הדפסה
גרסת PDF לעורכים,
ברכות על המאמר "נשמה של אש". המאמר מעלה את הרעיון הנאה, שלפיו מהות נשמתו של האדם טמונה ב"שם" נצחי המגולף מתוך כס הכבוד. כאשר "שם" זה מגיע למצב של הגשמה, הוא מתאחד מחדש עם מקורו, שמו הנצחי של אלוהים, ותורם להשלמתו הסופית. פרשנות זו אף זורה אור על משמעותה האמיתית של תפילת הקדיש.
בתובנה זו יש כדי להסביר גם את החובה הנוספת המוטלת על האדם לשם מימושו של אותו יעד נעלה. בסוף פרשת "בשלח" בספר שמות (יז:יד-טז) מסופר לנו על משה ובני ישראל השבים מניצחונם על עמלק, המייצג במקרא את הכוחות המתנגדים לשלטונו של האל בעולם ומחויבים להשמדת העם היהודי. אלוהים מורה למשה לכתוב בספר הזיכרון כי מחה ימחה את זכר עמלק מתחת השמים. בפסוק המסיים את המקטע נאמר: "כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדר דר". המילה "כיסא" מופיעה בציטוט בצורתה המקוצרת, "כס", וכמוה גם הקיצור "יה", שהוא מחצית מהשם המפורש. המסר העולה מפסוקים אלו הוא שיש למחות מתחת השמים את כוחות האופל והרשע בטרם יתאפשר להשלים את שם האל. לכן, כאשר יתום עומד על קבר הוריו ואומר קדיש, הוא מצהיר שההורה המנוח השלים את תפקידו תחת השמים ונשמתו שבה אל הכס שממנו באה. אבל כאשר היתום שב לביתו, עליו לדעת שמוטלת עליו החובה למלא שתי משימות נוספות בשנים שנותרו לו. הראשונה היא לתת שבח והלל לבורא עולם. והשנייה, כפי שאנו למדים מהפסוקים בספר שמות, היא לפעול נגד הרוע שבעולם, המונע את השלמת שמו של האל. ביום ההוא, כפי שהתנבא הנביא זכריה, "יהיה ה' אחד ושמו אחד".
פרד אהרמן
ניו יורק
ניו יורק
איתן דור־שב משיב:
העובדה ש"נפש" היא תכונת החיים של הקיום האנושי, ולפיכך קשורה ליסוד המים (עקרון החיים בקוסמוס), אין משמעה שיש לזהותה עם התרכובת H20. אלו הן בבירור שתי תופעות נפרדות של הבריאה. מים הם מים; אפשר לגמוע אותם. ה"נפש", מצידה, היא כוח החיים. יחד עם זאת, שני מושגים אלה חולקים תכונה משותפת: החיבור לזרימה, לתנועה ולזמן.
שני הפסוקים שמצטט בנצי כהן לא רק שאינם סותרים את הקשר הקוסמי שעליו הצבעתי אלא אף תומכים בו ביתר שאת, מפני ששניהם קשורים קשר הדוק למים. ממש כשם שאין למצוא בשום מקום במקרא פסוקי "נשמה" בהקשר של מים, אלא רק בהקשר של אש ואור, כך בהכרח יימצאו תמיד פסוקי "נפש" בצמידות למושגים המציינים תהום ומים עמוקים. הפסוקים מספר יונה ומתהלים משקפים רעיון זה כשהם מתארים את המים האופפים את הנביא או את משורר תהלים כמעט עד כדי נטילת כוח החיים שלו (ושמא נאמר: עד כדי הטמעתו).
הואיל ולא כאן המקום להיכנס להשוואות אטימולוגיות עם האכדית והערבית, אחזור רק על נקודה שכבר הוזכרה במאמר: המושג "נפש" קשור קשר הדוק לזרימת הדם. הגרון מתייחס אפוא ל"נפש" מפני שהוא מסמל את המקום המדויק שבו עוזב כוח החיים את הגוף בשעת השחיטה. לכן, לדוגמה, בעת העלאת קרבנות נאסף "דם הנפש" של בעל החיים היישר מן הגרון השסוע.
ולעניין השאול: כפי שהוכח במובאות במאמר, השאול הוא עולם תת־ימי, המגלם את המים העמוקים ביותר בקוסמוס. ממילא הוא אינו יכול להיות קשור ל"שריפה" של החוטאים באש או בגופרית, יסודות שאינם יכולים כלל להתקיים בו. מי שיבין את הזיקה החד־ערכית במקרא (כמו גם בפיזיקה פרה־קוואנטית) בין חום לאור, יבין ששיוכו התמידי של השאול עם החושך המוחלט מצביע על היותו עולם קר לחלוטין.
האיסלאם כתופעה פוליטית
לעורכים,
במאמרו "האיסלאם כתופעה פוליטית" (תכלת 25, סתיו התשס"ז/2006), מעלה פייר מאנון את האפשרות המרתקת להבין את האיסלאם כ"אימפריה" רוחנית, אך הולך שולל אחר אווירת האנטגוניזם הנסער השוררת בין מזרח ומערב. גישה זו ניכרת יותר מכל בקביעתו הפרובוקטיבית: "אי־אפשר להתעלם מכך שהעולם מתארגן היום על פי קטבים פוליטיים המשקפים מחנות דתיים".
האם לא נכון יותר להציג את הקביעה דווקא בנוסח ההפוך, ולגרוס שהעולם "מתארגן על פי קטבים דתיים המשקפים מחנות פוליטיים", קטבים המשקפים תגובות לסכנות הקיומיות של פלישה תרבותית/טריטוריאלית ו/או ניצול תרבותי/טריטוריאלי?
