הדפסה
גרסת PDFאילו הצליח, היה השיבוט מעלה שאלות חמורות של זהות ואינדיבידואליות. המשובט עלול להיות נבוך בעניין זהותו הייחודית, לא רק משום שיהיה זהה לאדם אחר, הן מבחינת מבנהו הגנטי והן מבחינת מראהו, אלא משום שהוא עשוי להיות תאומו של האדם שהוא "אביו" או "אמו" – אם ניתן עדיין לכנותם כך. משום מה מתייחסים בסלחנות יתרה למקרה הנוח של שיבוט פנים-משפחתי, דהיינו של הבעל או האישה (או של אם חד-הורית). הסבורים כך שוכחים את הסכנות המיוחדות במינן הכרוכות בערבוב יחסי תאומים עם יחסי הורה-ילד (היחסים בין תאומים זהים אינם תקדים למצב זה, אך אפילו מקרה זה שהוא פחות בעייתי, מלמד אותנו כמה קשה לשמור על עצמאות מן האדם שהקשר אליו הוא האמיץ ביותר). כמעט שום הורה לא יוכל להתייחס להעתק משובט של עצמו כפי שהוא מתייחס לילד שהוא תוצאה של ההגרלה המינית. מה יקרה כשההעתקה המשובטת של אמא תגיע לגיל ההתבגרות ותיעשה דומה כשתי טיפות מים לאישה שבה התאהב אבא? ובמקרה של גירושין, האם תמשיך אמא לאהוב את העתקו המשובט של אבא, למרות שכבר איננה סובלת את מראהו של אבא בכבודו ובעצמו?
רוב האנשים חושבים על השיבוט מנקודת הראות של מבוגרים היוזמים צעד זה מתוך בחירה. איש כמעט אינו חושב איך זה להיות ילד משובט. אין ספק שחייו החדשים ייבחנו ללא הרף בהשוואה לאלה של הגרסה המבוגרת יותר. גם ללא ציפיות הוריות יוצאות דופן מן המשובט – לדוגמה, שיחיה את חייהם שלהם ללא השגיאות שעשו – הילד יהיה, קרוב לוודאי, קוריוז הגורם ל"דז'ה ווּ". שלא כתאומים זהים "נורמליים", אדם משובט – יהא זה שהועתק ממנו אשר יהא – יישא על כתפיו את משאו של גנוטיפ שכבר חי את חייו. הוא לא יהיה הפתעה מוחלטת לַעולם: יש להניח שתמיד ישוו את קורותיו עם חייו של כפילו, בייחוד אם שובט מאדם מחונן או מפורסם. אמנם גידולו ונסיבות חייו יהיו שונים – המבנה התורשתי אינו בדיוק גורלו של האדם – אלא שיש להניח שמאמציהם של ההורים יכוּונו לעיצוב החיים החדשים האלה על פי דוגמת המקור,או לפחות שהם יבחנו תמיד את ילדם כשהגרסה המקורית עומדת לנגד עיניהם. כי אחרת, מדוע שיבטו את ילדם מלכתחילה מכוכב הכדורסל, המתמטיקאי, מלכת היופי או אפילו מאבא היקר?
שיבוט אנושי יהיה גם צעד ענק לקראת הפיכת ההולדה לייצור, הפרייה והרבייה לתעשייה ("עבודת יד" כפשוטה), תהליך שכבר החל עם ההפריה החוץ-גופית ובדיקתם הגנטית של עוברים. בשיבוט, לא זו בלבד שהתהליך מתבצע בידי אדם, אלא שהתכנית הגנטית של הפרט המשובט נבחרת ונקבעת באופן מוחלט בידי האוּמנים האנושיים. אמת, ההתפתחות שתתרחש לאחר מכן תהיה עדיין טבעית והילדים שיבואו לעולם יהיו אנושיים בבירור, אך זה יהיה צעד גדול לקראת הפיכתו של האדם עצמו לעוד אחד מן המוצרים מעשה ידיו.
