צריך להתמודד עם אתגרים חברתיים ופסיכולוגיים קשים, לעתים כבדים מנשוא. אף שהדת, המשפט והפסיכולוגיה מכירים באפשרות של תמורה חיובית רדיקלית בחייו של אדם, ואף מעודדים אותה במקרים רבים, ההכרה הזאת אינה מיתרגמת בהכרח לגישה חברתית סובלנית כלפי בעל התשובה. החשדנות שבה הוא נתקל על כל צעד ושעל מובנת בהחלט, כמעט מחויבת המציאות: וכי מי יבחר למשרה ציבורית אדם שהורשע במעילה לפני שנים רבות? ואילו הורים יפקידו את ילדיהם בידי מחנך שנטל סמים בצעירותו?
מאבקו של בעל התשובה מתנהל גם בתוך נפשו פנימה. השינוי העמוק שעבר תובע ממנו לעתים למחוק פרטים מעברו, להתעלם מזיכרונות, להיפרד לשלום מאנשים, ממקומות, מחוויות. הפרק החדש שפתח בחייו מעמיד את הרציפות הביוגרפית של קיומו האישי בסימן שאלה. התלבטות עזה מלווה אותו בכל אשר יפנה: כיצד ישמור על קוהרנטיות פנימית למרות התהום הפעורה בין מי שהיה למי שהוא עכשיו? כיצד יחיה עם מציאותם של שני "אני" בקרבו - ה"אני" החוטא וה"אני" המתוקן? האם עליו להתכחש לחלוטין לעצמיותו הקודמת, להתנתק לגמרי מן העבר, או שמא עליו לשאת עמו חלק מן ה"אני" הישן במסלול החדש שבו הוא צועד כיום?
הדילמות הללו הטרידו גם את מנוחתם של חז"ל. כמי שהאמינו בכל לבם באפשרות השינוי והתיקון ועם זאת ידעו את קשיי מימושה, הם ירדו לעומקו של התהליך הנפשי והחברתי שעובר בעל התשובה. במאמר זה נבחן שני סיפורים חז"ליים המתמודדים עם סוגיה סבוכה זו: הראשון מגולל את קורותיה של פרוצה הנוטשת את עולם החטאים ומבקשת להינשא לתלמיד ישיבה, והשני עוסק בריש לקיש - ליסטים בצעירותו שנעשה לחכם מפורסם בבגרותו. דרך הסיפורים הללו, שבמוֹקדם ניצבות דמויות בעלות היסטוריה אישית מפוקפקת, נעמוד על ייחודה ועל מורכבותה של הגישה המוסרית והפסיכולוגית המשתקפת באמירתו של ריש לקיש, שמתמצתת, בעיני רבים, את דרך התשובה היהודית: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות".3


