הדפסה
גרסת PDFאין לדעת מה מכל זה ידוע לאירופים המביעים חשש גורף מן המהגרים המוסלמים וממורשתם; הספרים והמאמרים המתפרסמים חדשות לבקרים בנושא "האיסלאם באירופה" מעוררים לעתים את הרושם שאך מעט. ועם זאת, גם את הזהויות המורכבות ביותר ניתן לעתים לתפוס באופן אינסטינקטיבי, לא־מודע. האירופי חש שהזהות האיסלאמית אינה דומה לזהויות אחרות של בני־מיעוטים השוכנים בקרבו, ועל כן הוא חושש ממנה.
העוינות כלפי ה"אחר" אינה מנת חלקם של מהגרים מוסלמים בלבד. המהגרים האיטלקים, הפולנים או ההודים החיים בגרמניה הם "אחר", שמושגיו וערכיו, כמו גם הזדהותו עם ארץ מוצאו, אינם בהכרח לרוחם של הגרמנים. זו הסיבה לכך שהחוק הגרמני מחייב את המהגרים לוותר על אזרחותם המקורית אם ברצונם להתאזרח. אלא שחרף החששות, ה"אחר" האיטלקי, הפולני או ההודי - וכמוהם גם האיראני, התורכי או הסורי, במידה שהיסוד הדומיננטי בזהותם הוא השתייכותם הלאומית־טריטוריאלית - שייכים למסגרת מגודרת היטב. המסגרת הזאת דומה, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה אתית ומשפטית, למסגרת הלאומית הגרמנית; קל לתחם אותה ולכן קל גם להתמודד אתה.
ה"אחר" המשייך עצמו לאומה המוסלמית הוא "אחר" שונה. אין לו דרכון זר, ועל כן אי־אפשר לדרוש ממנו לוותר על אזרחותו המקורית. זהותו נזילה, משתנה, רבת־פנים. הוא שייך בו־זמנית לשתי אומות שאינן קיימות באותו מישור. משום כך, בדומה לבן המיעוט היהודי, גם ה"אחר" המוסלמי הוא מושא שקל להשליך עליו דימויים ורגשות שליליים. במובן הזה, לפחות, יש אמנם מצע משותף רחב לאנטישמיות ולגילויי העוינות כלפי המהגרים המוסלמים.
ג
אולם ההשוואה בין היהדות לאיסלאם אינה מתמצה במאפיינים המשותפים לשתיים. לצד הדמיון, קיימים גם הבדלים מכריעים בין האומה המדומיינת היהודית ובין האומה המדומיינת המוסלמית. הדיון בהבדלים אלו מחייב פסיעה בצעדים זהירים ביותר, אך אין להימנע ממנו.
אחד החששות העיקריים העוברים כחוט השני בחשיבה האנטישמית הוא הפחד מפני "חטיפתה" של הזהות הלאומית בידי היהודי. לפחד זה לא היה יסוד. היהדות, במהותה, היא זהות מכונסת בעצמה: אין לה יומרה מיסיונרית, והיא מערימה קשיים על אלה המבקשים להצטרף אליה. משאלתו של "היהודי הישן" הייתה שהגוי יניח לו לנפשו ויאפשר לו לחיות את חייו במסגרת אוטונומית ככל האפשר, ואילו משאלתו של "היהודי החדש" הייתה שזהותו היהודית לא תעמוד לו לרועץ בהשתלבותו בחברה הכללית. גיורה של אירופה הנוצרית מעולם לא עמד לנגד עיניה של היהדות. אותה נזילות מתעתעת של הזהות היא שאפשרה לאנטישמי לייחס ליהודי כוונות לא־לו, לדמיין אותו כחייל במערכה שתכליתה לשלול מאירופה הנוצרית או ממדינת הלאום האתנית את טבען "האמיתי".
בנקודה הזאת ההשקפה האיסלאמית שונה בתכלית מן התפיסה היהודית. בניגוד לאומה היהודית, הרואה את עצמה כקהילה נבחרת, האומה המדומיינת האיסלאמית מטפחת שאיפות אוניברסליות: היא מבקשת להקיף את כלל האנושות, וההצטרפות אליה אינה תובעת מאמץ מיוחד. למעשה, בעיני האיסלאם, כל בני האדם נולדו מוסלמים; בתי גידול קלוקלים הם שהסיטו אותם מדרך הישר. הלא־מוסלמי המצטרף אל שורות אומת האיסלאם אינו "מאמץ" את דת מוחמד אלא "שב" אליה. על כן, מצווה היא למוסלמי לעשות כמיטב יכולתו לקרב את המתנכרים לאיסלאם אל האמת.
