הדפסה
גרסת PDFהערות
1. Michel Foucault, Madness and Civilization (New York: Vintage Books, 1973), p. 11.
2. מאמר זה מתאר את התפתחותו של הזרם המרכזי באמנות הישראלית, אך כמובן לא את כולה. בכל התקופות פעלו גם אמנים שלא היו חלק מן הזרם המרכזי ומן הנטייה השלטת לשנאה עצמית - ביניהם משה קסטל, נפתלי בזם, מיכאל גרובמן, עודד פיינגרש ואחרים. אולם אמנים אלה ואחרים כמותם הם מיעוט שהממסד האמנותי הישראלי הפוסט ציוני נוטה להתעלם ממנו ולא פעם אף לקפחו.
3. בוריס שץ, בצלאל: היסטוריה, מהות ועתיד (ירושלים: סנונית, 1910), עמ' 8.
4. מיוחס לשץ; בנימין תמוז, סיפורה של אמנות ישראל (גבעתיים: מסדה, 1980), עמ' 14.
5. במיוחד באיורים לשיריו של מוריס רוזנפלד, Lieder des Ghetto (Berlin: B. Herz, 1902); בתנ"ך המאויר (Braunschweig: G. Westermann, 1908); ובתו הספר (אקס ליבריס) שהכין ליליין עבור בוריס שץ (אוסף מוזיאון ישראל). ליליין גם צילם את הרצל לעתים קרובות לפני מותו; התמונה שבה נראה הרצל עומד על מרפסת המלון בבזל הפכה לאחת התמונות המפורסמות ביותר של התנועה הציונית.
6. רבן עיצב את כריכת ספר הזהב של ההסתדרות הציונית העולמית (1913), את דלתות בית החולים "ביקור חולים" בירושלים ופרסומות ל"תפוזי יפו" בשנות השלושים.
7. נחום גוטמן, "שתי אבנים שהן אחת", אצל תמוז, סיפורה של אמנות ישראל, עמ' 46.
8. השווה בייחוד: גדעון שטחל, עליית היהודים מגרמניה לארץ ישראל, 1939-1933, עבודת דוקטורט באוניברסיטה העברית (ירושלים, 1995), עמ' 158-157 (להלן עליית היהודים).
9. שטחל, עליית היהודים, עמ' 156.
10. מובא אצל תמוז, סיפורה של אמנות ישראל, עמ' 103.
11. בובר, שהיה ידידו של קרקאואר ובעצמו פליט מגרמניה, אמר כי העבודות האלה אינן מציגות רק הישגים לאומיים, אלא גם בדידות של הפרט וניכור: "הבדידות של קרקאואר פגשה את הבדידות של הנופים האלה... קרקאואר היה למה שהיה רק כאמן הבדידות והבידוד המצויים בנופיה של ירושלים". מרטין בובר, "ייסורי הבדידות: אמנותו של ליאופולד קרקאואר", אריאל: כתב-עת לאמנות ולמדע בישראל 9 (חורף 1965), עמ' 5.
12. ביניהן בלטו העבודות יעקב ועשו מן השנים 1950 ו1965-, הגר (1951), שתי עבודות שנקראו הגר וישמעאל (1957), ובייחוד אברהם מגרש את הגר וישמעאל (1966-1965).
13. ואמנם, להמן מעולם לא שלט בעברית כדבעי, ובכיתות ובסדנאות שלו דיבר גרמנית. "הוא יודע שאחד מסימני ההיכר של השתייכות לתרבות היא השפה, אלא שהעברית מעולם לא הפכה שגורה בפיו... בשיעוריו היה תמיד 'מתורגמן'". אני גולדנברג, האדם אינו אלא תבנית נוףמולדתו, קטלוג לתערוכה (תפן: המוזיאון הפתוח, 1994), עמ' 15. ראה גם יגאל תומרקין, "מורי ורבי רודי להמן", ציור ופיסול 4(קיץ 1973), עמ' 27 (להלן "מורי ורבי"): "הוא אמר לי... 'יא'. גמגמתי כמה משפטים בגרמנית, והוא אמר 'גוט', לפחות אתה מדבר גרמנית".
14. יצחק דנציגר, קטעים מריאיון עם בן-עמי שרפשטיין, "שיחות עם האמן", בתוך מרדכי עומר (עורך), מקום (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982).
15. ראה בייחוד כבשים (1964-1951); הסדרה שנוצרה בשנות השישים מכלאות צאן; ומלך הרועים (1966-1964).
16. תומרקין, "מורי ורבי", עמ' 27.
17. ראה בייחוד את יצירותיהם של שמי, אנדרטה בנתב"ג (1972); של תומרקין, מצפור ערד (1968-1962); ושל תמוז, אנדרטה לטייסים (1949).
