מינוי שופטים: הפתרון למשבר העליון

מרדכי הלר

הליך בחירת השופטים סותר את כללי הממשל התקין ומערער את אמון הציבור במערכת המשפט


 

בית המשפט העליון הוא גוף רב-עוצמה. משעה שהתמנה,
משתמש השופט בעוצמה זו ללא בקרה דמוקרטית. כך צריך להיות.
אולם, האם אין זה מן התבונה, כי בטרם יופקד הכוח הזה בידיו
לכל ימי חייו, תבחן הדמוקרטיה את המועמד באופן המקיף ביותר...?
צ'רלס לונד בלק1

ע
קרון יסוד הוא בתיאוריה הפוליטית הדמוקרטית, שהרשות השופטת עצמה אינה "דמוקרטית". בתי המשפט אינם אמורים לייצג את הלכי הרוח הרווחים בציבור בכל רגע נתון, אלא לשמש חומת מגן כנגד עריצות הרוב. ברם, בישראל עיקרון זה מיושם באופן שונה לגמרי מן הנהוג במדינות אחרות. אכן, בית המשפט העליון בישראל הוא הפחות דמוקרטי, המנותק ביותר מרצון הרוב, מבין בתי המשפט הגבוהים לחוקה בארצות הדמוקרטיות. שופטיו מתמנים למשרה קבועה עד גיל הפרישה, בלא אישור מצד גוף נבחר כלשהו - לא הכנסת, לא הממשלה, וגם לא ראש הממשלה.הם נבחריםעל ידיועדה למינוי שופטים הכוללת אמנם כמה נציגי ציבור, אך מורכבת ברובה מבכירי הממסד המשפטי - המתמניםבידי אותו הממסד. על פי חוק, שלושה מבין תשעת חברי הוועדה הם שופטים מכהנים בבית המשפט העליון, והשפעתם על החלטות הוועדה מכרעת. במילים אחרות, בישראל הרשות השופטת ממנה את עצמה.
במשך עשרות שנים, הליך מינוי השופטים בישראל עורר אך מעט עניין וביקורת. בציבור רווחההדעה שיש להגן על בתי המשפט מלחצי התרבות הפוליטית הישראלית, שלא התאפיינה בכבוד רב לעקרון שלטון החוק. בעשורים הראשונים לקיום המדינה נזקק שלטון החוק לכל סיוע אפשרי, וניתנה עדיפות עליונה ליצירת רשות שופטת עצמאית. אולם, מאז שהונהג ההסדר הסטטוטורי הנוכחי לבחירת שופטים בשנת 1953, צברו בתי המשפט עוצמה הולכת וגדלה. היום,פעולות הרשות המבצעת ואף החלטות מנהליות של הכנסת נתונות לביקורת שיפוטית מרחיקת לכת, ובית המשפט נוהג לבטלן כמעשה שגרה, כל אימת שהוא מוצא לנכון. ב-1992 העניקה הכנסת לבית המשפט גם את הסמכות לבטל חקיקה ראשית שאינה עולה בקנה אחד עם אופייה של ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית", תוך שהיא מותירה בידיו את קביעת פירושם של המושגים הללו. במקביל, דרישות הסף המסורתיות, מבחן ה"עמידה" (סטנדינג) ודוקטרינת ה"אי-שפיטות", שנועדו למנוע פלישה של הסמכות השיפוטית אל תחומים לא לה, פורשו מחדש עד אשר נעלמו בתהום הנשייה.2 כתוצאה משינויים אלה, ומן העובדה שבית המשפט העליון גם משמש כבית משפט גבוה לצדק (הערכאה הראשונה לדיון בעתירות נגד רשויות השלטון), הפך גוף זה לגורם מרכזי בקביעת מדיניות ציבורית. למעשה, בית המשפט העליון פתח לרווחה את שעריו בפני כל אזרח המוטרד מעניין כלשהו בתחום המדיניות הציבורית - מיישום בלתי-הולם של החלטות ממשלה, דרך מינויו של נושא משרה ציבורית בלתי-כשיר, עד חקיקה הנראית לו כפוגעת בזכות שכשלעצמה אין להבסיס בחוק הכתוב - ומעודד אותו לפנות לבתי המשפט, במקום לנציגיו הנבחרים, כדרך הקלה ביותר לתקן את המעוות.
במקביל לעלייה בכוחו, בית המשפט העליון נעשה, לאחר עשורים של מינוי עצמי, לגוף מנותק שאינו משקף את כלל החברה. רק טבעי הוא ששופטים מומחים, הזכאים לבחור את מחליפיהם, יעדיפו למנות עמיתים הדומים להם בהשקפה, ברקע ובסגנון. כתוצאה מכך, בית המשפט העליון מאופיין היום בהומוגניות אינטלקטואלית ומקצועית קיצונית. כמעט כל השופטים הם משפטנים מקצועיים גרידא, תוצרים של מערכת השכלה משפטית, המאופינת בצרות אופקים ובמונוליתיות אינטלקטואלית. רק למעטים מהם יש הכשרה פורמלית רצינית (שלא לדבר על התמחות) בתחום כלשהו מלבד משפטים.
בשל בידוד זה מהמארג החברתי, נעים הציבור הישראלי ושופטיו במסלולים נפרדים בכל הנוגע לערכים ולהשקפות, והם הולכים ומתרחקים זה מזה בהעדר כל אמצעי שיקשר ביניהם. אם לא תימצא דרך לקרב את הרשות השופטת אל החברה שהיא אמורה לשרת, בתי המשפט עלולים לאבד את הנכס שבלעדיו אין הם מסוגלים לתפקד - אמון הציבור.
 
