הדפסה
גרסת PDFפגיעתו של מוזיאון ישראל בזיכרון הקולקטיבי של העם היהודי היא כה גורפת, עקבית ובולטת, שעולה חשש כי היא אינה נובעת מרשלנות אלא מתפישה שיטתית הכופרת בנראטיב היהודי ההיסטורי. חשש זה מתחזק כאשר מפנים מבט אל שאר המוזיאונים הראשיים בארץ, ומגלים אותה תפישה בדיוק.
כמוזיאון לאמנות, לא נצפה למצוא במוזיאון תל אביב מוצגים היסטוריים. אולם אפילו בהקשר האמנותי המצומצם דוחה המוזיאון באופן מופגן כל הקשר לאומי. חשיבותם של אמנים יהודים נגזרת בו רק ממקומם בתוך היצירה הכללית (כדוגמת מקומו של אגם), או מתפקידם באמנות המקומית (דנציגר, שמי ואחרים), אך בשום מקרה לא תתקבל זיקה נראטיבית בין שאגאל, אגם ודנציגר – כלומר, סיפורה של אמנות העם היהודי לא יסופר. מבחינת מוזיאון תל אביב, אין סיפור כזה. תיאור זה נכון גם לגבי המוזיאונים של רמת גן וכפר סבא ולגבי גלריות אחרות לאמנות, והוא אינו מבטל את ערכם כמציגי מיטבה של היצירה האמנותית הפלסטית, אלא שאין בישראל שום מוזיאון המציג את גדולי האמנים היהודים בזיקה לשאר היצירה היהודית באותו זמן ומקום.
לצד המוזיאונים לאמנות מתקיים מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב. זהו מוזיאון המבוסס על אוספים של פריטים היסטוריים מקוריים, אך למרות זאת אין ציר כרונולוגי למעבר בין ביתני התצוגה, והיא מחולקת על פי קטגוריות אנתרופולוגיות: תחומי עשייה, חקלאות וכדומה. כללית, זהו מוזיאון מקומי מאוד, כמעט כנעני בתחושה שהוא יוצר, ללא זיקה מהותית לעם היהודי. אפילו במקרים הספורים שבהם המוזיאון מבליט מוצג בעל חשיבות לאומית מיוחדת – לא בזה העיקר; מטבעות בר כוכבא, למשל, מוצגים בחלל אחד עם מטבעות קדומים מתאילנד, ולא עם מכתבים ומגילות עבריים מימי המרד. כמו במוזיאון תל אביב, גם כאן הציר הלאומי אינו "הסיפור". הדוגמה הבולטת והצינית ביותר לביטול חשיבותו של הנראטיב היהודי לטובת הפרדיגמה האנתרופולוגית היא, אולי, הצגתם של גווילים עתיקים של ספרי תורה בכניסה לביתן שכותרתו "פולקלור". לא פחות.
שני מוזיאונים מסוג שונה לחלוטין הם יד ושם ובית התפוצות. במקומות אלה העם היהודי עומד בלי ספק במרכז הנראטיב. אך יד ושם ובית התפוצות אינם מוזיאונים במובן הקלאסי. יד ושם מתרכז בנקודת זמן מסוימת מאוד בסיפורו של העם היהודי – השואה; ואילו בית התפוצות עוקף במוצהר את הנראטיב הכרונולוגי של תולדות האומה: "אין בית התפוצות מספר את תולדות עם ישראל בגולה לפי סדר התקופות ההיסטוריות", קובע השלט בכניסה, "אלא לפי נושאים: משפחה, קהילה, אמונה וכד'". יתר על כן, בית התפוצות אינו מציג אוספים של חפצים מקוריים בעלי ערך אמנותי או היסטורי. בית התפוצות מדגיש את חוויית הלימוד, אך זו אינה מושגת באמצעות פריטים מוזיאוניים אמיתיים, אלא באמצעות המחשות ושחזורים מבוימים. גם כאן, טווח הזמן מצומצם (כ-80 אחוז מהתצוגה עוסקים במאות האחרונות) וסיפור המסגרת מוגבל, בהגדרתו, לזהות היהודית בגולה. למרות יופיו, בית התפוצות אינו יכול, ואף אינו מתיימר, להיות תחליף למוזיאון לאומי אמיתי המציג תמונה מקיפה של פריטים אותנטיים, שמספרים ממקור ראשון על יותר מ-3,000 שנות קיומו של העם הישראלי.
