בחזרה מן האוטופיה

יואל רביבו

לנוכח העוני הגואה, החברה החרדית מגלה מחדש את יתרונות העבודה


בדומה למתכנתים רבים אחרים בתעשיית ההיי-טק הישראלית המתפתחת, גם ישראל רואה את עצמו כחלק ממהפכה הולכת ונמשכת. אלא שלא כמו אחרים בתחום עיסוקו, למהפכה של ישראל אין דבר וחצי דבר עם מחשבים או עם טכנולוגיה. המהפכה שלו היא מהפכה חברתית, שנעה בשקט קדימה כל פעם שהוא מגיע לעבודה.

ישראל הוא חרדי, במדינה שבה רק מיעוט מן הגברים החרדים עובד לפרנסתו. לעומת ארצות-הברית, שבה אין שום דבר יוצא דופן במתכנת מחשבים, עורך דין או רואה חשבון חרדים, בישראל המצב שונה. בגלל מגבלות אידיאולוגיות שהטילה החברה החרדית על עצמה, קשה להעלות על הדעת שגבר חרדי יעזוב את הישיבה בגיל צעיר על מנת ללמוד מקצוע ולמצוא משרה משתלמת שבה יוכל למצוא סיפוק. רוב הגברים החרדים אינם עובדים כלל, אלא לומדים כל העת בישיבה, מקום שאסורים בו לימודים משלימים כמו הכשרה מקצועית. אלה שמשתלבים בכל זאת בכוח העבודה עושים כן רק בשנות השלושים המאוחרות לחייהם ואז הם מוצאים תעסוקה ששכרה נמוך בתור מורים, סופרי סת"ם ומשגיחי כשרות. בני-המזל יכולים להשתלב בעסק המשפחתי. עד שגמר אומר לעזוב את הישיבה וללמוד מחשבים היה ישראל חלק ממה שהסוציולוג מנחם פרידמן, בר-סמכא בענייני הקהילה החרדית בישראל, מכנה "חברת לומדים", שיש בה כ-150,000 איש, המורכבת מתלמידים בכוללים ומאלה התלויים בהם.1 קהילה זו, ההולכת וגדלה במהירות, כוללת משפחות שבהן כבר שלושה דורות - סבים, אבות ובנים - אינם עובדים למחייתם. כתוצאה מכך שיעורי העוני בציבור החרדי גבוהים במידה יוצאת דופן, לכלכלת ישראל נגרמים הפסדים של מיליארדי שקלים בשנה, והולכת וגדלה ההתמרמרות בקרב הציבור החילוני, המרגיש שמוטלים עליו מסים לא-הוגנים כדי לכסות את הגירעון שיוצר המגזר החרדי וכדי לממן את ההבטחות הקואליציוניות למפלגות המייצגות מגזר זה. בכל שנה חולפת מעמיקים עוד העוני, התלות והמרירות.
אבל יש סימנים לשינוי. תכניות של הכשרה מקצועית לחרדים בתחומים רבים, ממחשבים ועד אדריכלות, מתקשות לעמוד בביקוש; הוקמה יחידה צבאית חרדית, באישורם של רבנים חשובים; וחשוב מכל, מנהיגים חרדים תמכו בהצעות ועדת טל, גוף שמינה ראש הממשלה אהוד ברק ב-1999 על מנת שימליץ על צעדים בעניינים הנוגעים לפטור שמקבלים תלמידי הישיבות משירות צבאי. מבין כל ההצעות האלה, השנויה ביותר במחלוקת הייתה היזמה לקיים "שנת הכרעה". על פי הצעה זו, התלמידים יהיו רשאים לעזוב בגיל 23 את הישיבה לשנת עבודה או לימוד מקצוע, בלי לאבד את הפטור המיוחד משירות צבאי הניתן למי ש"תורתו אומנותו"; אחרי כן יוכלו לבחור אם להצטרף לכוח העבודה או לצבא, או, לחלופין, לחזור ללימודים בישיבה. לגבי החרדים יש בהצעה זו משום חריגה לא-קטנה מן החשיבה שהייתה מקובלת בחמישים השנים האחרונות, שלפיה על כל הגברים לשאוף להישאר בישיבה כל חייהם, ועל כל הנשים לשאת בעול הכפול של גידול משפחות גדולות ותמיכה כספית בהן.
מספר הגברים שניצלו את ההזדמנויות החדשות האלה עדיין קטן למדי. ועם זאת, יודעי דבר רבים רואים שינוי ברור בגישתם של מנהיגים מן השורה הראשונה בקהילה החרדית בישראל, ובהם הרב אהרן לייב שטיינמן והרב יוסף שלום אלישיב, מראשי הקהילה האשכנזית הלא-חסידית (ה"ליטאית"), והרבנים של החצרות החסידיות של גור וּויז'ניץ, שלעמדותיהם יש השפעה מכרעת על תחומים רבים בחיים החרדיים. בין שההצעות של ועדת טל ייעשו לחוק ובין שלא, העובדה שרבנים במעמדם הסכימו להן - ולו גם הסכמה שבשתיקה - היא עדות לכך שמשהו יסודי השתנה בקרב הציבור החרדי. אם אכן כך הדבר, עשוי שינוי זה להוביל, בסופו של דבר, לתמורה עמוקה בהוויה החרדית, להטבת מצבן הכלכלי של עשרות אלפי משפחות, לשיפור בכלכלה הלאומית ולהפחתת חלק מן המתחים המפלגים את הציבור הישראלי מאז קום המדינה.
 