 
ב
כל דמוקרטיה המעניקה לרשות השופטת שלה את הסמכות ליישם ולפרש את החוקה חייבת למצוא דרך לאזן שני עקרונות מתחרים: עצמאות שיפוטית, שמשמעותה הגנה על שופטים מפני לחצים חיצוניים העלולים לעוות את פסיקותיהם; ואחריות שיפוטית, הדורשת מן השופטיםלהתחשב בערכי היסוד של האומה אשר את חוקתה הם מפרשים.
כדי לפסוק כיאות חייבים שופטים להיות מבודדים מלחצים חיצוניים.מאחר שהחלטותיו של בית המשפט לעולם תיטבנה או תזקנה לגורמים שונים במגזר הציבורי - פוליטיקאים, קבוצות אינטרס וכיוצא באלה - מן ההכרח הוא שהשופטים לא יהיו תלויים ברצונם הטוב של גורמים אלו. השופטים אף חייבים להיות חופשיים לפעול בניגוד לדעת הקהל, מאחר שהם לבדם יכולים למנוע מהרוב לרמוס את זכויות היחיד או המיעוט. כדי לבצר את העצמאות השיפוטית, רוב המדינות הדמוקרטיות מעניקות לשופטי הערכאה העליונה כהונה לכל ימי חייהם ומשכורת מובטחת; זאת מתוך הנחה ששופטים, אשר הגיעו לראש הסולם המקצועי ונהנים ממשרה ושכר מובטחים, לא ייכנעו ללחץ למעול בתפקידם כמגיני החוק והצדק.3
עם זאת, "חוק" ו"צדק" הם מונחים חמקמקים. מלאכת השפיטה, ובייחוד הפרשנות החוקתית, דורשת יותר ממיומנות טכנית ויושר מקצועי. שופטי בית המשפט העליון ניצבים תמיד נוכח מגבלות החוק הכתוב, ונאלצים להסתמך על התפישות והערכים שלהם עצמם בהכרעותיהם. לפיכך, הם חייבים לעתים קרובות ליצור ולהגדיר נורמות משפטיות חדשות - למעשה, הם כותבים את החוק במו ידיהם.
עובדה זו, שהשופטים לא רק מיישמים את החוק, אלא אף יוצרים אותו, מוכרת היטב למומחים לתורת המשפט ברחבי העולם, ובכלל זה בישראל. כדברי המשפטן האמריקני ארצ'יבלד קוקס, "ברור לגמרי שבית המשפט העליון [בארצות-הברית] ממלא תפקיד פוליטי בחלקו - הוא קובע מדיניות בענייני ציבור על בסיס הדוקטרינה של הביקורת השיפוטית".4 יצחק אנגלרד, פרופסור למשפטים המכהן עתה כשופט עליון בישראל, כתב בזמנו כי תהליך מציאת האיזון בין ערכים מנוגדים "טומן בחובו יסודות אופייניים של חקיקה בגלל שקילה מוקדמת של אינטרסים והכרעה ערכית על סדר עדיפותם לקראת עיצוב הנורמה המשפטית".5 או, בלשונו הקולעת של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, "השופט אינו ראי המשקף את תמונת הדין, אלא אמן היוצר את התמונה במו ידיו".6