במה נבדלת ההולדה מן העשייה? בתהליך טבעי של פרייה ורבייה, בני אדם מתאחדים כדי לתת קיום לעוד בן-אנוש, שנוצר בדיוק כמונו ובאמצעות מה שאנו: בני-אנוש חיים, ועל כן בני-תמותה, ועל כן משתוקקים לארוטיות, ועל כן פרים ורבים. אך ברבייה השיבוטית ובאופני הייצור המתקדמים יותר שאליהם תוביל, אנו מעניקים קיום לבן-אנוש לא באמצעות מה שהננו, אלא באמצעות מה שאנו רוצים ומתכננים.
אומר זאת בבירור. הבעיה איננה עצם ההתערבות הטכנית, והעיקר הוא לא בכך ש"הטבע יודע טוב יותר". הבעיה היא שכל ילד שישותו, אופיו ותכונותיו קיימים בזכות עיצוב אנושי אינו עומד על אותו מישור כעושיו. כמו כל מוצר מעשה ידינו, מצוין ככל שיהיה, הוא מצוי בעמדת נחיתות בהשוואה לאומן, שעל רצונו וכשרונו היצירתי הוא מעיד. בשיבוט אנושי, מדענים ו"הורים" לעתיד מאמצים גישה טכנוקרטית לילדים אנושיים: ילדים אלה הופכים להיות החפצים שהם מייצרים. הסדר כזה פוגע בצלם האדם מיסודו ואין זה משנה עד כמה איכותי יהיה המוצר הנובע ממנו.
רבייה כזאת, שניטלה ממנה האנושיות והיא הפכה לתעשייה, מושפלת עוד יותר על ידי המסחור – השלכה בלתי נמנעת כשמתירים לעשיית התינוקות להתנהל בחסות שיקולי רווח והפסד. חברות ביו-טכנולוגיה גדלות כבר עתה בקצב מהיר, אך עם השלמת מפעל הגנום האנושי, תואץ להדהים התפתחותו של השוק הזה. "ביציות למכירה" הן כבר עסק משגשג, המסתתר מאחרי מסיכה של "תרומה". מודעות פרסומת בעיתונים בקמפוסים של אוניברסיטאות יוקרה מציעות עד 50,000 דולרים ל"תורמת" ביצית גבוהת קומה דייה כדי להתקבל לנבחרת הכדורסל ובעלת ציונים גבוהים דיים במבחנים הפסיכומטריים כדי להתקבל לאוניברסיטת סטנפורד. איש לא יופתע מכך שבמחירים כאלה נמצאות הרבה סטודנטיות צעירות הלהוטות לסייע לקונים להשיג את התינוקות המשובחים ביותר שניתן לרכוש. (היזמים, שוכרי הביציות והרחם, פועלים ללא בושה על סמך ההנחה העתיקה, המגעילה והמיזוגנית, שלפיה רוב הנשים יעמידו לרשותך את גופן תמורת מחיר הולם.) עוד לפני שתגיע היכולת לשבט בני אדם לשלמות, ישקיעו חברות מבוססות באיסוף ביציות מניתוחי שחלות או משחלות שהוצאו מגופות, יבצעו שינויים גנטיים בעוברים וייזמו אגירת רקמות מתורמים אפשריים. עם השכרת שירותי רחם לפונדקאות וקנייה ומכירה של רקמות ועוברים בהתאם לתעריף שתקבענה סגולותיו של התורם, יהיה מסחורם של חיי אנוש חדשים תופעה שאי-אפשר לעצרה.
ולבסוף, פעולת השיבוט האנושי באמצעות העברת גרעין התא – כמו צורות צפויות אחרות של הינדוסו הגנטי של הדור הבא – תשמר ואף תחמיר אי-הבנה עמוקה לגבי המשמעות של הבאת ילדים לעולם ולגבי הקשר שבין הורים לילדים. כשבני-זוג מחליטים להעמיד צאצאים בדרך הרגילה, הם אומרים הן להופעתם של חיים חדשים – לא רק להבאת ילד לעולם, אלא גם לקבלת הילד כמות שיהיה כשייוולד. בהכירנו בסופיותנו, בכך שאנו פותחים את עצמנו למי שיבוא במקומנו, אנו מודים במשתמע בגבולות שליטתנו.
