הדפסה
גרסת PDFלאיל ההון אנדרו קָרְנֶגי שמור מקום של כבוד בפנתיאון של ההיסטוריה האמריקנית הודות לתפקיד המכריע שמילא בהפיכתה של ארצות־הברית למעצמה תעשייתית אדירה בסוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים. אך המוניטין של קרנגי נשען גם על מידותיו התרומיות, שייחדו אותו מברוני הממון חסרי המעצורים של התקופה ההיא, ובעיקר על מחויבותו העמוקה לרווחתה של החברה בכללותה ורצונו העז להיטיב עם האנושות בכל המשאבים העומדים לרשותו.
אנדרו קרנגי נולד בשנת 1835 בדונפרמליין שבסקוטלנד. משפחתו התפרנסה מאריגת בדים אך התרוששה כליל בעקבות המהפכה התעשייתית, שייתרה את הצורך בידיים עובדות בענף זה. "אז למדתי מה משמעותו של עוני", נזכר קרנגי כעבור זמן. "העובדה שאבי נאלץ להתחנן לעבודה נצרבה בלבי, וגמרתי אומר לרפא זאת כשאהיה לגבר". בשנת 1848, בגבור הלחץ והמצוקה, היגרה משפחת קרנגי לאמריקה והשתקעה בפיטסבורג. אנדרו הצעיר שלח ידו בכל מלאכה שנזדמנה לו: נער שליח, פועל במפעל, פקיד במשרד טלגרף ועובד בחברת רכבות. חריצותו הרבה והכישורים יוצאי הדופן שהפגין בתפקידו האחרון אפשרו לו לטפס במעלה הסולם המקצועי, עד שנעשה למנהל מצליח. בשנת 1865 החליט ליטול סיכון ולייסד מפעל משלו לייצור פלדה, תוך ניצול ההזדמנויות שסיפקה הצמיחה הכלכלית המהירה של ארצות־הברית לאחר מלחמת האזרחים. קרנגי התפטר מעבודתו והקים חברה משגשגת, שהפכה עם הזמן לענק תעשייתי החולש על ייצור המתכות בארצות־הברית. בשנת 1900 הספק ייצור הפלדה של מפעלי קרנגי כבר עלה על זה של בריטניה כולה. ברם, בזקנתו החליט קרנגי לפרוש מעסקיו ולייחד זמן רב יותר למשפחתו. בשנת 1901 מכר את חברת הפלדה שבבעלותו בסכום דמיוני של 480 מיליון דולר ועקר עם אשתו ובתו בחזרה אל סקוטלנד מולדתו, שם מת בשנת 1919.
קרנגי היה איש של ניגודים. מחד גיסא הוא נחשב לאיש עסקים קשוח, שלא היסס להפעיל כוח נגד פועלים שובתים. מאידך גיסא, הוא היה גם התעשיין האמריקני היחיד בזמנו שצידד בפומבי בזכות ההתארגנות של העובדים ואף הביע הזדהות עם מאבקם להגנה על משרותיהם. מתוך תחושה עזה של שליחות חברתית, הוא הוציא את החלק הארי של ממונו - 350 מיליון דולר בסך הכל - על יזמות פילנתרופיות, ובעיקר על הקמת אלפי מוסדות תרבות בכל רחבי ארצות־הברית: ספריות ציבוריות, בתי ספר, אוניברסיטאות, תיאטראות ומוזיאונים. במאמר זה, שהתפרסם לראשונה בנורת אמריקן רוויו ביוני 1889, מציג קרנגי את עיקרי השקפתו בנוגע לחובותיו המוסריות והחברתיות של בעל ההון ולדרכים הנאותות לתרגם מחויבויות אלו לשפת המעשה.
