הדפסה
גרסת PDFמנחם בגין אמר פעם ש"בסערה ניכר רב החובל, בנגינה ניכר המאסטרו. [ואילו] המדינאי ניכר באבחנותיו, בראיית הנולד".1 הרצל, לפי הגדרה זו, הוא לא רק אחד המדינאים המבריקים שקמו לעם היהודי, הוא מגדולי המדינאים שהצמיחה האנושות; תחזיותיו המדויקות ידועות ומתועדות היטב. הוא הביט באנטישמיות נכוחה, הבין את האיום הטמון בה, חזה את האסון המתרגש וביקש להציל מפניו את העם היהודי. לשם כך, ביקש הרצל להקים מדינה ליהודים. המדינה שחזה קמה והייתה למציאות. אמנם היא לא מנעה את השואה ולא שמה קץ לאנטישמיות, אך היא שינתה ללא הכר את הזהות היהודית בימינו - את זו של היהודים החיים במדינה ואת זו של יהודי התפוצות - ואף את היהדות עצמה.
הרצל בחן את האנטישמיות, כהגדרתו, "ללא שנאה ופחד".2 הוא מצא כי שנאה זו שונה לחלוטין משנאת ישראל המסורתית ושאין היא קשורה בפחד מפני הזר והשונה. האנטישמיות בת־זמננו, קבע הרצל, אינה נובעת מהעדר שוויון זכויות ליהודים; נהפוך הוא - יש להבינה כתוצאה של האמנציפציה. רבים ציפו שהיהודים יוותרו על זהותם הקולקטיבית וייטמעו באומות העולם בתמורה לשוויון שניתן להם כפרטים, אבל הם - להוציא מיעוט זניח - לא עשו כן ולא התבוללו בסביבתם. הרצל סבר שהם גם לעולם לא יעשו זאת. וכך הוא כתב בספרו מדינת היהודים:
אישיות העם של היהודים איננה יכולה, איננה רוצה ואיננה מוכרחה לכלות. איננה יכולה, מפני שאויבים חיצוניים מלכדים אותה. איננה רוצה, היא הוכיחה זאת במשך אלפיים שנה של ייסורים נוראיים. איננה מוכרחה - זאת אנסה, בעקבות יהודים רבים אחרים, שלא נטשו את התקווה, להסביר בחיבורי זה.3
מאחר שהיהודים לא גילו כל נכונות ממשית להיעלם כקולקטיב, המשיכו העמים לראות בהם אומה בתוך אומה. לכן, הסביר הרצל, עלינו להבין שבעיית השנאה האנטישמית חורגת מתחום המאבקים הכלכליים או המתחים החברתיים הפנימיים של החברה האירופית. "אינני חושב את שאלת היהודים לא לסוציאלית ולא לדתית", כתב, "גם אם היא לובשת גוון זה או אחר. זוהי שאלה לאומית, וכדי לפתור אותה, עלינו להפכה תחילה לשאלה עולמית־ מדינית הטעונה הסדר במועצת עמי התרבות".4 האנטישמיות היא בעיה בעלת ממד לאומי מובהק, ולפיכך, קבע הרצל, רק כשיימצא לה פתרון לאומי היא תיעלם לגמרי.
פתרון לאומי ייתן כמובן מענה ליהודים שיבחרו לחיות במדינה היהודית, אבל הוא ישנה גם את חייהם של אחיהם אשר יבחרו להישאר בגולה. אותם היהודים שימשיכו לחיות את חייהם בתפוצות לאחר הקמת המדינה היהודית יוכלו, לדעת הרצל, "להתבולל בשלווה, משום שהאנטישמיות הנוכחית תידום לנצח. זה יגביר את אמינותם כמתבוללים בלב ובנפש, בשעה שמדינת היהודים החדשה, על סדריה המתוקנים יותר, הופכת למציאות, ואילו הם נשארים, למרות זאת, באשר הם".5 להשקפתו של הרצל, היהודי שיישאר בגולה ויבחר שלא לקחת חלק בגאולה הלאומית, יעיד על עצמו בדרך זו כי הוא קשור יותר ללאום שבתוכו הוא חי מאשר לעם היהודי, כי הוא צרפתי או רוסי יותר משהוא יהודי. לאנשים כאלה, אותם "צרפתים איזראליטים",6 כהגדרתו של הרצל, תועיל אפוא הקמת המדינה משום שעצם הישארותם בגולה תוכיח כי הם מבכרים אותה על פני המדינה היהודית, וכך תוכל החברה סביבם לקבלם אל קרבה בלא כל חשד לנאמנות לאומית כפולה.