18. להמן לא חזר לגרמניה כל ימי חייו ולעתים קרובות דחה הצעות להציג שם.
19. בניגוד לטעות המקובלת, אביו של תומרקין לא שירת באס-אס, אם כי דודו שירת.
20. רפי לביא, מצוטט אצל Ruth Debel, “What Does It Mean to Be an Israeli Artist?” in Art News, May 1978, p. 55.
21. כאשר נשאל לדעתו על גיבורי התרבות המופיעים ביצירותיו ועל "מנהיגים בדרך כלל", השיב לביא: "הם פוצים!" רפי לביא, מצוטט בקטלוג התערוכה דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית, שנערך בידי שרה בריטברג-סמל (תל אביב: מוזיאון תל אביב, 1986), עמ' 17.
22. לדברי הצייר והאמן עודד פיינגרש, בשיחה פרטית עם המחבר, 18 בנובמבר 1996.
23. הרומן, בגרסתו המקורית, הועלה בהצלחה רבה ביותר על בימת התיאטרון. בשנת 1967 הפיק הבמאי יוסף מילוא סרט על יסוד ההצגה, בכיכובו של אסי דיין הצעיר. לסרט נוסף קטע שבו לוחם בנו של הגיבור בגבורה רבה במלחמת ששת הימים.
24. יוסל ברגנר, מצוטט אצל Shlomo Shvah, ed., Pioneers and Flowers, exhibition catalogue (New York: Aberbach Fine Art, 1980) (להלן חלוצים ופרחים).
25. הנה דבריו של יוסל ברגנר על "אידיאליסטים": "חלוצים הם שחקנים במחזה... הצופים רואים את התפאורה החדשה, אבל איש מהם אינו מעז להגיד לשחקנים שהם משחקים במחזה הלא נכון" (שבא, חלוצים ופרחים). ברגנר מדגיש בחריפות רבה נושא דומה ביצירתו המטרה "X" (1974), שבו מתוארת תהלוכה אינסופית של אותם כיסאות ריקים, והיא מתמשכת לאורך נוף מדברי המזכיר את סיני. הכיסאות אינם יכולים לדעת שמסעם המייגע אינו מוביל אותם לשום מקום.
26. יגאל צלמונה, "מיכה אולמן: שורש וגלגול", בקטלוג התערוכה מיכה אולמן: 1988-1980 (ירושלים: מוזיאון ישראל, 1988), עמ' 8 (להלן "מיכה אולמן"). אולמן ידוע בעיקר בזכות הבורות שהוא חופר. חפירת הבורות, ולאחר מכן סילוק האדמה או העברתה למקום אחר, מגדירים מחדש את הטבע, ובה בעת מרוקנים אותו מתוכנו. בהריקו מקומות מתוכנם משאיר אותם אולמן פתוחים לעיון מחדש, ולמילוי מחדש במשמעויות חדשות. בשנת 1972 החליף אולמן את האדמה שהוציא מתוך בורות שחפר בקיבוץ מצר ובכפר הערבי השכן מיסר, "כסמליות של איחוד פוליטי וקיומי". האדמה והתגובות המתועדות של תושבי שני היישובים הוצגו לאחר מכן בתערוכה (צלמונה, "מיכה אולמן", עמ' 6).
27. קטלוג התערוכה הנעדר הנוכח: הכיסא הריק באמנות הישראלית, אוניברסיטת תל אביב, הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, מאי-אוגוסט 1991 (תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, 1991).
28. בראשית יב:א.
29. בראשית יב:ז. שרית שפירא, "ציוני דרך: מהלך מקומי", בקטלוג התערוכה מסלולי נדודים: הגירה, מסעות ומעברים באמנות ישראלית עכשווית (ירושלים: מוזיאון ישראל, 1991), עמ' 55 (להלן מסלולי נדודים).
30. אדמונד ז'בס, "זה המדבר, דבר אינו מכה בו שורש", ריאיון עם האמנית ברכה אטינגר-ליכטנברג, בתוך מסלולי נדודים, עמ' 16.
31. יגאל תומרקין, "זהות", קטלוג התערוכה תומרקין: 1982-1981, מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון, נוה צדק (תל אביב: דפוס אריאלי, 1982).
32. במדבר כ:ה.
33. מתוך התערוכה אחרית דבר: ייצוגי קץ באמנות ישראלית עכשווית, שהתקיימה בשנת 1992 בגלריה ע"ש גניה שרייבר באוניברסיטת תל-אביב. גם התערוכה הזאת היא תרגיל מדהים בניהיליזם ובייאוש מבית מדרשה של האמנות הישראלית המודרנית.
34. שפירא, מסלולי נדודים, עמ' 135.