כשאנו נכונים לקבל את העתיד על ידי העמדת צאצאים, משמעות הדבר היא שאנו מוותרים על תביעתנו להשתתף בעצמנו בנצחיות המיוחלת של חיי האדם והמין האנושי. משמעות הדבר היא שילדינו אינם שייכים לנו. הם אינם רכושנו, הם אינם נכסינו. אין זה גם תפקידם לחיות עבורנו את חיינו או לחיות את חייו של מאן דהו, מלבד את חייהם שלהם. ייחודם ועצמאותם הגנטית מבשרים באופן טבעי את האמת העמוקה, שניתנו להם חיים משלהם לחיותם, חיים שאיש לא חי אותם לפניהם. גם אם צמחו מן העבר, הם יוצאים לדרך לא-נודעת אל העתיד.
נזק רב כבר נגרם בידי הורים המנסים לחיות באופן עקיף באמצעות ילדיהם. הילדים נאלצים לעתים להגשים את חלומותיהם המנופצים של הוריהם המאוכזבים. אך בעוד שלרוב ההורים יש תקוות ביחס לילדיהם, להורים משובטים יהיו ציפיות. הורים שתלטניים כאלה הם שינקטו, מלכתחילה, צעד החלטי הסותר לחלוטין את הטבע הפתוח, הנושא מבטו קדימה, של יחסי הורים-ילדים. לילד נמסר מערך גנטי שכבר חי את חייו, מתוך ציפייה גמורה שתכנית זו של חיים שחלפו צריכה לשלוט בחיים שיבואו. קיומו של ילד זה נועד אך ורק לממש את רצונם של הוריו. השיבוט – כמו כל המניפולציות המתוחכמות יותר לצורך השבחת הגזע, שיבואו בוודאי בעקבותיו – הוא, לפיכך, רודני במהותו, כי הוא מבקש לשוות לילדיו של אדם את צלמו שלו (או את זה שבחר עבורם) ולכוף את עתידם לרצונו.
האם זה מוגזם? תנו דעתכם באופן קונקרטי למציאות החדשה של אחריות ואשמה שתשרור בביתם של המשובטים. לא רק עוון האבות ייפקד על הבנים, אלא גם בחירתם הגנטית ואף מעבר לשילשים ולריבעים; וכל אחד יֵדע מי נושא באחריות. שום הורה לא יוכל להאשים את הטבע או את ההגרלה הגנטית כשבנו המתבגר יצטער ויסבול בשל אפו הגדול, שכלו הרפה, חוסר הכשרון המוסיקלי שלו, מזגו העצבני או כל דבר אחר שהוא שונא בעצמו. בין אם הדבר הוגן ובין אם לא, הילדים יראו באלה ששיבטו אותם אחראים לכל דבר בחייהם, בין אם הוא נובע מטבעם ובין אם מקורו באופן גידולם. וההורים, בייחוד הטובים שבהם, יישאו באשמה ללא גבול. רק הנפשות הרודניות באמת יישנו שנת ישרים.
ד
מגני השיבוט אינם חוברים ביודעין לרודנות. נהפוך הוא. אוזניהם אטומות לרוב השיקולים האחרים, והם רואים את עצמם בעיקר כידידיה של החירות: חירותו של הפרט לפרות ולרבות, חירותם של המדענים ושל הממציאים לגלות, להמציא ולעודד "קדמה" בידע ובטכניקה הגנטית, וחירותם של היזמים להרוויח בשוּק. הם רוצים שרק בעלי חיים ישובטו בהיקף נרחב, אך הם מתייחסים גם לשיבוט אנושי כאל ברירה אפשרית, כדי שנוכל לממש את "הזכות לפרות ולרבות" – זכותנו להעמיד צאצאים, וצאצאים שיהיו בעלי "גנים רצויים". אחדים הצביעו על כך שבמסגרת "הזכות לפרייה ורבייה" אנו מפעילים כבר צורות מוקדמות של רבייה מלאכותית, רבייה לא-טבעית, ורבייה המתרחשת מחוץ למסגרת הנישואין, ואנו עוסקים כבר גם בצורות מוקדמות של ברירה לצורך השבחה גנטית. מסיבה זו, הם טוענים, השיבוט כבר אינו צעד גדול.