ב
סיפור הראשון המובא כאן מתגיירת זונה מפורסמת בעקבות מפגש עם תלמיד ישיבה, שהגיע לחדר המיטות שלה במטרה לחטוא, אך חזר בו ברגע האחרון:
מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים והיתה נוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה. שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן.
כיון שהגיע זמנו בא וישב לו על פתח ביתה.
נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו האיש שקבעת לו זמן הרי הוא יושב על פתח הבית.
אמרה לה: יכנס.
כיון שנכנס הציעה לו שבע מטות של כסף ואחת של זהב והיא היתה בעליונה. ובין כל אחת ואחת ספסלין של כסף ועליון של זהב.
כיון שהגיעו לאותו מעשה באו ארבע ציציותיו ונדמו לו כארבעה עדים וטפחו לו על פניו.
מיד נשמט וישב לו על גבי קרקע.
אף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע.
אמרה לו: גפה של רומי איני מניחתך עד שתאמר מה מום ראית בי.
אמר לה: העבודה לא ראיתי בך מום שאין כיפיך בכל העולם אלא מצוה קלה צונו ה' אלהינו וכתב בה "אני ה' אלהיכם" "אני ה' אלהיכם" שתי פעמים. "אני ה' אלהיכם" אני עתיד לשלם שכר, "אני ה' אלהיכם" עתיד ליפרע.
אמרה לו: העבודה איני מניחתך עד שתכתוב לי שמך ושם עירך ושם מדרשך שאתה למד בו תורה.
וכתב לה שמו ושם עירו ושם רבו ושם מדרשו שלמד בו תורה.
עמדה ובזבזה את כל ממונה שליש למלכות שליש לעניים ושליש נטלה עמה ובאתה ועמדה בבית מדרשו של ר' חייא.
אמרה לו: רבי גיירני.
אמר לה: שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?
הוציאה לו כתב שבידה.
אמר לו: עמוד זכה במקחך.
אותן המצעות שהציעה לך באיסור תציע לך בהיתר…4
שני גיבורים מובילים את הסיפור הזה במעין מרוץ שליחים מעגלי: ראשון יוצא תלמיד הישיבה, הגיבור ה"טבעי" של הסיפור, אל ביתה המרוחק של הזונה, המתגוררת באחד מ"כרכי הים", שהוא, ככל הנראה, רומא. לאחר המפגש ביניהם הוא נעלם מן הסיפור, וכעת מובילה הזונה את קו העלילה ומשיבה אותו אל נקודת המוצא - בית המדרש. תפקידו של התלמיד בסיפור ראוי לניתוח בפני עצמו, אך כאן אני מבקש להתמקד בתהליך שעוברת הזונה, גיבורה מתוקף הנסיבות, אישה עצמאית ואסרטיבית - אם להשתמש במונחים הלקוחים מעולם מושגים אחר לחלוטין.
התלמיד יודע לקראת מה הוא הולך, אבל על הזונה ניחתים האירועים בהפתעה גמורה. כאשר הוא מתייצב בפתח ביתה, היא אינה מרגישה בשום דבר יוצא דופן: עוד לקוח, עוד יום עבודה רגיל, עוד ארבע מאות זהובים לחשבון הבנק. אולם במקום לנהוג כמצופה ממנו, התלמיד נעצר רגע לפני נקודת האל־חזור, מוותר על סכום העתק שהשקיע, וחוזר בו. הזונה ההמומה מניחה שרק פגם גופני, רק סדק באשליה המפתה שהיא מציגה בפני לקוחותיה, עשוי לגרום למעשה כה בלתי צפוי. לפיכך היא יורדת מן המיטה, מתיישבת לצדו ומבקשת להבין: "מה מום ראית בי?" ברגע הזה, שבו שניהם מעורטלים מבגדים, מתדמיות ומפנטזיות, פורש התלמיד בפניה את תמצית אמונתו באל, בשכר ובעונש. דבריו מזעזעים את עולמה של האישה שלצדו והיא מבקשת שיכתוב לה את פרטיו ומשלחת אותו לדרכו. כעת היא נפטרת משני שלישים של הממון שצברה בחטאיה ויוצאת לדרך עם השליש הנותר ועם המצעים המיותמים שהכינה עבור התלמיד.5
בהגיעה לבית המדרש בוחן הרב את מניעיה. "שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים?" הוא שואל אותה, מתוך דאגה שהיצר הוא ששולט במעשיה. תשובתה מפיגה את חששותיו בנוגע למניעיה: לא את עיניה נתנה בתלמיד כי אם את לבה. עתה פונה הרב לתלמיד ומורה לו: "עמוד זכה במקחך". מילים אלו, המשקפות את השינוי שחל ביחסים בין הדמויות, מחוללות גם תמורה עמוקה במשמעותם של האובייקטים המרכזיים בסיפור. ארבע מאות הזהובים ששלח התלמיד לפרוצה, כסף בזוי בעיניים יהודיות - "לא־תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך", מצווה התורה6 - עוברים כאן טרנספורמציה, "גיור", ומקבלים משמעות דתית מובהקת; כסף האתנן הופך לכסף קידושין. חתימת דבריו של הרב ממשיכה את אותו קו מחשבה: "אותן המצעות שהציעה לך באיסור תציע לך בהיתר". בדומה לאתנן, מתהפך גם תפקידם של המצעים שהביאה עמה הזונה לשעבר: הסדינים והשמיכות ששימשו בעבר לאירוח לקוחות בבירת החטאים, מהווים מעתה תשתית להקמת בית כדת משה וישראל.
