הדפסה
גרסת PDFוישנם מכשולים נוספים. הפלורליזם התרבותי והרלטיביזם הקל והנוח שלנו מקשים על השגת תמימות דעים בנוגע לשאלה מה עלינו לקבל ולמה עלינו להתנגד; והתנגדות מוסרית לנוהג ביו-רפואי זה או אחר נדחית כלאחר יד, פעם אחר פעם, כגילוי של קנאות דתית או צרות אופקים. אנשים רבים אינם מוכנים לחרוץ משפט בשאלה מה טוב ומה רע, מה נכון ומה מוטעה, גם בעניינים בעלי חשיבות רבה, אפילו כשאלה נוגעים רק להם עצמם, שלא לדבר על עניינים הנוגעים לזולת או לחברה כולה. גם העובדה שהתחום הביו-רפואי מעורב עד צוואר במסחר איננה עוזרת למתנגדים. אינטרסים כלכליים שעוצמתם הולכת וגדלה תומכים בהתקדמות במלוא הקיטור, ואין כנגדם אינטרסים כלכליים התומכים בהאטת הקצב. יתר על כן, מאחר שאנו חיים במדינות דמוקרטיות, הקשיים הפוליטיים מכבידים עלינו להשיג קונצנזוס שיכוון את עתידנו, וזאת נוסף על העובדה שאין לנו ניסיון פוליטי של ממש בהגבלת פיתוחה של טכנולוגיה ביו-רפואית כלשהי. לבסוף, ואולי זהו הדבר המדאיג ביותר, השקפותינו על מהות האנושיוּת שלנו השתנו באופן כה יסודי בגלל הגישה המדעית-טכנולוגית עד שקיימת סכנה שנשכח מה יש לנו להפסיד מבחינה אנושית.
ועם זאת, על אף שהקשיים הם אמיתיים, מצבנו רחוק מלהיות נואש. למרות המכשולים שנזכרו לעיל, יש לסיפור גם צד שני. עם כל חיבתנו לאביזרי הנוחות שלנו ואמונתנו בקדמה, איבדנו את תמימותנו באשר לטכנולוגיה. התנועה לאיכות הסביבה הפנתה את תשומת לבנו לנזק הבלתי מכוון שגרמה התקדמות טכנולוגית ללא פיקוח, ולימדה אותנו כיצד ניתן לרסן כמה נוהגים מסוכנים. עם כל תמיכתנו בחופש המחקר, אנו מכירים בכך שניסויים הם מעשים ולא דיבורים ואנו אוסרים ניסויים בבני אדם ללא הסכמתם, גם כשניתן, אולי, למצוא תרופה למחלה באמצעות מחקר נטול הגבלות; ואנו מרסנים גם את מה שמכונה חופש ההולדה בכך שאנו אוסרים גילוי עריות, פוליגמיה וסחר בתינוקות.
