הדפסה
גרסת PDF11. שנהב, במלכודת הקו הירוק, עמ' 29.
12. שנהב, במלכודת הקו הירוק, עמ' 32.
13. שנהב, במלכודת הקו הירוק, עמ' 111.
14. אזולאי ואופיר מדגישים כי המשטר הישראלי איננו דמוקרטיה ליברלית במובן המקובל של המושג, אלא דמוקרטיה אתנית, המרחיקה את האזרחים הפלסטינים (ערביי ישראל) משותפות בשלטון. עם זאת, אזרחים אלה, בניגוד לאחיהם הפלסטינים החיים תחת משטר הכיבוש, נהנים מהגנות ומזכויות מסוימות, ואינם חשופים כליל לכוחו הדכאני של הריבון. "את האזרחים הפלסטינים אפשר להזניח (במסגרת אפליה תקציבית ומנהלתית מבנית רבת-שנים), אבל אי-אפשר להפקיר… אי-אפשר לומר מה שיפתחאל אומר על המאפיינים הדמוקרטיים של המשטר הישראלי שהם בבחינת אפיונים חיצוניים לא-מהותיים. מדובר בהבדלים עקרוניים, שהדיפרנציאציות שהם יוצרים חוצות את כל הממדים של המשטר ושל מערך השליטה שלו וחודרות לכל תחום בחיי הנשלטים". אריאלה אזולאי ועדי אופיר, משטר זה שאינו אחד: כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר (1967- ) (תל אביב: רסלינג, 2008), עמ' 383.
15. אורן יפתחאל, "ספר זה שאיננו אחד", מטעם 17 (מרס 2009), עמ' 67.
16. יפתחאל, "ספר זה שאיננו אחד", עמ' 67-68.
17. ספרו של גדי טאוב, המתנחלים, מדגים היטב את הגישה הזו, והוא אכן ספג קיתונות של רותחין מימין ומשמאל. ראה גדי טאוב, המתנחלים: והמאבק על משמעותה של הציונות (תל אביב: ידיעות אחרונות, 2006). לדוגמה לביקורת חריפה מצד השמאל הרדיקלי על ספרו של טאוב, ראה יצחק לאור, "קול דודי הנה זה בא", הארץ, 12 בינואר 2007.
18. לרעיונות שונים, רובם תלושים, להחזרת פליטים או לתיקון העוול שנגרם להם ראה, למשל, נורמה מוסי ואיתן ברונשטיין, "מחשבות מעשיות על שיבת פליטים פלסטינים", סדק 3 (יולי 2008), עמ' 145-173; יוני אשפר, "השיבה בראייה פוליטית: מכשול לפשרה אחת, בסיס לפשרה אחרת", סדק 4 (יולי 2009), עמ' 103-91.
19. ההיסטוריון אמנון רז-קרקוצקין, לדוגמה, טוען כי "המושג 'פוסט-ציונות' משמש בשיח הישראלי בהוראות שונות המשתלבות זו בזו - ובכל המקרים דומה כי יותר משהוא תורם לדיון, הריהו מטעה ומטשטש". לדברי רז-קרקוצקין, "אין המושג 'פוסט-ציונות' כולל ערבים, אלא מתייחס במובהק ליהודים-ישראלים. ערבים אינם יכולים להיות פוסט-ציונים כשם שאינם יכולים להיות ציונים. באופן תיאורטי, הם יכולים להיכלל בתוך ההגדרה של 'פוסט-ציונות' - אבל זאת בתנאי שיוותרו על זהותם הלאומית הערבית, ויאמצו את הזהות המגדירה את עצמה כ'אזרחית'". לפיכך, "זו איננה זהות 'אזרחית' כפי שהיא מתיימרת להציג את עצמה, אלא זהות לאומית יהודית המגדירה את עצמה כ'פוסט-לאומית', זהות יהודית שמגדירה את עצמה כלא-יהודית". אמנון רז-קרקוצקין, "פוסט-ציונות והאתגר הדו-לאומי", אופקים חדשים 24 (אוגוסט 2005), http://ofakim.org.il/zope/home/he/1124479600/1124626659.
