הדפסה
גרסת PDFהקמתה של מדינת ישראל הותירה מציאות זו על כנה. אכן, היהודי הצרפתי מזהה עצמו לעתים הן עם ישראל והן עם צרפת, והזדהות כפולה זו עלולה לעתים להציב בפניו בעיות פוליטיות ומוסריות; אך בכך אין הוא שונה מבני מיעוטים רבים אחרים, השומרים על זיקה לארצות מוצאם, הממשיות או הנכספות.
האיסלאם מציג תביעה ריבונית מסוג אחר. האומה האיסלאמית המדומיינת אינה שוכנת כיום בשום מקום, אך היא מדמיינת את עצמה בכל מקום. הריבונות שאותה היא שואפת לכונן חובקת תבל ומלואה. לונדון אינה שונה מבחינה זו ממכה, או פריז ממדינה. כל אלה הן נחלותיו של אללה ועל כן גם נחלותיה של האומה.
זהו המצע שממנו צומחת התביעה הפוליטית חובקת העולם של פוסקים מוסלמים בני־ימינו. אל־קרדאווי קורא למוסלמים במערב לפעול למען אחיהם הסובלים בפלסטין, בקוסובו, בצ'צ'ניה ובמקומות אחרים.26 "המועצה האירופית לפסקי הלכה ולמחקרים", גוף בראשותו שקם בלונדון ב־29 במרס 1997, קבעה כי התנאי להשתתפותו של מוסלמי בתהליך הפוליטי במדינה מערבית כלשהי הוא שהדבר ישרת את האינטרסים של המוסלמים בכללם באופן שאין להשיגו באמצעים אחרים.27 עיקרון דומה בוטא על ידי פדלאללה.28 החובה הפוליטית של המוסלמי החי באירופה אינה מצטמצמת, אם כן, לטריטוריה מוגדרת או לקהילות מסוימות; היא מעוגנת בהשתייכותו לאומת האיסלאם האוניברסלית ובהכרתו כי היא לבדה קנה המידה אשר צריך להנחות את פעולותיו בכל נקודה על פני הגלובוס.
התפיסה הגלובלית של האומה המוסלמית המדומיינת נתמכת בידי התפתחויות טכנולוגיות, ובעיקר בידי אמצעי התקשורת חוצי הגבולות של הטלוויזיה בלוויין ושל רשת האינטרנט. אמצעי תקשורת אלו מאפשרים למוסלמים להשתתף באופן סימולטני בדמיוּן האומה שלהם אף שהם חיים במדינות - ואפילו ביבשות - שונות. בעיני הוגי הדעות המוסלמים, אין זה צירוף מקרים; לשיטתם, הופעת האינטרנט והטלוויזיה בלוויין היא חלק מתכנית אלוהית, והתפקיד שאללה הועיד מלכתחילה למדיומים האלה הוא לשרת את הבשורה של האיסלאם ולחשוף אותה בפני האנושות בכללה.29
על יסוד הבנה זו מקימים פוסקי הלכה ודרשנים מוסלמים אתרי אינטרנט וערוצי טלוויזיה שמטרתם כפולה: לאפשר לכלל המוסלמים בעולם, בכלל זה במערב, לדמיין עצמם במקביל ועל בסיס יומיומי כבניה של אומה אחת, דתית ופוליטית גם יחד; ולהעמיד לרשותו של האיסלאם אמצעי הטפה משוכללים. כאשר אל־קרדאווי משדר את תכנית ההלכה השבועית שלו ברשת אל־ג'זירה צופים בה בו־זמנית מוסלמים בכל רחבי העולם; וכאשר פורטל האינטרנט "איסלאם און־ליין", הפועל בפיקוחו, מפרסם את דיווחי החדשות הגלובליים שלו, המתמקדים בזווית האיסלאמית של האירועים - יהא נושאם פוליטיקה, חברה, תרבות או ספורט - קוראים אותם בו־זמנית מוסלמים בכל רחבי העולם; וכאשר "המועצה האירופית לפסקי הלכה ולמחקרים" בראשותו מפרסמת את פסיקותיה, בספרים או באינטרנט, הן נוגעות לזהות מוסלמית חוצת גבולות וריבונויות.30
איש המערב החש כי האיסלאם מאיים על זהותו - אם כנוצרי מאמין, אם כנאמן של השקפת העולם הדמוקרטית־ליברלית, אם כבן לאומה טריטוריאלית - אינו רואה אפוא רק מהרהורי לבו. הגות איסלאמית בת־ימינו אכן שמה לה למטרה להפוך את האירופים למוסלמים - והיא עושה זאת במילים מפורשות, בגלוי, ללא גמגומים או שימוש בשפה דו־משמעית. לאדם המערבי יש גם הצדקה לראות בהגות האיסלאמית הזאת איום על ריבונותו ועל זכותו להגדרה עצמית במסגרת טריטוריאלית מוגדרת; אומת האיסלאם המדומיינת אכן מטפחת שאיפות להגמוניה גלובלית, שאותן היא מקדמת בעזרת אמצעי התקשורת ההמוניים - ובניה נדרשים לפעול בשמן של השאיפות האלה בכל מקום שבו הם נמצאים. כאן