לפנינו דוגמה מושלמת של הגיון המדרון החלקלק. העיקרון של חופש הרבייה, כפי שמנסחים אותוחסידי השיבוט, מאמץ מבחינה הגיונית את קבילותה המוסרית של הגלישה עד לתחתית המדרון: ייצורם של ילדים במעבדה באופן מלא, מן המבחנה ועד לעריסה (אם הדבר יהפוך בר-ביצוע), ויצירתם של ילדים שהמבנה הגנטי שלהם יהיה כולו תוצאה של תכנון הורי וברירה על פי עקרונות ההשבחה הגנטית. אם משמעותו של חופש הרבייה היא הזכות שיהיה לאדם ילד על פי בחירתו וכל האמצעים כשרים לכך, הרי שעיקרון זה אינו מכיר ואינו מקבל גבולות כלשהם.
חסידי השיבוט רוצים לשכנע אותנו שיש לו שימושים מוצדקים שניתן להבחין בינם ובין אלה הבלתי מוצדקים, אך על פי עקרונותיהם שלהם, גבולות כאלה אינם בנמצא (וגם אילו היו, לא ניתן היה לאכפם בפועל: ברגע שהשיבוט יוּתר, איש לא יצטרך לדעת מי משבט את מי ולמה). הרבייה החופשית, כפי שהם רואים אותה, מתבצעת אך ורק על פי רצונם הסובייקטיבי של ההורים המיועדים. המקרה של זוג נשוי וחשוך ילדים, המעורר הזדהות רגשית, דומה לחלוטין מבחינה זו למקרה של הורה יחיד (נשוי או לא) הרוצה לשבט מישהו מפורסם או מוכשר, חי או מת. והעיקרון שהם מקבלים מצדיק לא רק שיבוט, אלא גם את כל הניסיונות המלאכותיים העתידיים ליצור (לייצר) תינוקות "טובים יותר" או "מושלמים".
"התינוק המושלם" איננו מעניין, כמובן, את הרופאים המטפלים בבעיות פוריות, אלא את מדעני ההשבחה הגנטית ותומכיהם, המוכנים להסתתר, לעת עתה, מאחורי גבם של נושאי דגל חופש הרבייה והאהדה לחשוכי הילדים. הזכות העליונה, לדידם, איננה מה שמכונה הזכות לפרות ולרבות, אלא מה שהביולוג בנטלי גלאס כינה, לפני רבע מאה, "זכותו של כל ילד להיוולד במבנה גופני ונפשי בריא, המבוסס על מערך גנטי בריא... הזכות שאינה ניתנת לערעור לתורשה בריאה".3 אולם, כדי להבטיח זכות זו וכדי ליצור את בקרת האיכות הנדרשת לשם כך, יהיה צורך לנהל את תהליך ההפריה וההריון האנושיים לאור זרקורי המעבדה, שבה יוכל הילד העומד להיוולד לעבור הפריה, הזנה, גיזום, ניכוש, שמירה, בדיקה, צביטה, שידול, הזרקה, בחינה, דירוג, סיווג, אישור, החתמה, אריזה, איטום ומשלוח. אין שום דרך אחרת לייצר את התינוק המושלם.
