הדפסה
גרסת PDF אין ספק שלא קל להיות איש שמאל רדיקלי בישראל. אדם המחזיק בהשקפות כאלה מרגיש בוודאי כי הוא חי בלב האפילה, אזרח למדינה שלידתה בחטא, שההיסטוריה שלה רצופה בפשעים גדולים ובעוולות יומיומיות, שעצם קיומה הוא בגדר חריצת לשון כלפי המוסר האנושי. מנקודת מבטו של הרדיקל, ישראל אינה רק חברה נגועה; היא כתם שחור על מפת העולם. שום רפורמה, שום תיקון פוליטי הדרגתי וסבלני מבפנים, לא יוכלו לפתור את הבעיה הזו. כדי לסלק רשע קיצוני דרושים פתרונות מרחיקי לכת. "השקר המכסה על הכיבוש נשזר בכל מרקם החיים התרבותיים והחברתיים. הוא מחייב תפיסת מציאות מעוותת, סילוף שהולך ותופח, עיוורון מובנה שמונח מדור לדור. השקר של היום הוא החריש שמכין את הקרקע שממנה יצמחו מחר זוועות הכיבוש החדשות", כותבים אזולאי ואופיר, ואין ספק בלבם באשר למסקנה: "כדי לחדול לשקר מוכרחים לעקור את משטר הכיבוש. כדי לעקור את משטר הכיבוש מוכרחים לשנות את המשטר הישראלי".68 הכיבוש, המשטר הציוני, החברה הישראלית - כולם כרוכים יחדיו בפקעת מבאישה, שאחת דינה לעבור מן העולם, בדרך זו או אחרת.
לשוללי הציונות יש רעיונות שונים באשר לדמותה של חברת העתיד האמורה לתפוס את מקומה של האתנוקרטיה היהודית; חלקם מצדדים ב"מדינת כל אזרחיה", אחרים ב"מדינה דו-לאומית" או בדגם אחר של דמוקרטיה רב-תרבותית.69 אבל כולם מודעים לכך שהדרך לשם ארוכה - כה ארוכה, למעשה, עד שהיא נראית בלתי אפשרית. אזולאי ואופיר מודים כי השינוי שהם דורשים במשטר הישראלי "הוא אוטופי במובן שאותו ביקר מרקס: אין הוא כולל דין וחשבון מספק על התהליך ההיסטורי שעשוי להוליך אליו והוא אינו נשען על זיהוי הכוחות והאינטרסים שיניעו תהליך כזה".70 ברוח דומה כותב שנהב כי "התהליך הפוליטי של חזרה ל-1948 הוא הכרחי ולו כדי להכיל את הטראומה הפלסטינית של 1948 שמעולם לא הגלידה ועדיין תובעת את מחירה"; אולם הוא מציין, באותה נשימה, כי הצעתו היא "אוטופיה שסיכויי הגשמתה קלושים".71
בני הפלוגתא של הרדיקלים המקומיים פוטרים בדרך כלל את טיעוניהם כביטויים של שנאה עצמית פתולוגית. אבל הדברים שכותבים יהודה שנהב, עדי אופיר, חנן חבר, גדעון לוי ואחרים כמותם אינם נגועים בשנאה כי אם בייאוש. הזעם שהם מביעים, בדרכם הבוטה והמתריסה (המקוממת עליהם את רוב הציבור), מעיד, בסופו של דבר, על חוסר האונים שהם חווים אל מול מה שהם תופסים כרוע הסוגר עליהם מכל כיוון. אריאלה אזולאי מספרת בגילוי לב על תחושת החידלון שפקדה אותה לאחר שהופיעה באירוע לציון "יום הנכבה" בתל אביב:
האולם היה גדוש, הדיון לאחר ההרצאה היה מעורר, ועם זאת יצאתי משם בתחושת מועקה. היא לא הייתה לי זרה. חשתי אותה גם בעבר, בבית ובחוץ. אני לא יודעת לפענח אותה לגמרי, אבל נדמה לי שהיא קשורה בשוליות של הדברים שאמרתי, ובתחושה שהשוליות הזו דנה אותם להיות דברי התרסה. למרות העובדה שהם נאמרו בחלל תהודה אוהד וקשוב של אנשים שביום העצמאות באו לציין את יום הנכבה, הרגשתי כמי שמילאה פעם נוספת את התפקיד הליצני משהו של המתריסה. כל מה שרציתי היה לדלג מעל גדרות האבטחה, להישאב לתוך חדר העבודה שלי ולהגיף את חלונותיו.72