מן הדברים האלה עולה תפיסה מרתקת בנוגע למהותה של התשובה וליחס שהיא מכוננת בין עברו של האדם ובין ההווה שלו ועתידו. ייחודה של תפיסה זו יתבהר עוד יותר מתוך השוואתה לדגם שמציג הסיפור הבא, שמקורו בחוגי הנזירים שחיו במדבר המצרי במאות הרביעית והחמישית לספירה:
הייתה פעם זונה שנקראה תאיס, שהייתה יפה כל כך עד שרבים מכרו את כל רכושם עבורה ונותרו עניים לגמרי; מריבות התעוררו בין מאהביה, ופעמים רבות נשטפה דלתה בדמם של גברים צעירים. כאשר שמע על כך אבא פפנוטיוס, לבש בגדי חולין ויצא לפגוש אותה בעיר מסוימת במצרים. הוא העביר לה מטבע כסף כתשלום עבור ביצוע החטא. היא קיבלה את התשלום ואמרה: "הבה ניכנס פנימה". כשנכנס, התיישב על המיטה שהייתה מכוסה במצעים יקרים והזמין אותה, באָמרו: "אם ישנו חדר פרטי יותר, בואי וניכנס אליו". "יש חדר כזה, אך אם אתה חושש מאנשים, דע שאיש אינו נכנס לחדר הזה לעולם - מלבד, כמובן, אלוהים, מפני שאין מקום נסתר מעיני האלוהות". כאשר שמע זאת הזקן, אמר לה: "אם כן, את יודעת שיש אלוהים?" והיא ענתה לו: "אני יודעת על אלוהים ועל הממלכה הנצחית ועל העינויים הצפויים לחוטאים". "אבל, אם את יודעת את זה", אמר, "מדוע את גורמת לאבדנן של נשמות כה רבות, חטא שבגינו את עתידה לשלם לא רק עבור עוונותייך שלך, אלא גם עבור עוונותיהם?" כששמעה זאת תאיס, השליכה עצמה לרגלי פפנוטיוס והפצירה בו בדמעות: "הענק לי כפרה, אבי, מפני שאני בטוחה שאמצא מחילה בתפילותיך. אני מתחננת בפניך להמתין לי שלוש שעות בלבד ואחר כך, לאן שתאמר לי - אלך, ומה שתאמר לי - אעשה". פפנוטיוס קבע עמה מקום מפגש והיא הלכה ואספה את כל הטובין שקיבלה עבור חטאיה וערמה אותם במרכז העיר, לעיני כולם, באָמרה: "בואו כולכם שחטאתם אתי וראו כיצד אני שורפת את כל מה שנתתם לי"…
כאשר אוּכּל כל הרכוש בלהבות, הלכה למקום שקבעה עם האב. אז לקח אותה פפנוטיוס למנזר של בתולות והכניסה לתא קטן. את פתח התא סתם בעופרת, והותיר אך חרך קטן, כדי שדרכו תוכלנה האחיות להעביר לה מדי יום מעט לחם ומים. כאשר הבינה תאיס שהדלת נאטמה בעופרת, אמרה לו: "אבי, והיכן אתה רוצה שאטיל את מימיי?" ענה לה: "בתא, כמו שראוי לך". אז שאלה אותו כיצד כדאי שתתפלל לאל, והוא ענה לה: "אינך ראויה לקרוא בשם האל, או להרים ידייך למרום, מפני ששפתייך מלאות בחטא וידייך מטונפות ברשע; כל שתוכלי לעשות הוא לעמוד כשפנייך למזרח ולחזור על המילים: 'אתה שעשית אותי, רחם עליי'".7 
קשה להתעלם מן הדמיון בין העלילה הנוצרית למדרש היהודי: שני הסיפורים עוסקים באדם דתי העוזב את סביבתו האדוקה במטרה לפגוש בזונת צמרת. הפגישה אמנם מתקיימת, אולם במקום להוליד חטא של תאוות בשרים היא מחוללת דיאלוג על אודות עיקרי האמונה באל ובסדר המוסרי השולט בעולם. כתוצאה מן השיחה מחליטה הפרוצה לנטוש את חיי החטא, להיפטר מן הרכוש והממון שצברה במסגרת עבודתה, ולהיכנס לעולם הדתי בעקבותיו של הגבר.






האתיקה של ממלכת הפיות

ג"ק צ'סטרטון

אגדות מלמדות אותנו על העולם יותר מן המדע המודרני

המדינה היהודית: הצדקה עקרונית ודמותה הרצויה

רות גביזון

הציונות על פי עקרונות ליברליים

האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2022