אמנם אנו מעריכים קדמה רפואית, אך אין לשכוח שלמוסדות הביו-רפואיים יש ועדות אתיקה הדנות בהצעות מחקר על בסיס מוסרי, ואם יש הכרח בדבר הן נותנות עדיפות להגנה על ערכי חירות האדם וכבודו גם על חשבון התגלית המדעית. עם כל הפלורליזם המוסרי שלנו, הגיעו לעתים ועדות לאומיות וגופי בדיקה לתמימות דעים מוסרית בנוגע להצבת גבולות למחקר המדעי וליישום הטכנולוגי המותר. בחזית הכלכלית התעוררה דאגה רבה לנוכח הוצאת פטנטים לגֶנים ולצורות חיים מלאכותיות ולנוכח התפשטותו המהירה של המסחר הגנומי; התגובה הביקורתית גרמה אפילו לאלה שהיו חסידים נלהבים של הביולוגיה החדשה להירתע מהפיכתם הצפויה של חיי אדם לסחורה עוברת לסוחר. כך, לדוגמה, על אף שחסרים לארצות-הברית מוסדות פוליטיים המנוסים בהצבת גבולות לחידושים ביו-רפואיים, מנעו הרשויות הפדרליות האמריקניות כבר לפני שנים את פיתוחו של לב מלאכותי המונע בפלוטוניום ומדינות רבות אסרו על העברה מסחרית של איברים להשתלה, למרות שיצירתו של שוק מעין זה צפויה להגדיל את ההיצע הקיים והנחוץ מאוד. בשנים האחרונות נקטו אחדות מן המדינות בארצות-הברית, כמו גם מדינות רבות אחרות בעולם, ובהן ישראל, צעדים פוליטיים שהוציאו פעולות מסוימות אל מחוץ לחוק והשעו אחרות (יצירת עוברים אנושיים למטרות מחקר בלבד; שינויים גנטיים קבועים בבני אדם באמצעות השתלת גנים). החשוב מכל הוא שמרבית האנושות לא הגיעה עדיין לדרגה כזאת של שפלות וציניות עד שלא תחוש תיעוב מן החברה שהקסלי מתאר. גם אם המכשולים העומדים בפני פעולה מוצלחת בתחום הם גבוהים, אין בזה משום תירוץ להתייאש ממנה כליל. מלבד זאת, תהיה זו חרפה להודות בתבוסה עוד בטרם נכנסנו למערכה.
אחד הקשיים העיקריים העומדים בפני הניסיון לשלוט ביעד שאליו מובילה אותנו הביולוגיה הוא העובדה שלא ניתן להכריע, אחת ולתמיד, בעד או נגד היעד של עולם פוסט-אנושי. התגליות המדעיות והכוחות הטכנולוגיים המובילים אותנו לשם נחשפים בפנינו בהדרגה, כל אחד בתורו וללא זיקה גלויה ביניהם, ופעמים רבות הם מוצגים באופן אטרקטיבי כצעדים ש"יעזרו לנו לא להיות חולים". אבל לעתים אנו מגיעים אל פרשת דרכים ברורה שבה ניתן להחליט לאן פנינו מועדות מתוך ידיעה שהכרעתנו תשנה עולם ומלואו –ואכן, היא תשנה את פני העולם לנצח. למרבה המזל, אנו עומדים עתה בפני הכרעה כבדת משקל כזאת. ההתפתחויות האחרונות מספקות לנו הזדמנות מושלמת לתפוס את השור בקרניו ולהשיג שליטה מסוימת בתחום הביו-טכנולוגי. כוונתי לאפשרות של שיבוט אנושי, פעולה שיש לה מקום מרכזי בעולמו הדמיוני של הקסלי. אכן, יצירתם של חיים במעבדה ושליטה בהם היא שער הכניסה לעולם חדש ומופלא, לא רק ביצירה הבדיונית אלא גם במציאות.
"לשַבט או לא לשבט בני אדם" אינה עוד שאלה דמיונית. ההצלחה בשיבוט כבשים, כמו גם פרות, עכברים, חזירים ועזים מתווה בקווים ברורים וחדים את ההכרעה הגורלית הממשמשת ובאה: האם עלינו להשלים עם שיבוטם של בני אדם ואפילו לקבלו בברכה, או לדחותו מכל וכל? אם נאמין למידע שהתפרסם לאחרונה בעיתונות, מדענים ורופאים נכבדים הודיעו על כוונתם ליצור את האדם המשובט הראשון בשנה הקרובה. ייתכן שתהליך הייצור כבר נמצא בעיצומו.