ראו למשל רק שניים מתיאורי הפלישה הרכה והתגובה שעוררה, מתוך סקירתו של נח פולק "אבודים בטהרן" בגיליון 26 של תכלת, שניהם בעמ' 140:
(א) "התמיכה האמריקנית ברודן השנוא התגלתה כחרב פיפיות לאחר נפילת המשטר".
(ב) "אותו ריאליזם [של מדיניות חוץ אמריקנית] נתן חופש מלא לעריצים מסעודיה ועד פקיסטן, אבל כשהצמיח את הטליבאן ואת אל־קאעידה גלגלו חסידיו את עיניהם לשמים בפליאה".
ראו גם את החמאס ואת החיזבאללה, ואת התמיכה העממית הרחבה שלה זוכות תנועות אלה. הן מטפחות פונדמנטליזם דתי כאמצעי להתנגדות תרבותית וטריטוריאלית, אם לא להישרדות ממש. במידה רבה, אלה הם תוצרי ההתפשטות המערבית, שישראל, למרבה הצער, נמצאת בחזיתה.
הניסיון לרתום את המערב למסע צלב נוסף יכול לקסום רק לצבועים, לאופורטוניסטים פוליטיים, או לקנאים. התרבות המערבית, בהנהגתה של אירופה, עברה דרך השלבים ההיסטוריים של הנאורות והאמנציפציה ובחרה במובהק בדרך החילונית - כשהעולם כולו הולך בעקבותיה. במקום לטפח אנטגוניזם דתי צריך המערב לבחור בדרך של נייטרליות, פתיחות תרבותית ופוליטית, חירות אינטלקטואלית ומחויבות אמיתית לבניית משטר בינלאומי של שלום, המכבד את החוק הבינלאומי, את הריבונות ואת היושרה התרבותית, אך בה בעת נאבק למען צדק אישי וגלובלי. רק כך יוכל המערב, וישראל כחוליה מקשרת פוטנציאלית בינו ובין עולם האיסלאם, לשמור על מעמדו הבכיר בהתפתחות הגלובלית.
גישתה החד־צדדית של ארצות־הברית ומדיניות ההתערבות שלה דרדרו את דימויו של האתוס המערבי אל סף התהום. למרבה המזל, אירופה השכילה לנתק את עצמה מגישה זו ולכן היא נהנית, לעת עתה, ממידה מסוימת של אמון אינטלקטואלי גלובלי. משום כך, אפשר עדיין לדבר על אפשרות של הרחבת תחום השלום האירופי, ה"פקס אירופיאנה".
שטחה של ארץ ישראל הקדומה עשוי לשמש כזירה הרת חשיבות של פיוס בין מערב למזרח, אם יתגשם בו החזון של אוכלוסייה ישראלית ופלסטינית מאוחדת תחת שלטון דמוקרטי. המטרה היהודית תוכל לזכות באהדה כלל עולמית רק אם תשכיל לנקוט צעדים נחרצים למימוש החזון הזה.
אברהארד רויס
רומא
רומא
הזכות ההיסטורית על הארץ
לעורכים,
בהערה 7 למאמרו "הזכות ההיסטורית על הארץ: עד היכן?" (תכלת 24, קיץ התשס"ו/2006) מכנה חיים גנז בתואר "ידוע לשמצה" את התיאור שנותן ישראל זנגוויל בשנת 1901 לארץ ישראל - "ארץ ללא עם הראויה משום כך להימסר לעם ללא ארץ". אלא שגנז אמור לדעת שדבריו של זנגוויל - תהא דעתו עליהם אשר תהיה - שיקפו את הגישה הרווחת בימים שבהם נאמרו; כחמישים שנה קודם לכן, בשנת 1853, כתב המתקן החברתי הבריטי לורד שפטסברי, כי "סוריה הגדולה" היא "ארץ ללא עם" ויש לתיתה ל"עם ללא ארץ" - כלומר, ליהודים - כמעט בדיוק דבריו של זנגוויל.
עד סוף המאה התשע־עשרה כבר רכשה לה עמדה זו חסידים רבים ולא רק מפני שארץ ישראל הייתה שוממה ברובה הגדול, כמעט לא מיושבת, ובמידה רבה לא מעובדת, אלא גם מפני שלמרות הרהורי הלב וניסיונותיהם המאומצים של אנשים כמו ג'ורג' אנטוניוס (שהתקשה להבחין בין ה"התעוררות" הספרותית הצנועה שהסתמנה אצל נוצרים לבנונים בביירות לבין משהו שאפילו מתקרב ליסודות של תנועה לאומית פוליטית), לא פיעם באותם ימים שום "רגש לאומי" - בניסוחו של לורנס - בלב הערבים בכלל, ולא כל שכן בלב התושבים המקומיים של ארץ ישראל, כפי שמעידים בין היתר אלברט חוראני, פיליפ חורי חתי וברנרד לואיס.
אילו היה קיים "רגש לאומי" כזה בעולם הערבי של אותם ימים, הרי שקריאתו של לורנס ל"התקוממות ערבית גדולה" נגד האימפריה העותומאנית הייתה זוכה להיענות רבה יותר - ולא רק מצד ההאשמים - ולא הייתה אובדת בגל התמיכה הגורפת שהעניקו הערבים ל"שער העליון" (ממשלת הסולטן). ואמנם, ראוי לזכור שהערבים תרמו לאדוניהם התורכים בין שלושת אלפים לארבעת אלפים חיילים במהלך מלחמת העולם הראשונה.
לנוכח עובדות מתועדות וחד־משמעיות אלו יש לשאול: "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ" - רעיון ידוע לשמצה? האמנם?
מייקל זבולון
קוטטי, קליפורניה
קוטטי, קליפורניה