עקרון אמונה זה קיבל משמעות דחופה במיוחד עם ההגירה המוסלמית לאירופה. מזה שלושים שנה נדרשים פוסקי ההלכה של האיסלאם להתמודד עם הימצאותם מרצון של מוסלמים בקרב חברות נוצריות־חילוניות. מחד גיסא, זוהי מציאות בלתי נסבלת מבחינה הלכתית - שהרי גורלו של המהגר המוסלמי באירופה ויכולתו לקיים את אמונתו נקבעים בידי כופרים. מאידך גיסא, מצב עניינים זה הוא בגדר עובדה שלא ניתן לשנותה; תהא הכרעתם של הפוסקים בדבר חוקיותו אשר תהא, מיליוני מהגרי העבודה המוסלמים לא ינטשו בעקבותיה את המדינות שבהן מצאו את פרנסתם והקימו את ביתם.
אחת האסטרטגיות העיקריות שגיבשו פוסקים מוסלמים כמענה לאתגר הזה הייתה הצגתם של המהגרים כשליחיה של האומה, כחלוצים שהוטלה עליהם משימה קדושה. ביסוד הגישה הזאת עמד היגיון פשוט: אם כל בני האדם נועדו להכיר באמיתותה של דת מוחמד ולהשתייך אל אומת האיסלאם, ואם רצה הגורל ומיליוני מוסלמים היגרו לאירופה, הרי מתבקש להניח שאללה שלח את המהגרים הללו כדי להציג בפני בני־המערב חלופה לאורח חייהם הרקוב והמנוון. לפיכך, אין לראות במהגרים המוסלמים בוגדים שעזבו את אומתם; היפוכו של דבר - מוטל עליהם תפקיד מכריע בקידום משימתה האלוהית של אומה זו.
רעיונות אלו הפכו לקונצנזוס בהגות הערבית־מוסלמית בת־זמננו העוסקת בהגירה. הם חוזרים ונשנים בכתבים התיאולוגיים והמשפטיים הבוחנים את משמעותה והשלכותיה של הנוכחות המוסלמית באירופה. יוסף אל־קרדאווי, פוסק הלכה מצרי היושב בקטאר, הנחשב לבעל ההשפעה הרבה ביותר בין הפוסקים הסונים בדורנו, קובע בתשובה לשאלה בדבר חובותיו של המוסלמי החי במערב: "המוסלמים במערב נדרשים לעשות נפשות לדתם. עליהם לזכור, כי קריאתם של אחרים אל האיסלאם אינה מוגבלת רק למלומדים או לשייחים, אלא לכל מוסלמי נאמן".20 מוחמד חוסין פדלאללה, בכיר פוסקי ההלכה השיעים, מצהיר ברוח דומה: "אנו מצפים מכם (המהגרים) לעשות נפשות לאיסלאם, כך שעמדות חדשות תיפתחנה בפנינו".21 הוא מוסיף ומציע למהגרים ללמוד להכיר את הלך מחשבתו של בן התרבות המארחת ואת נקודות החולשה והחוסן שלו, כדי שייטיבו להשפיע עליו.22 מוחמד אל־ע'זאלי המצרי, מן הבולטים בהוגי הדעות המוסלמים בזמננו, רואה לנגד עיניו את האפשרות שמאות אלפי המהגרים "לא רק ישמרו על דתם, אלא יהפכו לחלוצים בהפצתה, אם האומה המוסלמית אך תרצה בכך ותפעל כדי שהדבר יתממש".23 חמדי חסן, מרצה לתקשורת באוניברסיטת אל־אזהר בקהיר, תופס את הנוכחות המוסלמית על אדמת אירופה כביטוי לכך שהפצת האמונה האיסלאמית עברה מהשלב המתגונן שאפיין אותה לאורך המאה השמונה־עשרה והמאה התשע־עשרה אל שלב חדש של התפשטות.24 מוחמד אל־ח'אני, ראש ארגון "דאר אל־רעאיה אל־אסאלמיה" בלונדון, רואה במהגרים המוסלמים את הפוטנציאל להעמדת "חלופה ציוויליזציונית" למערב, שלדבריו אנו עדים היום לשקיעתו; כשתקרוס התרבות המערבית, יהיו המוסלמים המועמדים הטבעיים לקבל לידיהם את מורשתה הטכנולוגית, אך הם יצרפו אליה את מידותיהם הטובות.25