כלי התקשורת, המציגים את הדברים בצורה רדודה ומגושמת, כבר מרככים אותנו לקראת האפשרות הזאת באמצעות הפיכת המוזר למוכר. בארבע השנים מאז לידתה של דולי, הכבשה המשובטת, השתנתה נעימת הדיון באפשרות של שיבוט אנושי מ"איכס" ל"אה?" ל"אוהו" ול"למה לא?". אלה המעניקים לנושא צביון סנטימנטלי, בעזרתם של מומחים ראשונים במעלה בתחום הביו-אתיקה, ממעיטים בערכם של הדיבורים על שיבוט היפים והחטובים, או הטובים והמבריקים, לצורך השבחת הגזע. תחת זאת הם מגינים על ההתרבות המשובטת בנימוקים של אנושיות וחמלה: טיפול בעקרותם של אנשים ש"אין להם אפשרות אחרת", מניעת הסכנה של מחלות תורשתיות חמורות, "החלפת" ילד שמת. בשמן של התועלותהנדירות האלה הם רוצים שנתיר באופן גורף שיבוט אנושי ולעזאזל התוצאות.
אך אל לנו להיות שאננים לגבי מה שמונח על כף המאזניים, כי הסיכון אמנם גדול עד מאוד. שיבוט בני אדם, גם אם הוא במידת מה הֶמשֵכן של טכנולוגיות הולדה קודמות, הוא בה בעת דבר חדש מיסודו, הן במהותו והן בתוצאותיו. את התוצאות הללו ניתן לחזות מראש על נקלה, ובייחוד כשמצטרפת אל השיבוט גם היכולת ל"השבחה" גנטית ול"שיפור" גנטי שיונחל לדורות הבאים – יכולת שתהיה, אולי, אפשרית בקרוב, הודות למפעל הגנום האנושי שהושלם לאחרונה. אני מגזים, במידת מה, אך בכיוון הנכון: ההחלטה שלפנינו היא, לא פחות ולא יותר, החלטה אם הריבוי האנושי יישאר אנושי, אם ילדים ייוולדו או ייוּצרו לפי הזמנה, ואם ברצוננו לומר כן באופן עקרוני לדרך שתוביל אותנו לגיהינום הבלתי אנושי של עולם חדש, מופלא.
לפני חמש שנים עסקתי בנושא זה במאמר בניו ריפבליק, ובו ניסיתי לנסח את הבסיס המוסרי לתיעוב שאנו חשים כלפי האפשרות של שיבוט בני אדם.2 האירועים שהתרחשו מאז רק חיזקו את אמונתי ששיבוט בני אדם הוא רעיון גרוע שזמנו אינו צריך להגיע. עכשיו הדגש בדבריי מעשי יותר. אני עדיין מבקש, כמובן, לשכנע קוראים מתלבטים שהשיבוט הוא רעה חולה, אולם אני מעוניין יותר לעודד את אלה המתנגדים לשיבוט אנושי, אך סבורים שאנו חסרי אונים למנעו. את אלה יש לגייס לתמיכה פעילה במאמצי חקיקה חדשים ומקיפים, שתכליתם עצירת תופעת השיבוט. בנוסף לכך, אבהיר את טיבה של ההזדמנות המעשית העומדת בפנינו גם לאותם קוראים שחששותיהם התעוררו פחות בשל השיבוט ויותר בגין האפשרויות הטמונות במניפולציות גנטיות ובפעולות אחרות של השבחת גזע.
שכן, לפנינו הזדמנות פז לקבוע, במידת מה, את היעד שאליו מובילה אותנו הביולוגיה. טכנולוגיית השיבוט היא ייחודית והשימוש בה מחייב לא מעט ידע ומיומנות טכנולוגיים. אי לכך, רבים מן האנשים העלולים להוציאה אל הפועל ידועים לנו בשמם. הדרישה הציבורית לשיבוט נמוכה מאוד ורוב בני האדם מתנגדים לו בהחלט. שום דבר בעל חשיבות מדעית או רפואית לא ירד לטמיון אם תיאסר הרבייה המשובטת. ניתן להשיג, בעזרת אמצעים חלופיים שאינם שנויים במחלוקת, כמה מן התוצאות הרפואיות החיוביות החשובות ביותר המיוחסות לשיבוט האנושי (שלא לצורכי הולדה). העניין המסחרי בשיבוט אנושי עודנו מוגבל למדי, ואומות העולם פועלות במרץ למניעתו. ייתכן שאנו ניצבים בפני ההזדמנות הטובה ביותר לאחוז בהגה הרכבת הדוהרת ללא נהג אל עולם פוסט-אנושי, ולהובילה אל עתיד אנושי מכובד יותר.