הרצל מייחד לאנטישמיות ניתוח ארוך, מעמיק ומרתק. בהתאם לרוח הפוזיטיביסטית של תקופתו, הוא יוצא מנקודת הנחה שלכל בעיה יש פתרון אחד חד־משמעי, וכי בכוחה של התבונה לתת מענה לכל מצוקה. ניתוח שכלתני זה של בעיית האנטישמיות, המתעלם כמעט כליל משורשיה הדתיים ואפילו המיסטיים של שנאה עמוקה זו והמבקש לתלות תופעה עתיקה כל כך, בת אלפי שנים, בגורם פשוט אחד, נראה לנו היום יומרני מעט. אך גם אם ניתוחו של הרצל בדבר גורמי האנטישמיות הוא חלקי בלבד, את תוצאותיה הוא חזה בדייקנות מזעזעת. בכל העולם היהודי כולו היה הרצל היחיד אשר הבין את האסון המתרגש לבוא על יהדות אירופה. "אין אני יכול לשער", כתב, "את המראה והצורות שהעניין יקבל. האם תהיה זו הפקעה מכוח מהפכה מלמטה? האם תהיה זו החרמה מכוח ריאקציה מלמעלה? האם יגרשונו? האם ירצחונו? אני משער את כל הצורות הללו ביחד ועוד אחרות".7 ועל כך הוסיף גם במכתביו: "אין אני מספסר באסון, אבל הוא יבוא גם על היהודים ההונגרים בצורה ברוטלית, ויותר שיאחר לבוא יותר יהא חמור. יותר שיתחזקו [היהודים] יותר פראית תהא צורתו. אין הצלה מפניו".8
האסון אכן התרחש בדיוק כפי שחזה אותו הרצל. וגם הבית הלאומי קם. מאוחר מדיי השתכנעו היהודים והעולם כולו כי ללא מדינה ריבונית לא יוכל העם היהודי לשרוד. למרבה הצער, המדינה קמה רק לאחר השואה וממילא לא עלה בידה לקיים את ייעודה הבסיסי - להעניק הגנה ליהודים ולמנוע אסונות נוראים כל כך.
אכן, הבית הלאומי קם, אך חזונו של הרצל כי עם הקמתו יקיץ הקץ על האנטישמיות נכזב. גם בחמישים ושבע השנים שחלפו מאז הכרזת העצמאות הוסיפו גלים של אנטישמיות לפקוד את העולם; החמור והמסוכן שבהם אף טרם חלף. הרצל האמין, כאמור, שהבטחת הייצוג הלאומי לקולקטיב היהודי תאפשר לפרט היהודי שנשאר בנכר לזכות בחיי שלווה; בפועל התרחש ההפך מזה. לאחר הקמתה הייתה המדינה למוקד של שנאה ואיום מתמיד. תחילה הופנתה כלפיה שנאתו של העולם הערבי המקיף אותה מכל עבריה, עולם אשר סירב להשלים עם קיומה, ולאחר מכן גם השנאה האנטישמית הישנה, שהרימה שוב את ראשה המכוער בכל רחבי תבל במסווה של אנטי־ישראליות. הדמוניזציה שממנה סובלת היום מדינת ישראל - הצגתה כמכשול העיקרי לשלום העולם וכמדינה נאצית הדורסת את זכויות האדם ברגל גסה - היא אותה דמוניזציה עצמה שממנה סבלו היהודים בעבר כיחידים וכעם. אפילו כינויי הגנאי לא השתנו. ומאחר שהיהודים החיים מחוץ לישראל מזוהים, ברצונם או שלא ברצונם, עם הקולקטיב היהודי, והיות שקל יותר, כמובן, לפגוע בפרט היהודי המתגורר אי שם באירופה מאשר במדינה ריבונית, העירו התקפות הטרור הקשות של השנים האחרונות את שדי האנטישמיות הרדומים והביאו לגל אלימות קשה כלפי יהודים וכלפי רכושם ומוסדותיהם - בעיקר בתי כנסת ובתי קברות - בכל רחבי העולם, ובעיקר ביבשת שכבר ביקשה לכלותם.
הפורענות הנוכחית מוכיחה כי אנטי־ציונות ואנטישמיות הן שני צדדים של אותו מטבע. עבור העולם כולו היהודים הם ישראל וישראל היא היהודים. משום כך נדרש היום כל יהודי החי מחוץ לגבולות ישראל להחליט מה יחסו אל המדינה - האם הוא תומך בה או מתנגד למעשיה; אך להיות סתם אדיש כלפיה - זאת לא יניחו לו לעולם.