הבעיה המרכזית של דורנו היא כיצד לנהל נכון את העושר, כך שהעשיר והעני יוכלו להוסיף ולחיות יחדיו באחווה ובהרמוניה. בתוך מאות שנים ספורות, תנאי חייו של האדם לא רק השתנו, אלא התהפכו כליל. בימים עָבָרוּ כמעט לא היה הבדל בין מעונו, לבושו, מזונו או סביבתו של מנהיג הקהילה ובין אלה של פשוטי העם; אצל האינדיאנים העיקרון הזה נוהג עד היום. כשביקרתי פעם בשבט הסוּ נלקחתי אל אוהלו של הצ'יף. במראהו החיצוני היה האוהל זהה לאוהלים האחרים, ואפילו בתוכו פנימה לא ניכר אלא הבדל פעוט בינו ובין מגוריהם של הלוחמים העניים ביותר. אצלנו, לעומת זה, הניגוד החריף בין ארמונו של המיליונר לבקתתו של הפועל מעיד על התמורות שחוללה הציביליזציה.
אולם אין לגנות את השינוי הזה אלא לקבלו בברכה, שכן הוא טומן בחובו תועלת רבה. הקִדמה מחייבת שבתיהם של אחדים יהיו מקום משכנם של אוצרות הציביליזציה, של כל הנעלה והמשובח שבספרות ובאמנות; על כל פנים, מוטב כך משלא יהיו בתים כאלה כלל. אי־שוויון מעין זה עדיף לאין שיעור על עליבוּת כללית. שהרי בלא עושר לא ייתכנו פטרונים. ראוי שנזכור כי "הימים הטובים ההם" לא היו כה טובים: לא האדון ולא משרתו נהנו בעת ההיא מתנאי חיים טובים כל כך כמו שיש להם היום. חזרה לתנאי החיים הישנים תהיה אפוא הרסנית לשניהם - לאדון, אך גם למשרתו - והיא תגרוף עימה את הציביליזציה כולה במדרון. אך בין שהשינוי הוא לטובה ובין שהוא לרעה - הוא כבר כאן, ואין בכוחנו לעכב את התקדמותו. לא נותר לנו אלא לאמצו ולנצלו כמיטב יכולתנו. יהיה זה בזבוז זמן להרהר אחר הבלתי נמנע.
אפשר להבין בנקל כיצד התחוללה לה תמורה זו באורחות חיינו, ודי בדוגמה אחת כדי להאיר את העניין מכל צדדיו כמעט. השינוי טמון בהתפתחותם של תהליכי הייצור, אשר הומרצו ושוכללו על ידי ההמצאות המדעיות. לפנים התנהל תהליך הייצור בבתי המגורים עצמם או בסדנאות מלאכה קטנות בתוך הבתים. בעל הסדנה, האומן, עבד לצד שוליותיו והתגורר עימהם בתנאי חיים זהים כמעט. כעבור זמן, כשנעשו השוליות לאומנים בזכות עצמם, לא חל בדפוס חייהם אלא שינוי מזערי, וכעת הכשירו הם שוליות חדשים באותו האופן. מבחינה מהותית אפשר אפוא לומר ששרר אז שוויון חברתי, אפילו פוליטי, בין כל השותפים לתהליכי הייצור, מפני שבעלי המלאכה כמעט שלא מילאו תפקיד בענייני המדינה.
אלא שהתוצאה הבלתי נמנעת של תהליך הייצור הישן הייתה הפקת מוצרים ירודים ומכירתם במחיר גבוה. היום, לעומת זה, אנו נהנים מסחורות באיכות מעולה ובמחירים שלא היו עולים על הדעת בדור הקודם. גם בעולם המסחר התרחש תהליך דומה, שהצמיח תועלת רבה למין האנושי. העניים נהנים היום ממה שעשירים בדורות קודמים לא היו יכולים להרשות לעצמם. פריטים שנחשבו בעבר למותרות נהיו למצרכים שאי־אפשר בלעדיהם. רווחתו של עובד הכפיים בימינו גדולה לאין ערוך מזו של האיכר לפני דורות ספורים; האיכר של היום מחזיק במותרות רבים משהיו לבעל האדמות עצמו בעבר, והוא לבוש טוב ממנו ומעונו נאה משלו; ואילו בעל האדמות בימינו מחזיק בביתו ספרים, יצירות אמנות ואביזרים שגם מלכי העבר לא היו יכולים להשיג.