קרוב רחוק של המוזיאונים ההיסטוריים הוא מוזיאון מגדל דוד בירושלים. כאן המתחם עצמו – המצודה (היא "מגדל דוד") והגנים שסביבה – הוא המרכיב היחיד במוזיאון שניתן לראות אותו כפריט ארכיאולוגי מקורי. שאר חללי התצוגה אינם אלא מרכז הדרכה לתולדות ירושלים, המבוסס על דגמים ועל המחשות מודרניות, בדומה לאופי התצוגה בבית התפוצות. אך אפילו כך הנראטיב במוזיאון מגדל דוד מכונן במופגן את חשיבותה של ירושלים לכל שלוש הדתות המונותיאיסטיות באופן שווה. לכן אין בתצוגה הבדל במשקל בין תקופת שלמה, שבה הייתה ירושלים מרכז בין-לאומי חשוב, לבין התקופה הממלוכית, שבה נדחקה אל שולי השכחה. אפילו במגדל דוד עם ישראל אינו הנושא.
לעומת המוזיאונים שהוזכרו עד כה, במוזיאונים הארכיאולוגיים נראטיב התצוגה הראשי הוא תמיד כרונולוגי, אך כמעט בכולם הכרונולוגיה המוצגת למבקר אינה זו של העם היהודי, אלא כרונולוגיה קולוניאלית במיטב המסורת של "החברה הארכיאולוגית הבריטית". במוזיאון רוקפלר בירושלים, הכרונולוגיה הרשמית עוקפת לגמרי את התקופה הישראלית. בעוד כל שאר התקופות זוכות להגדרה היסטורית לפי מי ששלט בארץ ישראל באותו זמן (מהתקופה הכנענית ועד התקופה האיסלאמית או הצלבנית), ימי בית ראשון מכונים כאן דווקא "תקופת הברזל", ותקופת בית שני נקראת רק "התקופה הפרסית וההלניסטית". על פי אותו היגיון, מדינת ישראל של ימינו הייתה מוכתרת בשם "התקופה האמריקנית בארץ ישראל". מוזיאון רוקפלר הוא אולי מוזיאון נשכח, שלא לומר מוזנח, אך שמורים בו רבים מנכסי הלאום הנדירים ביותר שלנו. אפילו נתעלם מההתוויה המגמתית שתיארנו, ירושה מימי המנדט הבריטי (כולל השילוט "מדינת פלשתין" בכניסה והצגת מטבעות חשמונאיים תחת הכותרת "מטבעות פלשתין"), מה אמור המבקר להבין כאשר הוא נתקל באקראי במכתבי לכיש – מממצאי העברית הקדומה החשובים בעולם – מונחים בערבוביה בארון תצוגה אחד עם ערימת תכשיטים, משקולות וגרזנים עתיקים? מה אומר ההקשר הזה על ערכם של מכתבי לכיש? וזוהי דוגמה אחת מני רבות לנטרול השיטתי של תפקידם ההיסטורי-לאומי של הממצאים הארכיאולוגיים המוצגים במקום.
גם מוזיאון ארצות המקרא הצמוד למוזיאון ישראל אינו יכול לספק את הצורך במוזיאון לאומי. זהו אמנם מוזיאון מרהיב, שיש בו שילוב יוצא דופן בין פריטים אותנטיים לאמצעי המחשה, אבל מטרתו איננה לכונן את הנראטיב היהודי, אלא דווקא להעשיר את הנראטיב המקראי המוכר על ידי זיקות ארכיאולוגיות והיסטוריות רחבות יותר. לכן הקשר למקרא אסוציאטיבי בלבד – כפי שממחישה הצמדת הפסוק "לכל זמן ועת לכל חפץ" לממצאי פולחן הזמן בלרסה, כאלף שנים לפני חיבורו של ספר קהלת שבו הפסוק מופיע. יוצא מן הכלל המעיד בכך על הכלל הוא מוזיאון הכט באוניברסיטת חיפה. על אף היותו מוזיאון משני בחשיבותו ובגודלו, יש בו הקפדה על היגיון היסטורי בסיסי בתיאור הכרונולוגיה של התצוגות במוזיאון. אך גם מוזיאון זה מצטמצם לתולדות היישוב היהודי בתחומי הארץ בלבד, והיקפו ומיקומו ימנעו ממנו (גם בעתיד) למלא את הצורך במוזיאון לאומי יהודי.