מדוע לא התגשם חזונו של הרצל בעניין האנטישמיות? כיצד ייתכן ששנאת היהודים מוסיפה לבעור בעוז גם לאחר הקמת המדינה? אולי משום שהרצל התעלם מאופייה הייחודי של האנטישמיות, מן העובדה שלאורך ההיסטוריה הארוכה שלה היא תקפה תמיד את בסיס הזהות היהודית בכל דור ודור וכאשר השתנה בסיס הזהות, שינתה גם האנטישמיות את פניה.9 בעת העתיקה הדת היהודית המונותיאיסטית היא שייחדה את הזהות היהודית, וכעבור זמן הייתה זו ההגדרה הלאומית, ההשתייכות התרבותית ההיסטורית לעם היהודי, אשר הבדילה את היהודים מסביבתם. ואילו היום, עם היחלשות התודעה הדתית בקרב רבים מן היהודים, נעשתה מדינת ישראל לאחד הגורמים החשובים בהגדרת הזהות היהודית. עבור יהודים רבים בתפוצות, המדינה היא שעומדת בשורש זהותם כיהודים; לכן מכוונת היום האנטישמיות כלפיה.
תמורה עמוקה זו שחוללה הקמתה של ישראל בעולם היהודי הותירה את רישומה גם - ואולי בעיקר - בתנועות אשר בעבר נטו להתנגד לרעיון הציוני. התנועה הרפורמית היא דוגמה מובהקת לכך. כאשר הציג הרצל את חזונו קמו לו מתנגדים רבים מקרב מנהיגי הזרם הרפורמי. אלה האמינו שייעודם ההיסטורי של היהודים הוא להיות לאור לגויים, לשבת בקרבם ולהפיץ ביניהם את ערכיה הנעלים של היהדות. לפיכך הם התנגדו בתוקף לקריאתו של הרצל להקמת מדינה יהודית נפרדת ועצמאית, וראו ברעיון הזה בגידה בשליחותם ההיסטורית של היהודים. ואולם היום, לא זו בלבד שיחסו של הזרם הרפורמי למדינה השתנה כליל, אלא שההזדהות עם ישראל הייתה לאחד מדגליה הבולטים של התנועה - עד כדי כך שלא ניתן לקבל הסמכה לרבנות בקהילותיה בלא ללמוד ולשהות כשנה בארץ ולהכיר אותה מקרוב.
עבורנו, יוצאי ברית־המועצות, התגבשות מעמדה של ישראל כנושאת לפיד הזהות היהודית איננו רק תהליך תיאורטי כי אם חוויה אישית מוחשית ביותר. נולדנו לתוך יהדות אשר המכבש הסובייטי כמעט לא הותיר ממנה זכר. הכרנו היטב את הבדיחות האנטישמיות שנשמעו בסביבתנו, אך על שורשינו שלנו לא ידענו דבר. כך היה עד לשנת 1967. בחודשים שקדמו למלחמה התעצמו האנטישמיות והשנאה כלפינו והרקיעו שחקים, ופתאום, בתוך שישה ימים דרמטיים, השתנתה האווירה מן הקצה אל הקצה. הקריאה שנישאה מירושלים, "הר הבית בידינו", חדרה דרך מסך הברזל וחיברה אותנו באורח מיסטי כמעט אל עמנו. הייתה זו קריאה ממעמקי עברנו, ממעמקי אלפי שנות ההיסטוריה שלנו. שוב לא היינו תלושים ומבודדים. השתייכנו למשהו כביר, גם אם עדיין לא ידענו מהו בדיוק. קומתנו נזקפה. עדין סבלנו מהצקות על רקע אנטישמי אך שוב לא היינו פחדנים נלעגים. וכך, באופן אינסטינקטיבי, בלי שהייתה לנו זיקה ממשית כלשהי ליהדות, הפכנו לציונים. ישראל מילאה את החלל הריק שהותיר בנו המכבש הסובייטי; עבורי הייתה הרגשת הקשר הזאת לישראל עוגן ותקווה במשך השנים הארוכות בכלא. גם בשעותיי הקשות ביותר ידעתי ללא כל ספק כי העם היהודי ומדינת ישראל לא ינטשו אותי, כי יש מדינה העומדת מאחורי.