מחירו של השינוי המבורך הזה גבוה, ללא ספק. אנו מקבצים אלפי פועלים במפעל, במכרה או במשרד, עובדים שאין המעסיק יודע עליהם דבר כמעט, ושבשבילם הוא לא יותר מאגדה. אין כל סיכוי לקֶשר ביניהם. אט־אט הולכות ונוצרות קָסְטות קשיחות, וכדרכו של עולם, באין היכרות אין גם אמון. כל קסטה חפה מאהדה לחברתה, וממהרת לתת אמון בכל מה שנאמר בגנות האחרת. על פי כללי המשק התחרותי, מי שמעסיק אלפי עובדים חייב לכלכל את ענייניו ביעילות ובחסכנות המרבית, עובדה שבאה לידי ביטוי בשכר שהוא משלם לעובדיו. לפיכך, לא פעם מתגלעים חיכוכים בין המעסיק לשכיריו, בין הון לעבודה, בין עני לעשיר - והחברה האנושית הולכת ומאבדת את אופייה ההומוגני.
מחירם החברתי של כללי התחרות, בדומה למחירם של פריטי נוחות ומותרות, אף הוא יקר מאוד; אלא שהיתרונות הגלומים בכללים הללו יקרים עוד יותר. שכן, אנו חבים לתחרות את התפתחותנו החומרית הנפלאה, המתבטאת בתנאי חיים משופרים. ותהא אשר תהא דעתנו על התחרות, אין לנו אלא לקבל את העובדה שהיא כבר כאן, שאין ביכולתנו לברוח מפניה, שאין לה תחליף, ולמרות שלעתים היא מכבידה על הפרט, היא חשובה מאין כמוה למין האנושי כולו, שכן היא מבטיחה את שרידותם של הכשירים ביותר בכל תחום. על כן אנו נכונים לקבל תנאים מסוימים כמו אי־שוויון, ריכוז הכוח הכלכלי בידיים מעטות וקיומה של תחרות, ומבינים כי עלינו ללמוד להסתגל אליהם. תנאים אלו אינם רק מועילים; הם חיוניים להתפתחות המין האנושי, והם מחייבים את יצירתו של כר פעולה רחב שבו יבואו לידי ביטוי אותן תכונות המייחדות סוחרים או יצרנים הפועלים בקנה מידה גדול. כשרון ניהול וארגון בקנה מידה גדול אינו תכונה שכיחה בקרב בני אדם, ועל כן הוא מזכה תמיד את בעליו בגמול עצום, יהיו הנסיבות אשר יהיו. בעלי הניסיון בעסקים יודעים היטב עד כמה חשובה איכותו של האדם המשמש להם שותף, והם אף מבינים שאיכות זו מייתרת את השאלות לגבי הונו, שכן אנשים כמוהו מתעשרים במהירות; בלי כשרון כשלהם, יתנדף ההון עד מהרה. בני אדם שניחנו בכשרון כזה נקשרים לחברות או לעסקים השולטים במיליונים, וטבעי הדבר שבתוך זמן קצר יזכו, הודות ליכולותיהם, בהכנסות רבות מכפי שיהיו מסוגלים להוציא על עצמם; וכלל זה מועיל למין האנושי לא פחות מן הכללים האחרים.
התנגדות ליסודות האלה, שעליהם מושתתת החברה, אינה במקומה, שכן מצבו של המין האנושי היום טוב יותר משהיה אי פעם. איננו יכולים לשים את מבטחנו בתחליפים החדשים המוצעים לנו היום. הסוציאליסט או האנרכיסט המבקש לחתור תחת תנאי החיים העכשוויים צריך להיתפס כמי שתוקף את היסודות שעליהם עומדת הציביליזציה, משום שהתרבות עשתה את צעדיה הראשונים אל הקִדמה ביום שהעובד החרוץ אמר לחברו העצל: "אם לא זרעת, לא תקצור", ובכך שמה קץ לקומוניזם הפרימיטיבי בהפרידה את זְכַר הדבורים הבטלן מן הדבורים הפעלתניות. מי שיתעמק בדבר יגיע עד מהרה למסקנה שהציביליזציה עומדת על קדושת הקניין - על זכותו של העובד למאה הדולרים שלו בבנק, ולא פחות מכך על זכותו החוקית של המיליונר למיליונים שלו.