ב
מהו שיבוט? שיבוט, או רבייה א-מינית, הוא יצירתם של פרטים זהים מבחינה גנטית לפרט קיים. שמו של התהליך מרשים:"העברת גרעין תא סומטי", אך הרעיון שביסודו פשוט. קח ביצית בשלה אך בלתי מופרית, הסר או נטרל את גרעינה, החדר אליה גרעין מתא ממוין (סומטי) של אורגניזם בוגר, וכשהביצית תתחיל להתחלק העבר את העובר הקטן לרחמה של אישה כדי להתחיל בהריון. מאחר שכמעט כל החומר התורשתי של התא נמצא בגרעינו, הביצה בעלת הגרעין החדש והפרט שיתפתח ממנה יהיו זהים מבחינה גנטית לאורגניזם שממנו נלקח הגרעין.
ניתן ליצור מספר בלתי מוגבל של פרטים זהים מבחינה גנטית באמצעות העברת גרעיני תאים. באופן עקרוני, כל אדם, זכר או נקבה, רך נולד או מבוגר, ניתן לשיבוט בכל כמות שהיא. ומאחר שתאים יכולים להאריך ימים בצורתם המשומרת יותר מן המקור שממנו נלקחו, אפשר לשבט גם מתים. מכיוון שהשיבוט איננו מחייב מעורבות אישית מצד האדם שממנו נלקח החומר הגנטי, ניתן על נקלה לשבט אנשים, חיים או מתים, ללא הסכמתם – איום על חופש ההולדה שזכה לתשומת לב מועטת יחסית.
יש להיזהר מכמה אי-הבנות אפשריות. שיבוט אינו שכפול. העתקו המשובט של ביל קלינטון, למרות שיהיה כפילו הגנטי, יבוא לעולם קירח וחסר שיניים, וירטיב את חיתוליו ככל תינוק אנושי אחר. אך שיבוט אינו דומה גם ללידה טבעית של תאומים זהים. התאום המשובט יהיה זהה למבוגר קיים, קשיש יותר, והוא יבוא לעולם לא במקרה אלא באופן מכוון, כשהמבנה התורשתי שלו כולו נקבע מראש באמצעות הוריו או בידי המדענים. יתר על כן, נראה ששיעור ההצלחה של השיבוט, לפחות בהתחלה, לא יהיה גבוה ביותר: המדענים בסקוטלנד העבירו 277 גרעינים בוגרים לביציות כבשים, השתילו 29 עוברים משובטים והשיגו את לידתה של כבשה משובטת חיה אחת ויחידה.
מסיבה זו, בין היתר, אין זה סביר, לפחות לעת עתה, שהשיבוט ייהנה מפופולריות רבה; ואין חשש מיידי לייצור המוני של כפילים מרובי עותקים. יחד עם זאת, לרבבות האנשים המפרנסים אלפי מכונים לפוריות בכל רחבי העולם – מתקנים העושים כבר שימוש בהפריה חוץ-גופית ובטכניקות אחרות – שיבוט יהיה אופציה שלא תחייב כמעט שום טרחה נוספת. פאנוס זאבוס, מומחה לפוריות ממדינת קנטקי, שהודיע על תכניתו לשבט ילד, טוען שקיבל כבר אלפי פניות בדואר אלקטרוני מאנשים הלהוטים לשבט, למרות הסכנות הידועות של כישלון וצאצאים פגומים. אם יתעוררו אינטרסים מסחריים ב"בנק גרעיני תא" כמו בבנק זרע ובאיסוף ביציות; אם ספורטאים מפורסמים או אנשים ידועים אחרים יתחילו לשווק את הדנ"א שלהם כפי שהיום הם משווקים את חתימותיהם וכמעט כל דבר אחר; אם שיטות של בדיקות גנטיות בעוברים ומניפולציות גנטיות ארוכות טווח יתקדמו כצפוי וירחיבו את היקף ההסתייעות במעבדות כדי להשיג תינוקות "טובים" יותר – אם כל זה יתרחש, יהפוך השיבוט, אם יוּתַר, ליותר מפעילות שולית, ולו רק בשל חופש הבחירה בענייני ילודה.