מתגלה לעינינו הבדל מכריע בין האומה המדומיינת היהודית לזו המוסלמית: נזילותה וגמישותה של הזהות היהודית אפשרה לאנטישמי להשליך על היהודים את הפחדים האפלים ביותר שלו ולייחס להם את הרצון לשלטון עולמי. זהו מקור כוח המשיכה של הפרוטוקולים של זקני ציון ואינספור תיאוריות אחרות העוסקות ב"קנוניה" היהודית. אבל חתירתו של האיסלאם לפרוש את מרותו על תבל כולה אינה פנטזיה קדחתנית של אירופים שטופי חרדה, אלא החזון שאותו הגו ושאותו מציגים בריש גלי בכירי ההוגים המוסלמים־ערבים עצמם.31
ד
אין אפוא מנוס מן המסקנה: מבחינה רעיונית צרופה, החשש הרווח באירופה מפני האיסלאם אינו מופרך. המאמין המוסלמי החי ביבשת חשוף להטפה המטילה עליו חובה דתית ופוליטית לפעול למען המרת דתם של הנוצרים ולמען החלת מרותה של אומת האיסלאם על כל נחלה אפשרית, ובכלל זאת אירופה.
אלא שהחיים מורכבים יותר מן הנוסחאות המופשטות של חכמי ההלכה. בעולם המעשה, רוב המהגרים המוסלמים באירופה (גם אם לא כולם) אינם מתגייסים בשירות חזון אומת האיסלאם או דוחים אותו. אחת הסיבות המרכזיות לפער בין ההלכה למעשה היא הרגש הדתי הרופף של רבים מהמהגרים. הגם שאלה מגדירים את השתייכותם לאיסלאם כמסגרת הזהות העיקרית שלהם, הצהרה זו ריקה תכופות מתוכן; הם מבקרים לעתים רחוקות במסגד, אינם מקפידים על מצוות ואיסורים דוגמת ההימנעות משתיית אלכוהול ולא מעניקים משקל כלשהו ל"טובת האומה המוסלמית" בהכרעותיהם הפוליטיות. היחס שלהם לאיסלאם רוחני בלבד - כמעט על גבול הפולקלור - ואין לו כל ביטוי ציבורי. כך, לדוגמה, בגרמניה: לפי הערכתם של ארבעת הארגונים המוסלמיים הגדולים במדינה, רק חמש מאות אלף מבין 3.4 מיליוני המוסלמים החיים בה משתתפים בתפילות יום שישי במסגדים ובחדרי התפילה - השתתפות שאפשר לראות בה אמת מידה מינימלית לזהות איסלאמית פעילה.32
מחסום אחר הוא הזיקה האיתנה של רבים מהמהגרים המוסלמים למסגרות זהות אחרות - ובראשן האומה הטריטוריאלית שבה נולדו, שפת אמם והאסכולה ההלכתית שאליה הם משתייכים. בכל אחת מן המדינות הגדולות באירופה מתפצלים המהגרים המוסלמים לקבוצות רוב ומיעוט על יסוד השתייכותם הלאומית. אף שמוסדות הדת והתרבות האיסלאמיים פתוחים בפני הכלל, מהגרים ותושבים ממוצא תורכי יעדיפו להתפלל במסגדים בעלי אוריינטציה תורכית, ואילו מהגרים ממוצא מרוקני יבכרו מסגדים בעלי אוריינטציה מרוקנית. מסגרות אלו מתפצלות לתת־מסגרות שבהן מתרוצצים זרמים שונים; אלה - בין אם הם מחזיקים בגישה מקסימליסטית ביחס לחזון של אומת האיסלאם ובין אם השקפתם בנושא מינימליסטית - מבטאים את חוסר־אחדותה בפועל של האומה המוסלמית המדומיינת ואת אי־יכולתם של המשתייכים אליה להתנער מן הזהויות האחרות שלהם.
על כך יש להוסיף את הנגישות המוגבלת של המהגרים לאמצעים המתווכים את האומה המוסלמית המדומיינת. להלכה, הטלוויזיה בלוויין והאינטרנט מאפשרים למבשריה ולדובריה של האומה הזאת לחצות את כל המחסומים הטריטוריאליים והאתניים. אך בפועל אין הדבר כך. בני הדור השני של המהגרים, שאינם יודעים ערבית כלל או שולטים באופן חלקי בלשון המדוברת בלבד, מתקשים לעתים קרובות להבין את הדרשות ואת החיבורים של הוגי הדעות הערבים־מוסלמים הפונים אליהם בלשון הספרותית. קיימים גם מכשולים בעלי אופי טכני יותר: בגרמניה, למשל, החוק מחייב את בעלי הבתים לאשר התקנת צלחות לוויין לשוכרים בעלי דרכון זר, אך לא לשוכרים בעלי אזרחות גרמנית. מהגרים מוסלמים בני הדור השני נתקלים תכופות בסירוב לבקשת ההתקנה, בין השאר משום שבעלי הדירות חוששים שבניין עטור צלחות לוויין ייראה כ"מגורי מהגרים" - חזות שתביא לירידת ערכו.
