הדפסה
גרסת PDFגם כיום עוד עושים אמנים שימוש במוטיבים מן התנ"ך, אבל המסר שלהם הוא שאין ארץ מובטחת, אלא רק פזורה ונדודים במדבר. לדוגמה אפשר לקחת את עבודותיה של ברכה אטינגר-ליכטנברג. בתמונתה עין המחוגה: פליטת פה (1990) היא מציגה גיליונות נייר רבים, מצולמים וכתובים, הערוכים בצורה המובילה את עין הצופה מן המרכז החוצה, אל השוליים ומעבר להם. במרכז מופיע הציווי של אלוהים לאברהם: "לך לך". בחינה מתוחכמת יותר של אותו הנושא מופיעה בעבודתו של יגאל תומרקין ארץ לא מים (1984), מבנה גס של מוטות ברזל ואריגים, מעין מקדש פרימיטיבי, ועליו חרותות המילים "לך לך למדבר" (באותיות לועזיות). המילים נאמרו אמנם לאברהם, אבל הציטוט לקוח מקטע המתאר כיצד איבדו בני ישראל בנדודיהם במדבר את מקור המים היחיד שלהם. בני ישראל ממורמרים וחסרי אמונה, והם מפנים את כעסם אל משה שהובילם למדבר. אצל תומרקין מדינת ישראל עצמה היא המדבר הצחיח, שבו אנשים מאשימים "למה העליתנו ממצרים להביא אֹתָנוּ אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות".32
בעשרים השנים האחרונות התפתחה טכניקה חדשה של יצירת "מיצבים" ו"פרויקטים", עבודות שאינן שייכות עוד למדיום אמנותי מסוים, בחיפוש אחר דרכים מקוריות ומפתיעות לביטוי המשבר שעובר היהודי אשר התיישבותו בישראל ניתקה אותו מסביבתו הטבעית. בשנת 1974 יצר פנחס כהן גן את פרוייקט ים-המלח שלו, שבו שלח דגים אל ים המלח בתוך סירה חדירה למחצה מלאה במים מתוקים. הדגים גוועו בהדרגה לאחר שמי הים חלחלו אל הסירה. בדברים שאמר ושפורסמו תוך כדי העבודה על הפרויקט, השווה כהן גן את הדגים ליהודים מהתפוצות השונות לאחר שעלו לישראל. גם פרויקטים אחרים, למשל פרויקט החממה (1985) של אביטל גבע, מתארים את מצבו של האדם הישראלי תוך שימוש דומה בדגה, בצמחייה ובעצמים אחרים, שעקירתם ממקומם הטבעי גרמה להם סבל או מוות. במסגרת הפרויקט התגוררו גבע ומבקר אמנות חשוב בחממה כדי להביע הזדהות עם הצמחים שנשתלו שם באופן מלאכותי. פרויקט נוסף מסוג זה הוא ליקוי הישגים, קיץ 2040 (1992) של בני אפרת, שהכניס צמחים ודגים חיים לתופים סגורים, שמקור האוויר והאור היחיד בהם היה חרכים במכסה. במיצב של אורי קצנשטיין, מיצב לתערוכת אחרית דבר (1992),33 מוצג קטנוע גדול, סמל נוסף לחוסר שורשים ולניידות, תקוע בין ענפי עץ. כשהאמן הישראלי מביע אהדה לסבלם של גופים דוממים מושתלים הוא מזהה גם את עצמו כגוף כזה, נווד נצחי שנקלע למולדת מלאכותית.
מסע הנדודים הזה אינו מסתכם בביטויים מופשטים של העדר מקום וחוסר שורשים; שישים שנה בלבד לאחר שתיארו בהתלהבות את שיבתו של היהודי למולדתו, הפכו אמני ישראל למתעדי העזיבה. סדרת גרין קארד (1978) של פנחס כהן גן מוקדשת כולה להצגת שאלונים, מפות וניירת הקשורים למבחן שעובר כל מי שחפץ להגר לארצות-הברית. גם עידו בר-אל העלה נושאים דומים בעבודות רבות שבהן מופיעות מזוודות (1990-1988), וכמוהו גם בני אפרת, שהציג בשאיפה לאוויר, אביב 2037 (1989) כלוב מתכת ובתוכו מזוודה פתוחה מונחת על מיטה. יהושע ברקובסקי יצר עבודות רבות המוקדשות לתיאור אניות גדולות בהפלגה ומרחבי ים, עם פיסות יבשה שנדחקו אל שולי התמונה. בעבודות כמו טריפטיך (1990-1989) משלב ברקובסקי את שני הדימויים, ויוצר רושם של השתתפות במסע. סדרת התמונות מצבי ים של משה ניניו (1984-1978) היא אוסף תמונות של הנוף הנראה מירכתי אנייה המתרחקת מן החוף - שובל קצף על רקע אפור ורחב. באחת מהן מופיע הכיתוב "במקרה של אסון בלתי-צפוי",34 המזכיר את הבטחתו של נאצר להשליך את היהודים אל הים. בתמונה אחרת מופיעות המילים "Exit" ו"יציאה". הספינה עומדת להפליג, אומר ניניו, וכל מה שצריך לעשות הוא לעלות עליה.
ומה יהא על המטען ההיסטורי הלאומי? ועל זהותו של היהודי ששב אל מולדתו? כמה מילים באנגלית בקרנבל הצוענים של ג'ניפר בר-לב מבהירות לנו את תשובתה: "אני רק עוברת פה בדרך למקום אחר".
בוריס שץ קיווה להקים בארץ ישראל קהילת אמנים שתיצור "מקדש במדבר" לעם היהודי השב למולדתו. אבל שלושה-ארבעה דורות בלבד אחרי ראשיתו של החלום הגדול אין האמנות הישראלית מציעה לנשמת העם היהודי מקום מנוחה או מקלט. יתר על כן, האמנות הישראלית עצמה, עם חולות המדבר ורוחותיו, פנתה לערער את יסודותיו של המקדש ולשחוק אותו לעפר. המערכה שמנהלים רוב אמני ישראל זה עשרות שנים נגד כל היבטיה של הציונות ניתצה את כל מה שביקשו האמנים הראשונים ליצור כאן. האמנים בישראל של היום עקרו את ארץ אבותיהם מלבם; גם אם הם נמצאים בה עדיין בגופם, ברוחם כבר ירדו מן הארץ - אל המדבר, דרך הים או דרך האוויר.
אפשר שהפריטה המתמדת הזאת על מיתרי הנטישה מבשרת טובות - ואולי הביזוי העצמי העמוק העולה מבתי היוצר של האמנות בישראל מכין את הקרקע לתגובה שכנגד, למהפכה שתשנה את המפה התרבותית בישראל. אבל אם לא כך הדבר, ואם ההצגה באמת נגמרה, כמו שאומרים לנו, הרי כל שנותר לצופים בעתיד הוא לטאטא את הבמה, לכבות את האורות ולכתוב את הרטרוספקטיבה האחרונה, וזו לשונה: כאן נולדה, כאן גדלה וכאן גוועה תנועה אמנותית אצילה.
אברהם לוויט הוא עמית מחקר במרכז שלם.