לפיכך אם יציע מישהו להחליף את האינדיבידואליזם הנחוש הזה בקומוניזם, זו התשובה שיקבל: המין האנושי ניסה זאת בעבר, ואם האנושות התקדמה מאז אותו עידן ברברי עד היום הרי זה רק מפני שזנחה את הרעיון הקומוניסטי. רק טובה צמחה למין האנושי מצבירתו של העושר בידי אלה שניחנו ביכולת ובמרץ לייצרו. אך גם אם נניח לרגע שאולי מוטב היה למין האנושי אילו ויתר על האינדיבידואליזם, וכי יהא זה אצילי יותר לאדם שלא לעשות לביתו בלבד כי אם לפעול במסגרת של אחוות רעים, לחלוק איתם הכל, ולחיות תוך הגשמת אידיאל גן העדן של סוֵדֶנבּוֹרג,1 שבו כל המלאכים שואבים את אושרם לא מיגיעם למען עצמם כי אם מעמלם למען הזולת - אפילו נניח את כל אלה, עדיין ניאלץ להכיר בכך שבסופו של דבר, אין זו התפתחות שאנו מבקשים אלא מהפכה, תמורה עמוקה המחייבת שינוי בטבע האדם עצמו, מפעל שיימשך עידן ועידנים - אילו היה מוצדק בכלל, דבר שאינו בטוח. אכן, אין זה מעשי לפעול כך בימינו או בעידננו. ואפילו היה הדבר רצוי מבחינה תיאורטית, הוא משתייך למצע חברתי אחר, המתאים, אולי, לעתיד הרחוק. חובתנו קשורה במה שמעשי היום, בצעד הסביר הבא בזמננו ובדורנו. יהיה זה פשע לכלות את כל מִרצנו בניסיון לעקור ולשרש, בשעה שלכל היותר נצליח לכופף מעט את עץ האנושות האוניברסלי בכיוון הרצוי לייצורם של פירות טובים בנסיבות הקיימות. אולי ראוי גם שנטיף לביטולם של חוק צבירת העושר וחוק התחרות ושנחתור לסילוקם של האנשים המוכשרים ביותר, משום שאין הם מתאימים לאידיאל המתנגד לאינדיבידואליזם; אך אלו הן התוצאות הנעלות ביותר של הניסיון האנושי, הקרקע שהצמיחה עד היום את יבוליה המשובחים ביותר של החברה. ואף שהחוקים האלה אינם שוויוניים ואינם צודקים תמיד, ולמרות שהאידיאליסט עשוי למצוא בהם חסרונות, הרי בכל זאת, כמו אותם אנשים מוכשרים לעילא ולעילא, יש לראות בהם את פסגת הישגיה של האנושות עד היום.
נפתח אפוא במצב עניינים המשרת את האינטרסים של המין האנושי כולו, אך מעניק בהכרח עושר רק למעטים. בנקודה זו, בקבלנו את הנסיבות כפי שהן, אפשר לומר שהמצב הוא טוב. אך אז תתעורר השאלה מהי הדרך הנכונה לנהל את העושר - בהתחשב בעובדה שעל פי עקרונות היסוד של הציביליזציה שלנו העושר נמסר בדרך כלל לידיהם של מעטים. ולשאלה גדולה זו אני מציע, כך נדמה לי, את הפתרון האמיתי. ודוק: בדבריי אני עוסק באוצרות בלבד, בשפע של עושר, לא בסכומים צנועים שנחסכו פרוטה לפרוטה בשנות עמל רבות, חסכונות הנחוצים לקיומן הבסיסי של משפחות ולחינוך ילדיהן. אלה אינם בבחינת עושר, ויש להחשיבם כצורכימחיה ותו לא, אמצעי שהשאיפה להשיגו צריכה להיות משותפת לכל.