אם אתם סבורים שתרחישים כאלה מחייבים כפייה מבחוץ או עריצות ממשלתית, טעות בידכם. לכשתיווצר האפשרות, בעזרת חקר הגנום האנושי, לייצר או לבחור מה שנחשב בעיני אחדים כ"תינוקות טובים יותר" – חכמים יותר, יפים יותר, בריאים יותר, ספורטיביים יותר – יעוטו ההורים על ההזדמנות "לשפר" את צאצאיהם. מי שלא יעשה כך ייחשב, בעיני החברה, כמי שמזניח את ילדיו. על אלה שיתנגדו לשיפוצים כאלה יופעל לחץ אדיר לשפר מראש את סיכויי ילדיהם שטרם נולדו ממש כשם שישנם כאלה המתכננים, כמעט מרגע לידת ילדיהם, כיצד יכניסו אותם לאוניברסיטת הרווארד. אין זה משנה שבהעדר קנה מידה ל"טוב" או ל"יותר טוב" אין איש יכול לדעת אל נכון אם שינויים כאלה יהיו באמת בגדר שיפורים.
המצדדים בשיבוט דוחקים בנו לשכוח את תרחישי המדע הבדיוני, המתארים ייצור מעבדתי של משובטים מרובי עותקים, ולהתרכז במקרים מעוררי האהדה של זוגות חשוכי ילדים, המממשים את זכותם להוליד. אך אם מקרה בודד הוא תמים כל כך, מדוע חזרה עליו פעמים רבות היא כה מעוררת דחייה? (כמו כן, מדוע מתנגדים אחרים להפקת רווח כספי מפעולה זו, אם היא עצמה לגיטימית לחלוטין?) התרחישים המכונים מדע בדיוני – עולם חדש, מופלא, לדוגמה – ממחישים את משמעותו של מה שנראה לנו, בטעות, כמצב תמים ובלתי מזיק. הם מראים לנו שמה שנראה כהומניות רחומה הוא, בסופו של דבר, דה-הומניזציה דורסנית.
ה
בין אם הם מסכימים לנימוקים שלי ובין אם לאו, אני סבור שרוב האנשים יקבלו את המסקנה: שיבוט אנושי הוא בלתי מוסרי במהותו ומסוכן בהשלכותיו הצפויות, וביניהן התקדים שהוא ייצור בשאלת עיצוב ילדינו. אחדים מגיעים למסקנה זו מסיבות אחרות, שונות מאלה שלי: חשש מפגיעה בשוויון הזכויות בגלל אי-שוויון בנגישות להשבחה באמצעות שיבוט; דאגה מפני ההשפעות הגנטיות של שכפול א-מיני; רתיעה מן ההנחה המשתמעת בדבר דטרמיניזם גנטי; התנגדות ליצירת מצב שבו יושלכו עוברים מיותרים לאשפה; התנגדות דתית ל"אדם המשחק את תפקידו של האל". כך או כך, מסיבות אלה או אחרות, רובם המכריע של בני האדם ממשיך להתנגד בתוקף לשיבוט אנושי.
עבורנו, אם כן, השאלות האמיתיות הן: מה עלינו לעשות בעניין? כיצד נשיג את ההצלחה הגדולה ביותר? שאלות אלה צריכות לעניין כל מי שחשוב לו להבטיח שליטה אנושית מכַוונת בכוחות העלולים לעצב מחדש את אנושיותנו, גם אם השיבוט איננו הסוגיה שבה היה בוחר להתמקד. התשובה לשאלה הראשונה נראית פשוטה למדי. מה שעלינו לעשות הוא לפעול למניעת שיבוט אנושי באמצעות הפיכתו לבלתי חוקי.
עלינו לחתור, אם אפשר, להטלת איסור חוקי כלל-עולמי על השיבוט, ולכל הפחות להטלת איסור כזה בכמה מדינות מפתח – ובמהרה, לפני שנעמוד בפני עובדה מוגמרת. מובן שגם איסורים חוקיים אפשר להפר, אך אנו מונעים, ללא ספק, נזק רב בכך שאנו מוציאים אל מחוץ לחוק גילוי עריות, עבדות מרצון ומכירתם וקנייתם של איברים ותינוקות. מדענים חסרי מעצורים יוכלו, בוודאי, לנסות ולהפר בחשאי את החוק, אך נוכל להרתיע אותם הן באמצעות ענישה פלילית והן באמצעות קנסות כספיים, כמו גם בכך שניטול מהם את התמריץ להתגאות ולבקש לעצמם הערכה על תעוזתם הטכנולוגית.