מה עלינו לחשוב על האפשרות הזאת? שום דבר חיובי. לאמיתו של דבר, רוב האנשים סולדים ממרבית ההיבטים של שיבוט בני אדם: האפשרות של ייצור המוני של יצורי אנוש וקבוצות גדולות של כפילים שהאינדיבידואליות שלהם מוטלת בספק; הרעיון של "תאומים" שהם אב ובנו או אם ובתה; האפשרות המוזרה של אישה שתלד ותגדל העתק גנטי של עצמה, של בן-זוגה, או אף של אמה או אביה שהלכו לעולמם; העיוות שבהבאתו לעולם של ילד כ"תחליף" מדויק לאדם אחר שהלך לעולמו; יצירתם התועלתנית של כפילים עובריים שיוקפאו או ייוצרו במיוחד כדי לספק רקמות זהות או איברים להשתלה בעת הצורך; הנרקיסיזם של אלה שירצו לשבט את עצמם והתנשאותם של אחרים שיהיו סבורים שהם יודעים מי ראוי שישבטוהו; היהירות העיוורת, הפרנקנשטיינית, שביצירת חיי אנוש ובהשתלטות הולכת וגדלה על גורלם; בני אדם משחקים את אלוהים. אף אחד, כמעט, אינו משתכנע מן הנימוקים המצדדים בשיבוט אנושי, וכמעט הכל צופים שישתמשו בו שלא כהלכה וינצלוהו לרעה. והדעה הרווחת, שהשיבוט האנושי אינו ניתן למניעה עוד, מגבירה את הסלידה שהאפשרות הזאת מעוררת.
סלידה איננה נימוק. אחדים מהדברים שעוררו תיעוב אתמול מתקבלים היום בשלוות נפש, ואין זה תמיד לטובה. יחד עם זאת, במקרים מכריעים מסוימים, התיעוב הוא הביטוי הרגשי של חכמה עמוקה, שאין בכוחה של התבונה לבטאה בשלמותה. האם יכול מישהו באמת ובתמים להעלות נימוק שיבטא באופן מלא את הזוועה שבגילוי עריות בין אב לבתו (אפילו בהסכמה), או במשכב בהמה, או בהתעללות בגווייה, או באכילת בשר אדם, או באונס או רצח של אדם אחר? האם אי-יכולתו של מישהו לספק הצדקה הגיונית מלאה לשאט נפשו ממעשים שכאלה מעמידה בספק את צדקתה המוסרית של תחושת הרתיעה שלו?
אני סבור שסלידתנו משיבוט בני אדם שייכת לקטגוריה הזאת. אנו חשים דחייה לנוכח אפשרות זו לא בגלל מוזרותה או חדשנותה, אלא משום שאנו מרגישים, באופן בלתי אמצעי וללא צורך בנימוקים הגיוניים, שהיא פוגעת בדברים יקרים ללבנו. אנו חשים שהשיבוט הוא זיהום עמוק של טבענו כיצורים מולידים ושל היחסים החברתיים הבנויים על בסיס טבעי זה. אנו חשים גם שהשיבוט הוא צורה קיצונית של התעללות בילדים. בתקופה זו, שבה כל דבר נתפש כמותר כל עוד הוא נעשה מתוך בחירה חופשית, ושבה גופינו נחשבים למכשירים גרידא למילוי רצוננו הרציונלי והאוטונומי, ייתכן שהסלידה היא הקול היחיד שנשמע עדיין ברמה בהגנה על הליבה של אנושיותנו. רדודות הן הנפשות ששכחו כיצד להתחלחל.