ובכן, ישנן שלוש דרכים להיפטר מן העושר העודף: אפשר להוריש אותו למשפחות הנפטרים, אפשר לצוות אותו למטרות ציבוריות, ולבסוף, אפשר להניח לבעליו לחלקו כראות עיניו ובשום שכל עוד בחייו. רוב העושר בעולם, זה המצוי בידיהם של אותם מתי מעט, מטופל באחת משתי הדרכים הראשונות. הבה נבחן כל אחת מן הדרכים הללו. הדרך הראשונה נבונה פחות מכולן. במשטרים מלוכניים הבן הבכור יורש את אדמות אביו ואת מרבית הונו מסיבה אחת - כדי להביא על סיפוקה את גבהות לבו של האב, הסבור כי בדרך זו יבטיח ששמו ותוארו יעברו ללא פגם לדורות הבאים. ואולם די בהצצה חטופה במצבו של מעמד העשירים באירופה של ימינו כדי להבין עד כמה עקרות הן התקוות הללו. רבים מן היורשים העשירים, כך התברר, התרוששו כליל - אם בשל סכלותם ואם בגלל ירידה חדה בערך הקרקע. אפילו בבריטניה נמצא כי אין די בתקנותיו הנוקשות של חוק הירושה כדי לקיים מעמד יורשים יציב.2 ואמנם, מעמד זה מפסיד בקצב הולך וגובר את אדמותיו לטובת אחרים. במשטרים הרפובליקניים חלוקת הרכוש בין הצאצאים הוגנת יותר; ואף על פי כן, כל בר־דעת בכל מדינה ודאי תוהה: לשם מה בכלל להוריש לילדים הון עתק שכזה? אם הדבר נעשה מתוך חיבה, כלום אין זו חיבה מתעתעת? הניסיון מלמד שעל פי רוב הירושה היא נטל שאינו מיטיב לא עם הילדים ולא עם המדינה. ראוי להם לאנשים שישקלו היטב אם אמנם יש טעם להוריש את ממונם - מלבד הכנסה צנועה לנשותיהם ולבנותיהם וקצבה צנועה עוד יותר, אם בכלל, לבניהם - שכן אין ספק שהון המועבר בירושה פועל בדרך כלל לרעתו של היורש ולא לטובתו.
בדברים אלו אין כדי לומר שאבות אשר לא חינכו את ילדיהם להשתכר לפרנסתם מוכרחים להפקירם לעוני. אם הורה רואה לנכון לגדל את ילדיו לחיי בטלה - או לחילופין, לנהוג באורח חיובי וראוי לכל שבח ולהחדיר בהם את ההכרה בכך שמצבם הייחודי מאפשר להם לפעול למען הציבור בלי כל תמורה כספית - כי אז ברור שהוא מחויב לדאוג לסיפוק צורכיהם של צאצאיו במידהסבירה. ישנם בני מיליונרים שהעושר לא השחית את מידותיהם, והונם מאפשר להם לשרת את קהילתם שירות רב־ערך. אנשים אלו הם מלח הארץ; הם יקרים מפז, אך למרבה הצער אין רבים כמותם. ובכל זאת, מכיוון שבני האדם צריכים לכלכל את ענייניהם על פי הכלל ולא על פי החריג, ולנוכח התוצאות הידועות של הורשת סכומי עתק למוטבים, צריך כל בר־דעת לומר מיד "מוטב שאוריש לבני קללה ולא את הדולר הכל־יכול", ולהודות סוף־סוף כי בהורישו לילדיו עיזבון אדיר כזה, לא רווחתם היא העומדת לנגד עיניו אלא גאוות משפחתו.