כמי שיוצר את החוק "במו ידיו", אין לבית המשפט העליון מנוס מהכרעה בנושאים שבהם ערכים שונים - לעתים קרובות אלהשעליהם ניטשת מחלוקת ציבורית עזה- מתנגשים זה בזה. שופט בית המשפט העליון קובע אלו ערכים יבואו לידי ביטוי בפסיקה, וקביעה זו תלויה במידה רבה בהשקפתו האישית,ולא בניתוח מכני של טקסטים משפטיים. כפי שציין המשפטן צ'רלס לונד בלק מאוניברסיטת ייל, "זמן רב מאוד חלף מאז הפעם האחרונה שבה מי שהתעמק בנושא אחז באשליה שעבודתו השיפוטית של השופט אינה מושפעת ומעוצבת על ידי השקפת עולמו הכוללת, תפישותיו הכלכליות והפוליטיות, ותחושתו, החדה או העמומה, לגבי התשובה הצודקת לשאלה הגדולה של זמנו... יהיה קשה למצוא מלומד מודרני בעל-מוניטין, שיטען אחרת".7 כך, למשל, החוקרים ג'פרי סגל והרולד ספאת הוכיחו כי בעוד שצורתן של פסיקות בתי המשפט נאמנה במידה רבה לדפוסים משפטיים, ההסבר הטוב ביותר לתוכנן הוא דווקא הסבר אידיאולוגי. בהקשר האמריקני, למשל, "בית המשפט העליון מכריע מחלוקות לפי עובדות המקרה, לאור הקו האידיאולוגי והערכים של השופטים. במילים אחרות, רנקוויסט הצביע כפי שהצביע מאחר שהוא שמרני מאוד; מרשל הצביע כפי שהצביע מאחר שהוא ליברלי מאוד".8
אם כן, ההשפעה של השקפת עולמם של השופטים על החוק היא מובהקת, והיא תורגש עוד יותר ככל שירבה בית המשפט לפסוק בסוגיות בעלות אופי חוקתי. מאחר שסוגיות אלו נסבות על עקרונות מופשטים, הפתרונות אינם מסתברים מאליהם, ולכן ההכרעה דורשת מידה רבה של שיקול דעת אישי. כמו כן, הסוגיות הללו הן בעלות ההשלכות המקיפות ביותר, הואיל וההכרעה השיפוטית בהן מקדשת ערכים לכדי חוקה. בנוסף, אותם בתי משפט הדוגלים בפילוסופיה של אקטיביזם שיפוטי, ובשל כך מכריעים בעניינים שאפשר היה להשאירם לשיקול דעתם של נבחרי הציבור, מרחיבים עוד יותר את השפעתה של השקפת עולמם של השופטים על ענייני הציבור.
לנוכח כל האמור, להרכבו שלבית המשפט העליון נודעת חשיבות אדירה. הרכב בית המשפט הוא-הוא שקובע אם ה"תמונה" אשר שופטיו יוצרים תבטא רק את השקפת עולמם הם, או גם את זו של האומה שתצטרך לחיות לפי פסיקותיהם. השאלה, לפיכך, היא: כיצד יכולה האומה להבטיח שהחוג המצומצם אשר מופקד על גיבוש פסיקה חוקתית אכן ישקף את ערכי היסוד שלה? כיצד נמנע את הפיכתו של בית המשפט העליון למגדל שן שיפוטי, המנותק מאמונותיו ומשאיפותיו של הציבור, מבלי לחשוף אותו ללחציה הישירים של דעת הקהל?ובקיצור, כיצד נוכל ליצור רשות שופטת אחראית מבלי לסכן את עצמאותה?
 






התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית

שיטה יחסית, כישלון מוחלט

אמוץ עשהאל

רק שינוי שיטת הבחירות יבלום את השחתתה של הפוליטיקה הישראלית

פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

תכניות חדשות להגמוניה הישנה

אוולין גורדון

'משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת', מאת מנחם מאוטנר

החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2025