לתופעה של גברים רבים כל כך הלומדים בישיבה זמן רב כל כך אין תקדים בהיסטוריה היהודית. בעבר עבדו רוב היהודים הדתיים לפרנסתם, ובכלל זה גם רבים מן הגדולים בתורה. התנא רבי יהושע, שחי בירושלים במאה הראשונה והיה מועמד להיות נשיא הסנהדרין, התפרנס בדוחק כפחמי.2 רש"י, פרשן המקרא והתלמוד שחי בצרפת במאה האחת-עשרה, היה יינן. הרמב"ם, בן המאה השתים-עשרה, עבד כרופא בחצר השולטן במצרים. רבי יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, התפרנס בצפת של המאה השש-עשרה מעסקי בדים. דגם זה נמשך גם בעידן המודרני: רבי ישראל מאיר הכהן ("החפץ חיים"), שחי בעיר ראדין שבפולין בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים, התפרנס זמן מה כבעל מכולת; בן המאה הקודמת, הרב ברוך הלוי אפשטין, פרשן המקרא ומחבר הספר תורה תמימה, עבד למחייתו בבנק.
הסיבות לתופעה זו לא היו כלכליות גרידא. במשך מאות שנים העדיפו תלמידי חכמים לפרנס את עצמם מלקבל תמיכה חיצונית. בעיני אחדים, כמו רבי יוחנן, החכם בן המאה השלישית שחי בטבריה, ההעדפה הזאת מבוססת על עיקרון מוסרי של אי-תלות: "עשה שַׁבתך חול", מצטט אותו התלמוד, "ואל תצטרך לבריות".3 בעיני אחרים לא זו בלבד שהעבודה הייתה חיונית לרווחתו החומרית של האדם, היה לה גם חלק בהתפתחותו הרוחנית: לפי המשנה "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוֹן".4 אמונה זו היא שעמדה ביסוד קביעתו של הרמב"ם: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא".5
אולם, עם חלוף המאות השתרשה בעולם היהודי גישה הרואה בעבודה בעיקר הכרח כלכלי, פעילות שערכה משני לעומת האידיאל של התמסרות מוחלטת ללימוד תורה. הישיבות האירופיות שהוקמו במאה התשע-עשרה, ובהן ישיבת וולוז'ין הנודעת, ביקשו ליצור עילית של חכמי תורה שבמשך שנים רבות יקדישו את כל זמנם ללימוד תורה "לשמה", בתמיכת תרומות משכבה רחבה של "בעלי בתים" עובדים. עילית זו לא הייתה אמורה להיות אלא חלק קטן מן האוכלוסייה; רובם הגדול של הגברים שומרי המסורת שגדלו במזרח אירופה לא יכלו להרשות לעצמם, מטעמים כלכליים, לדחות את ההצטרפות לכוח העבודה כדי להקדיש את כל זמנם ללימוד תורה, ולו לשנים מעטות. בתנאים האלה, הרצון להתפרנס מעבודה לא נחשב בעייתי כלל.
בזמננו מוסיף דגם זה להנחות את היהדות החרדית ברוב חלקי העולם. כאשר הגיעו לצפון אמריקה גלי ההגירה היהודית של המאה העשרים, אימצה לעצמה הקהילה החרדית האמריקנית את הדוגמה האירופית: מספר קטן של ישיבות, שעילית של לומדי תורה צעירים למדה בהן במשך כמה שנים, כשהיא נתמכת בבעלי בתים עובדים; מקצת התלמידים האלה היו מאוחר יותר לרבנים, ואילו האחרים הצטרפו לכוח העבודה בתחומים אחרים. מחקר שערך באחרונה עמירם גונן, מנהל מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים, מתאר את יחסם של מנהיגי הקהילה החרדית בארצות-הברית למעבר של אנשים צעירים מן הישיבה לשוק העבודה:
אף שהרבנים וראשי הישיבות עושים מאמצים רבים להרחיב את היצע ההזדמנויות של לימודים תורניים מלאים ומעודדים תלמידים מוכשרים להמשיך ולהעמיק בלימודיהם ככל שניתן, אין הם לוחצים על מי שמבקש לצאת ולהתפרנס שלא לעשות זאת. הם... מבינים כי חברה חרדית בעלת חיי ישיבה תוססים שבה לתלמידי חכמים של ממש תינתן הזדמנות מלאה להמשיך בפועלם ולהיכנס לתפקידים של מנהיגות חברתית, חשוב שיהיה לה מרכיב איתן של "בעלי בתים", היכולים לא רק לפרנס בכבוד את משפחותיהם אלא גם להוות בסיס של תמיכה כלכלית במוסדותיה של חברה זו, ובמיוחד בעולם הישיבות שלה.6
בקרב החרדים בצפון אמריקה משתנה גיל ההצטרפות לכוח העבודה על פי ההשתייכות לזרם דתי זה או אחר. בקהילות חסידיות, למשל, מתחילים הגברים לעבוד בדרך כלל בסוף שנות העשרה או בראשית שנות העשרים לחייהם; בעולם הליטאי הם עוזבים את הישיבה באמצע שנות העשרים או בסופן. אבל בסך הכל המגמה אינה שונה: תלמידים מעטים בלבד מוסיפים להקדיש את כל זמנם ללימוד תורה אחרי גיל שלושים.7 מחקר שנערך לא מכבר על הקהילה החסידית במונטריאול, למשל, מראה כי בקהילה זו רק שישה אחוזים מן הגברים בגיל העבודה עוסקים אך ורק בלימוד תורה בישיבה.8
לצורך בהכנת אנשים לעבודה יש השפעה עמוקה על מע





כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021