הדחף שחשה אזולאי, הרצון להתנתק ולהסתגר בדל"ת אמותיו של חדר העבודה - או ב"חללי תהודה" המאוכלסים באנשים בעלי השקפות דומות - אינו ייחודי לבני חוגה בישראל; הוא מאפיין, במידה גוברת והולכת, את המצב הרדיקלי במערב בפתח המאה העשרים ואחת. אם בעבר התמסרו התנועות הרדיקליות למשיחיות פוליטית, שהבטיחה לכונן גן עדן שוויוני עלי אדמות, הרי שכיום התנגדותן לסדר הקיים ניזונה יותר מחרון צדקני מאשר מתקווה ממשית. את מקומה של הדת החילונית, הנושאת את עיניה אל עתיד טוב יותר, תפסה מטפיזיקה גנוסטית, הרואה בעולם כולו, ובעיקר בחברות הנשלטות בידי הקפיטליזם הגלובלי, בית אסורים עצום ממדים. ובדומה למאמינים הגנוסטיים במאות הראשונות לספירה, שהפכו "זרים לקוסמוס" (Kosmou apallotriousthai) והסבו את גבם לבריאה משום שסברו כי היא יצירה זדונית של אלוהות חורשת רע, נכבשים גם רבים מן הרדיקלים בני זמננו בקסמה של הפרישוּת.73 מבקר התרבות סלבוי ז'יז'ק, כוכב-על אינטלקטואלי ופרובוקטור אנטי-ממסדי, טוען, לדוגמה, כי כל סוג של מעורבות ציבורית הוא בגדר שיתוף פעולה עם הסטטוס קוו השנוא:
האיום כיום איננו פסיביות, אלא פסבדו-אקטיביות, הדחף "להיות אקטיבי", "להשתתף", לחשוף את הלא-כלומיות במה שמתרחש. אנשים מתערבים כל הזמן, "עושים משהו"; אנשי אקדמיה משתתפים בדיונים עקרים וכיוצא בזה. הדבר הקשה באמת הוא לסגת צעד לאחור. אלה הנמצאים בעמדות כוח מעדיפים לעתים קרובות אפילו השתתפות "ביקורתית", דיאלוג, על פני שתיקה - רק כדי ליצור עמנו "דיאלוג", לוודא שהפסיביות עוכרת השלווה שלנו נשברת… אם באלימות כוונתנו לניתוץ הרדיקלי של היחסים החברתיים הבסיסיים, כי אז - מטורף ודוחה ככל שהדבר יישמע - הבעיה עם מפלצות היסטוריות שטבחו במיליונים היא שהן לא היו אלימות די הצורך. לעתים לא לעשות דבר הוא הדבר האלים ביותר שביכולתנו לעשות.74
הבעיה באי-התערבות מן הסוג שעליו מדבר ז'יז'ק היא, כמובן, שאין זו אפשרות בת קיימא עבור בני אדם בעלי מצפון. השמאל הרדיקלי גאה בטהרנות שלו, בעובדה שאינו מוכן להתפשר על עקרונות, אולם היסחפותו אל מחוץ למערכת שאת סיאובה הוא מוקיע עושה אותו לבלתי רלוונטי מבחינה מוסרית. אם ה"כיבוש", למשל, מייצר עוולות - וגם אנשי ימין מובהקים יודו שהשליטה הצבאית בפלסטינים מסבה סבל רב לחפים מפשע - כי אז יש לפעול ללא לאות כדי להפחיתן ולצמצמן. חייל הגון העומד במחסום צבאי ומנסה כמיטב יכולתו לחסוך השפלה ועגמת נפש מן האוכלוסייה האזרחית העוברת במקום מסייע הרבה יותר לשימורה של האנושיות הבסיסית מקהל של סרבנים ומשתמטים העורכים "רייב נגד הכיבוש" ברחבת מוזיאון תל אביב; ומרצה בעל שם העושה כל שביכולתו כדי להדק את הקשרים בין ארצו ובין הקהילה האינטלקטואלית העולמית - במקום לנתק אותם - רק יתרום להרחבת האופקים הפוליטיים והמוסריים של האליטה האקדמית המקומית.