ואולם, המעצור המשמעותי ביותר המונע מן המהגרים הזדהות מלאה עם אומת האיסלאם כישות דתית־פוליטית מאוחדת הוא הבנתם של רבים מהם כי מדובר ברעיון מסוכן. הכרה זו הצמיחה הגות משגשגת משלה - הגות המבקשת לרסן, אם לא לשלול, את ההיבט הפוליטי והמיסיונרי של הזהות המוסלמית־אירופית. משקלה ההלכתי של ספרות זו אמנם אינו משתווה למשקלם של גדולי הפוסקים בעולם הערבי־מוסלמי, אך יש לה תהודה ציבורית עצומה.33
גם בין אותם מהגרים אדוקים בדתם ופעילים בקהילותיהם, הרואים בעיני רוחם אומה איסלאמית גלובלית, רבים בוחרים במודע לגשר בין אמונתם ובין הרצון שלהם להתערות בחברה שבה הם חיים. במחקר השדה שערכתי בקרב מוסלמים גרמנים העידו נשאלים רבים על ניסיונם לשלב בין העולמות, לעתים מתוך הבנה ברורה, שהדבר מחייב אותם לחיות מתוך סתירה פנימית גלויה. יותר משהם מעוניינים לאסלם את שכניהם, הם רוצים לזכות בהכרה, ביחס של כבוד מחברה הרואה בהם תכופות אנשים מפגרים וחשוכים. חסן, בן 31, סטודנט למחשבים, היגר בשנת 2003 ממרוקו לדרמשטאט. במהלך הלימודים התאהב בגרמנייה קתולית, ממוצא רוסי למחצה, והתחתן עמה. כששאלתי אותו על התפקיד שהוא מייעד לעצמו כמוסלמי בחברה הגרמנית השיב שאין לו תפקיד כזה. "היום יש אינטרנט, יש טלוויזיה, לא צריך אנשים שיטיפו לאיסלאם כמו לפני חמש מאות שנה", אמר. "האיסלאם אינו סוד. הוא פתוח בפני מי שרוצה להכירו". עומר, בן 53, פרוד ואב לשלושה, היגר ב־1985 לגרמניה ממצרים. הוא מעריץ את גישתו ההלכתית של השייח אל־קרדאווי ומצטט את חזונו על אירופה שתהפוך בהדרגה למוסלמית מרצונם החופשי של תושביה: "זו הייתה הבטחת אללה לנביא, שהאיסלאם יתפשט" הוא אומר. אבל הוא שולל את קביעת הפוסק שעליו להצביע בבחירות בגרמניה בהתאם לאינטרס המוסלמי: "אני מכבד את דעתו של אל־קרדאווי מבחינה תיאורטית, אבל יש ריאליה. אין דבר כזה הצבעה למפלגה בהתאם לאינטרס של האומה המוסלמית. אני חי כאן, ילדיי חיים כאן, אני צריך להצביע בהתאם לאינטרס של החברה שבה אני גר". מסרור, מהנדס תוכנה בן 27 שמשפחתו היגרה ב־1985 לגרמניה מפקיסטן, הוא בן לעדה האחמדית (הנתפסת ככת כופרת בעיני הזרמים המרכזיים של האיסלאם). בין שאר עיסוקיו, הוא גם פיתח אתר אינטרנט בשפה הגרמנית שתכליתו להסביר מדוע חבישת כיסוי ראש היא חובה איסלאמית, ומדוע אינה פוגעת בזכויותיהן של נשים. בפגישתנו הצהיר: "אני בהחלט יכול לומר שחובתי כמוסלמי החי בגרמניה היא להביא לכך שאלה אשר אינם מוסלמים יראו את האור שבאיסלאם כדת האמת. אין בכך פסול. כשאורח מוזמן לביתך, לגיטימי שהוא יתווכח איתך אם פאנטה טעימה יותר מקולה, או אם טוב או רע לעשן. אם האורח משכנע אותך - מה רע בכך?" אבל כששאלתי אם הוא מודע להבדל בין ויכוח על היבט אחד של דרך החיים, כמו טעמם של משקאות קלים, לבין ערעור על דרך החיים עצמה, השיב: "אכן. ולכן קוראים לזה חזון. אני מודע לזה שהחזון שלי אפשרי כאן רק כל עוד הוא בלתי אפשרי".