איסור כזה על ייצור תינוקות משובטים לא יפגע בהתקדמות המחקר המדעי והטכנולוגי בתחום הגנטי. ההפך הוא הנכון: הוא ייטע בלב הציבור ביטחון בכך שהמדענים מעדיפים להמשיך בעבודתם בלי לפגוע בנורמות ובתחושות המוסריות העמוקות של הקהילה האנושית. הוא אף יגן על המדענים ההגונים מפני תגובת-הנגד הציבורית על התנהגותם הפסולה והחצופה של כמה מעמיתיהם. כפי שהודו בפומבי מדענים רבים, מדע חופשי וראוי לשמו צריך לחשוש הרבה יותר מתגובה ציבורית חריפה על שערוריית שיבוט מאשר מאיסור על ביצועו, בתנאי שהאיסור מנוסח בתבונה ונאכף בתוקף על אלה המנסים להפר אותו.
בכל רחבי העולם התנועה לאיסור שיבוט אדם צוברת תנופה. עשרים ותשע אומות החברות בקהילה האירופית כבר הטילו איסור מסוג זה, להוציא בריטניה, המתירה עדיין שיבוט לצורכי מחקר בלבד.4 הפרלמנט היפני חוקק בשנת 2000 חוק המטיל עונש של עשר שנות מאסר או קנס כבד על המעשה, משום ש"יכולות להיות לו השלכות חמורות על כבוד האדם, על הביטחון הביולוגי של חיי האדם וגוף האדם, ועל שמירת הסדר החברתי".5 בישראל נחקק ב-1999 "חוק איסור התערבות גנטית", הקובע תקופה קצובה של חמש שנים שבהן נאסר שיבוט אדם או שימוש בתאי רבייה שעברו שינוי גנטי לצורך יצירת אדם.6 גם ארגונים בינלאומיים חשובים כמו האומות המאוחדות וקבוצת שבע המדינות המתועשות הפגינו חזית אחידה, וקראו נחרצות לאיסור עולמי על שיבוט אנושי.7
לאור הצעדים ההחלטיים שנקטו שאר המדינות המתועשות, דווקא מדיניותה של ארצות-הברית – שעיני העולם נשואות אליה בעניין זה, ולו רק משום שהיא עומדת בחזית המחקר בתחום ההנדסה הגנטית –נראית מהוססת וחסרת החלטיות. למרות ששש ממדינות ארצות-הברית – טקסס, מישיגן, לואיזיאנה, קליפורניה, רוד איילנד וּוירג'יניה – כבר אסרו את השיבוט האנושי, טרם עוגן האיסור בחקיקה פדרלית. לפני שנים מספר, זמן מה לאחר היוולדה של דולי, קרא נשיא ארצות-הברית ביל קלינטון לחקיקה שתוציא את השיבוט האנושי אל מחוץ לחוק. למרות ההסכמה הכללית בקונגרס שיש לנקוט צעד כזה, הניסיונות להוציא אותו אל הפועל נתקלו בקשיים לא-מועטים. אפשר היה לחשוב שיהיה קל למדי למצוא נוסח חוקי ברור לאיסור על ניסיונות לשיבוט בני אדם (ומדינות אחרות לא מצאו בזה קושי רב, ככל הנראה). אך כשנידון הדבר במישור הפדרלי, התגלעו קשיים לגבי הגדרת המונח המעורפל לכאורה "בן אדם", וּויכוחים ניטשו בשאלה האם הוא חל גם על השלבים העובריים המוקדמים (שלפני ההשתלה) של החיים האנושיים. ועם זאת, בארבע השנים האחרונות השתנו הנסיבות מאוד והצורך באיסור נעשה דחוף יותר ובעייתי פחות.