אם דבר מה אינו כשורה בהתנהלותה של החברה הישראלית, כי אז יש לעמול על תיקונו - מלאכה התובעת מעורבות, סבלנות, נחישות ולעתים גם יכולת להתפשר ולהתגמש. זוהי עבודה מוסרית יומיומית, כפוית טובה ושוחקת, אבל הכרחית מאין כמותה. אלא שהרדיקלים כנראה אינם רוצים לטבול את אצבעם בתבשיל המבעבע; הם מעדיפים לעמוד מן הצד ולדרוש את החלפת המתכון.
אסף שגיב הוא עורך ראשי בתכלת.
הערות
1. ה"ל מנקן כתב את הדברים לסופר אפטון סינקלייר ב-14 באוקטובר 1917. מצוטט אצל Marion Elizabeth Rodgers, ed., The Impossible H.L. Mencken: A Selection of His Best Newspaper Stories (New York: Doubleday, 1991), pp. 411-412.
2. להתקפה חריפה במיוחד על השמאל הרדיקלי בישראל ראה, למשל, אלחנן יקירה, פוסט-ציונות, פוסט-שואה: שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל (תל אביב: עם עובד, 2006).
3. מובן שאי-אפשר להתייחס לשמאל הרדיקלי כאל מקשה אחת. הוא מורכב מתנועות ומחוגים שונים, שביניהם שוררים לעתים מתחים ואף מחלוקות עזות. עם זאת, הנחת העבודה של המאמר היא שאפשר בכל זאת להצביע על בסיס של הסכמה משותפת בין הגורמים הללו ביחס לשאלות מסוימות, וכי מצע זה מאפשר לנו לדבר על האידיאולוגיה או על הלוגיקה של השמאל הרדיקלי במונחים כוללניים, בלי לחטוא יתר על המידה לאמת.
4. משום כך בחרתי שלא להשתמש בביטויים "השמאל הקיצוני" ו"השמאל המתון", המרמזים על סמיכות כלשהי בין הציונות הליברלית והסוציאל-דמוקרטית ובין האנטי-ציונות הרדיקלית.
5. ליאור זילברשטיין, "אני ידיד גדול שלכם", ידיעות אחרונות, 15 בנובמבר 2009.
6. ארי שביט, "בחירות 2009/מפלגת העבודה: אהוד ברק שוב רואה עצמו מועמד לראשות הממשלה", הארץ, 19 בדצמבר 2008.
7. עדי אופיר, "זמן אמת", בתוך עדי אופיר (עורך), זמן אמת: אינתיפאדת אל-אקצה והשמאל הישראלי (ירושלים: כתר, 2001), עמ' 9.
8. במאמר המערכת שפורסם בפתח גיליון מיוחד של כתב העת תיאוריה וביקורת לציון ארבעים שנים ל"כיבוש" של 1967, יצא יהודה שנהב כנגד תפיסת המציאות הלקויה של השמאל הציוני והוסיף כי הוא "מודע לכך שדברים אלה עשויים להיות זהים לדברים הנישאים בפי אנשי הימין הרדיקלי. אכן, כך אני סבור, יש דמיון מסוים בדיאגנוזה, אך אין זה הופך אותה בהכרח למוטעית או לבלתי לגיטימית. ההבדל בין העמדות אינו בדיאגנוזה, אלא באופק הפוליטי שהן מכתיבות". יהודה שנהב, "למה לא כיבוש", תיאוריה וביקורת 31 (חורף 2007), עמ' 8.
9. יהודה שנהב, במלכודת הקו הירוק: מסה פוליטית יהודית (תל אביב: עם עובד, 2010), עמ' 19.
10. שנהב, במלכודת הקו הירוק, עמ' 21-20.