משקיפים ופרשנים מערביים מתפתים לעתים להציג תופעה זו כתגובת־נגד למדיניותן של אירופה וארצות־הברית (ובוודאי לזו של ישראל). הם טועים: תפיסת המהגר כחלוץ בשליחותה של אומת האיסלאם התגבשה בהגות המוסלמית כבר לפני חצי יובל שנים, עם תחילת התבססותו של דור מהגרי העבודה הראשון ביבשת. יתר על כן, האישים המחזיקים בתפיסה זו ומדבררים אותה אינם דמויות קיצוניות ושוליות; ההפך הוא הנכון. אל־קרדאווי, אל־ע'זאלי ופדלאללה, לדוגמה, נחשבים לפוסקים מתקדמים בכל הקשור לסוגיות חברתיות ומדעיות. אל־קרדאווי הוא מייצגה הבולט של ההשקפה המתכנה וָסְטִיָה - בתרגום חופשי: שביל הזהב - שעיקרה תפיסת האיסלאם כדת המאזנת בין חומר לרוח, בין קדמה למסורת, בין הפרט לחברה. מהגרים מוסלמים במערב מטים אוזן לפסיקותיו דווקא משום שהוא מצטייר בעיניהם כמי שאינו מתעלם מצרכי המציאות.
אבל היומרה להעברתם של הנוצרים אל חיק האיסלאם אינה הנקודה היחידה שבה נבדלת האומה המוסלמית המדומיינת מן היהדות. נקודה נוספת נוגעת לטריטוריה שאליה מופנים כיסופיה הפוליטיים והדתיים של האומה.
עבור היהודים, הטריטוריה הזאת הייתה מאז ומעולם ארץ ישראל לבדה. רק שם, בארץ ישראל, אפשר לקיים ריבונות יהודית; רק שם, בארץ ישראל, ניתן להקים את בית מקדשם של היהודים; ורק שם, בארץ ישראל, יכול יהודי לקיים את תרי"ג המצוות במלואן. אמת, באירופה הוקמו מוסדות יהודיים שנהנו ממידה של אוטונומיה. הסנהדרין, שעל כינוסה הורה נפוליאון בונפרטה באוקטובר 1806, היא דוגמה למוסד כזה. אבל מטרתה לא הייתה הטלת עוגן של ריבונות יהודית על אדמה נכרית. אדרבה: היא נועדה לגשר בין ההלכה ובין חובותיהם האזרחיות של היהודים כתושבי צרפת, כלומר, לאפשר קיומה של זהות צרפתית־יהודית. מנהיגיה של הסנהדרין הצהירו על כפיפותם לחוק הצרפתי ופיארו את הקיסר. לא הייתה להם תביעה כלשהי, ולו מופשטת, על צרפת, וארץ ישראל נותרה בעיניהם המקום היחיד שבו ניתן לממש ריבונות יהודית.
כמעט מאה שנה לאחר מכן, העתיקה הציונות את כיסופי אחרית הימים של הריבונות היהודית אל המישור המוחשי. ואולם, גם במישור מוחשי זה נותרה הריבונות שיהודים תבעו לעצמם מגודרת בגבולות מצומצמים. אפילו באותם רגעים בודדים שבהם השתעשעה הציונות באפשרות לתבוע ריבונות בטריטוריה שאינה ארץ ישראל, היא הפנתה את מבטה לאזורים נידחים יחסית, מתוחמים היטב מבחינה טריטוריאלית ומרוחקים מאירופה. לאירופים היה אולי יסוד לחשוש שהיהודי הציוני החי בקרבם נאמן הן למדינתו הנוכחית והן למולדתו ההיסטורית, אך לא הייתה להם סיבה להאמין שיש בכוונתו לתבוע ריבונות על נחלה כלשהי ביבשת.