בשנת 1998 הונחו שתי הצעות חוק נגד שיבוט על שולחן הסנאט האמריקני. הצעת החוק מטעם הדמוקרטים ביקשה לאסור מה שמכונה שיבוט לצורך הולדה, באמצעות איסור על העברת עוברים משובטים אל תוך גופן של נשים כדי ליצור הריון.8 הצעת החוק הרפובליקנית ביקשה לאסור את השיבוט מכל וכל, באמצעות הטלת איסור גם על יצירתם של עוברי אדם משובטים. שני הצדדים התנגדו ל"שיבוט לצורך הולדה", הניסיון להביא ללידתו של ילד חי, שהוא העתקו המשובט של אדם חי או אדם שחי בעבר.9 אולם הצעת החוק הדמוקרטית התירה יצירת עוברים משובטים לצורכי מחקר, בעוד שהצעת החוק הרפובליקנית אסרה זאת. התנועה נגד הפלות מלאכותיות לא יכלה לתמוך בראשונה, והקהילה המדעית והתעשייה הביו-טכנולוגית התנגדו לאחרונה. לובי זה הצליח אף לשכנע תריסר סנאטורים רפובליקנים להתנגד לקיום הצבעה על ההצעה הרפובליקנית (שאפילו תומכיה מודים עכשיו שנוסחה בצורה גרועה). בגלל פער עמוק בשאלת המחקר בעוברים, תהום שלא ניתן היה לגשר עליה, נקלעו הדיונים בקונגרס למבוי סתום במשך זמן רב, וכתוצאה מכך נבלמה גם התקדמותו של האיסור על שיבוט לצורכי הולדה, שכמעט הכל רצו בו.
כדי למצוא מוצא ממצב העניינים הזה, הציעו כמה אנשים (ואני בתוכם) "דרך שלישית" של חקיקה, שתאסור בפועל רק את השיבוט לצורכי הולדה, אך לא תיתן גושפנקה חוקית ליצירת עוברים משובטים לצורכי מחקר. התברר שגם זה קשה לביצוע. קל למדי לנסח את ההסתייגות השלילית הנדרשת כדי להניח בצד את שאלת המחקר בעוברים: "שום דבר בחוק זה לא יתפרש כאילו הוא קובע את חוקיותה של יצירת עוברים משובטים לצורכי מחקר. חוק זה אינו מתיר ואינו אוסר פעולה כזאת". קשה הרבה יותר לנסח את האיסור עצמו במונחים שאינם משתמעים לשתי פנים ושיתקבלו על דעת כל הצדדים. לדוגמה, אחד מן הקשיים היה נעוץ בעובדה שאיסור שיחול רק על העברת עוברים משובטים, ולא יתייחס כלל לשאלת עצם יצירתם, עלול להציב את ממשלת ארצות-הברית בעמדה של דרישה להרס חיים שאך זה נוצרו – גלולה מרה לבליעה, אפילו לאלה המצדדים בחופש ההפלה.
פריצת הדרך הושגה לבסוף בחודש יולי 2001, כאשר בית הנבחרים האמריקני קיבל ברוב קולות הצעת חוק האוסרת שיבוט אדם, שהגישו הנציג הרפובליקני דייב וֶלדון מפלורידה והנציג הדמוקרטי בארט סטוּפאק ממישיגן. החוק המוצע מטיל איסור גורף על שיבוט אדם למטרות רבייה ומחקר כאחד ומטיל על העבריינים עונש מאסר לתקופה שאינה עולה על עשר שנים או קנס בסכום של מיליון דולר לכל היותר.10"חוק איסור שיבוט אדם 2001", הממתין כעת לאישורו של הסנאט, זכה לתמיכתו הפומבית הנמרצת של נשיא ארצות-הברית ג'ורג' בוש, שהאיץ בנבחרים להשלים את תהליך החקיקה לאור ההתפתחות המדאיגה שאירעה בחודש נובמבר, בעת שחברה פרטית ממסצ'וסטס הודיעה על הצלחתה בשיבוט קבוצת תאים עובריים אנושיים.11