ג
אולם הסלידה אינה צריכה לעמוד עירומה בפני בית דינה של התבונה. את החכמה שבזעזוע שלנו מפני השיבוט האנושי אפשר לבטא במילים, לפחות באופן חלקי, גם אם זהו, בסופו של דבר, אחד מן המקרים שבהם יש ללב סיבות משלו, שאין השכל יכול לרדת לחקרן. אני מעלה ארבעה טיעונים נגד השיבוט האנושי: שהוא מהווה אקספרימנטציה לא-אתית; שהוא מאיים על זהותו ועל ייחודיותו של הפרט; שהוא הופך את ההולדה לייצור תעשייתי (בייחוד כשהוא נתפש כמבשרן של המניפולציות שיבואו בעקבותיו); ושמשמעותו היא התייחסות רודנית לילדים ועיוות ההורות. שימו נא לב: אני מדבר רק על מה שמכונה שיבוט לצורך הולדה, ולא על יצירתם של עוברים משובטים לצורכי מחקר. ההסתייגויות שניתן להעלות לגבי יצירת עוברים (או השימוש בהם) לצורכי מחקר אינן תלויות כלל בשאלה האם העוברים האלה נוצרו באמצעות שיבוט. הדבר השונה מעיקרו והחדש מיסודו הוא השיבוט לצורך הולדה.
כל ניסיון לשבט יצור אנושי הוא בבחינת ניסוי לא-אתי בילד האמור לבוא לעולם. בכל הניסויים שנערכו בבעלי חיים הצליחו רק שניים עד שלושה אחוזים מניסיונות השיבוט. לא זו בלבד שעוברים מתים כבר בזמן ההריון או נולדים מתים, רבות מן המכוּנות "הצלחות" גם הן, למעשה, כישלונות. כפי שהתברר רק לאחרונה, ישנה שכיחות גבוהה מאוד של מומים ועיוותים קשים בקרב חיות משובטות הנולדות כשהן בחיים. לפרות משובטות יש, לעתים קרובות, בעיות לב וריאה; עכברים משובטים מפתחים, לאחר זמן מה, עודף משקל חולני. חיות משובטות אחרות אינן מתפתחות באופן תקין.
הבעיה, אומרים המדענים, נעוצה אולי בעובדה שביצית עם גרעין סומטי חדש צריכה לתכנת את עצמה מחדש בתוך דקות או שעות, בשעה שגרעינה המקורי של הביצית הוכן במשך חודשים ושנים. הסיכוי לטעות בתרגום ההוראות הגנטיות גדל עקב זאת במידה רבה, ונגרמים ליקויים התפתחותיים שחלק מהם יתגלו רק לאחר זמן רב. (יש לציין גם שליקויים לא-טבעיים אלה עלולים להשפיע על תאי הגזע שהמדענים מקווים לאסוף מעוברים משובטים. עוברים גרועים, תאי גזע גרועים.) כמעט כל המדענים מסכימים כיום שניסיונות לשבט בני אדם טומנים בחובם סיכונים כבדים ליצירת ילדים חולניים, חריגים ומעוותים. ומה ייעשה בהם? האם פשוט ניפטר מאלה שאינם עומדים בציפיותינו? בקרב המתדיינים בנושא, ובכללם גם המדענים, שוררת הסכמה כמעט פה אחד: ניסיונות לשיבוט בני אדם הם חסרי אחריות ולא-אתיים. אין לנו אפילו אפשרות אתית לבדוק אם שיבוט אנושי הוא בר-ביצוע.