אחת התוצאות החמורות ביותר של אבדן הזיכרון היהודי במוזיאוני הארץ היא שפריטים בעלי חשיבות עליונה נופלים בין הקטגוריות, ועל כן אינם זוכים להצגה באף מוזיאון בישראל. דוגמה קטנה עשויה להמחיש נקודה זו. ליד גינוסר התגלו לפני שנים אחדות שרידיה של ספינה עתיקה שלמה מתקופת בית שני. מכל בחינה לאומית, זהו אחד הגילויים החשובים ביותר בתולדות הארכיאולוגיה לגבי היישוב היהודי בגליל. אך במקום לראות בספינה נכס לאומי, הפכה אותה מדינת ישראל לקוריוז תיירותי בדמות "ספינת ישו". ואחר כך, בלי הנד עפעף, הסכימה ישראל להשאיל את הספינה לאפיפיור לכבוד שנת האלפיים – וזו תצטרף ככל הנראה לפריטים יהודיים נוספים מאותה תקופה השוכנים כבוד במרתפי הוותיקן.
כיצד קורה שאנו מקבלים בטבעיות את העברת נכסי הלאום לידיים זרות? האם יש קשר בין זה ובין העובדה שאין במוזיאון ישראל, ובכל מוזיאון אחר בארץ, אזכור מסודר של היישוב היהודי בגליל, ועל כן אין בעצם מקום מתאים להציב בו את הספינה הקדומה? מכך ניתן להסיק שכאשר נוקטים עמדה נראטיבית א-היסטורית וא-לאומית, גם פריטים בעלי חשיבות היסטורית-לאומית גבוהה ביותר מאבדים את חשיבותם בעיני אוצרי המוזיאונים, ואפילו בזה המתיימר להיות "מוזיאון לאומי". היכן היינו מציגים את כתב היד המקורי של צו גירוש ספרד, או את מקטרתו של הבעל-שם-טוב? אפילו אם ייפול לידינו פתאום כתרו של שלמה המלך, ספק רב אם נדע היכן לשים אותו.
היה אפשר, אולי, לתלות את העדרו המוחלט של סיפור האומה במוזיאונים בארץ ברשלנותם או באדישותם של האוצרים. אלא שמדובר בשלילה שיטתית, כמעט פה אחד, והעדפה של נראטיבים חלופיים על פני הנראטיב היהודי – אפילו על חשבון ההיגיון הפנימי של התצוגה. גם אין לטעון שהנראטיב היהודי הוא גדול מדי, ודרישותיו כבדות מכדי לכלול אותו תחת גג אחד: בעוד שמוזיאונים אחרים רואים לנכון לכסות מיליוני שנות אבולוציה, או אף להציג את כל המפעל המדעי של האנושות כסיפורם המרכזי, המוזיאונים בארץ טרם השכילו לארגן את אוצרותיהם למה שאמור להיות תצוגה כרונולוגית פשוטה למדי, המספרת את סיפורו העולה על כל דמיון – אך שאינו בשום פנים מעבר ליכולת התיאור – של העם היהודי.
הקמתו של המוזיאון הלאומי היהודי, בין אם יוקם במסגרת תכנון מחדש של מוזיאון ישראל ובין אם ייבנה כמוסד נפרד, היא אתגר ממלכתי ראשון במעלה. מובן שהשאלות לגבי פרטי התכנון רבות, אך ניתן לקבוע שלושה קווי יסוד פשוטים, ברורים וישימים בנוגע לדרך הקמתו ולניהולו: על המוזיאון הלאומי היהודי לספר ברצף כרונולוגי אחד את קורותיו של העם היהודי מראשית הופעתו על במת ההיסטוריה ועד ימינו; עליו לאצור ולרכז מוצגים מאוצרות הקיום והיצירה של העם היהודי, ללא הבדל סוג, תקופה או מקום; ועליו לבטא את עצמת חיותו של העם היהודי לדורותיו, את זיקתו לארץ ישראל ואת חשיבות תרומתו לתרבות העולם. מוזיאון כזה יעניק לראשונה מקום טבעי ונצחי לפריטים החשובים ביותר, פריטים שיספרו את סיפורו של העם, ועל ידי כך ישמשו מסד תרבותי איתן לזהותה של החברה ויהיו כלי לחיזוק הזהות הפרטית והלאומית. הגיעה העת שהעם היהודי יירתם למפעל כזה.
איתן דור-שב הוא רעיונאי בכיר בפרסום "באומן בר ריבנאי".