20. ראה לדוגמה את מאמרם של עדי אופיר ואריאלה אזולאי, "שיירים של אירופה", שבו כותבים המחברים, בשמו של הקולקטיב הישראלי: "אנחנו שיירים ארורים של אירופה… אנחנו קו חזית אחרון של הקולוניאליזם הצבאי שאירופה הסתלקה ממנו בבושת פנים לפני שנות דור. אנחנו קוץ שאירופה השאירה בקצה המזרח וארצות-הברית הפכה אחר כך את ההשלמה אתו למבחן כניסה למועדון המדינות הנאורות של הסדר העולמי החדש… אנחנו אתר ניסויים בעיקרון האוניברסלי היחיד שאירופה לא ידעה להציב לו גבולות - האוניברסליות של הרוע: כל אדם יכול למצוא את עצמו נוטל חלק באותו צירוף נורא של שנאת זרים, דיכוי, השפלה, אפליה גזענית, מחנות הסגר, טיהור אתני של שכונות וערים; כל אדם עלול להיות שותף למשטר רשע המייצר ומפיץ רוע; לכל עם, ולכל אחד בכל עם, זה עלול לקרות, לכל אחד, אפילו לאלה שהיו קרבנות". בתוך אריאלה אזולאי ועדי אופיר, ימים רעים (תל אביב: רסלינג, 2002), עמ' 196-195.
21. ראה בהקשר זה יהודה שנהב וחנן חבר, "המבט הפוסטקולוניאלי", תיאוריה וביקורת 20 (אביב 2002), עמ' 14.
22. ראה, למשל, ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל - בין ריבוי תרבויות למלחמת תרבות (תל אביב: עלמא ועם עובד, 2004); Gershon Shafir, Land, Labor and the Origins of the Israeli-Palestinian Conflict, 1882-1914 (Cambridge: Cambridge University, 1989).
23. קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים, עמ' 18.
24. גדי אלגזי, "מטריקס בבילעין: סיפור על קפיטליזם קולוניאלי בישראל של ימינו", תיאוריה וביקורת 29 (סתיו 2006), עמ' 189-188.
25. שלמה זנד, מתי ואיך הומצא העם היהודי? (תל אביב: רסלינג, 2008).
26. שלמה זנד, ההיסטוריון, הזמן והדמיון: מאסכולת ה'אנאל' ועד לרוצח הפוסט-ציוני (תל אביב: עם עובד, 2004), עמ' 116.
27. יואב פלד וגרשון שפיר, "הסכסוך הישראלי-פלסטיני והחברה האזרחית בישראל", בתוך יואב פלד ועדי אופיר (עורכים), ישראל: מחברה מגויסת לחברה אזרחית? (ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2001), עמ' 194.
28. הביטוי "רצח עם סמלי" הופיע במקור במאמר שפרסם לב גרינברג בעיתון הבלגי La Libre במרס 2004, ועורר סערה רבה בארץ. ראה Lev Grinberg, “Genocide symbolique,” La Libre, March 29, 2004. בעניין זה ראה גם אביב לביא, "מאמר בגב האומה", הארץ, 5 במאי 2004.
29. לב גרינברג, "דמוקרטיה מדומיינת בישראל: רקע תיאורטי ופרספקטיבה היסטורית", סוציולוגיה ישראלית ב:1 (1999), עמ' 240-209.
30.אורן יפתחאל, "אתנוקרטיה, גיאוגרפיה ודמוקרטיה: הערות על הפוליטיקה של ייהוד הארץ", אלפיים 19 (2000), עמ' 105-78.
31. בהקשר זה ראה, למשל, אלה שוחט, המהפכה המזרחית: שלוש מסות על הציונות והמזרחיים (ירושלים: המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, 1999); יהודה שנהב, היהודים-הערבים: לאומיות, דת ואתניות (תל אביב: עם עובד, 2003).
32. סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל, 2003-1948 (תל אביב: עם עובד, 2004), עמ' 269.
33. יוסי לוס, "'אבל חשבתי שאתה אשכנזי': המזרחיות כזהות רדיקלית ודמוקרטית של החברה הישראלית", בתוך יוסי יונה, יונית נעמן ודוד מחלב (עורכים), קשת של דעות: סדר יום מזרחי לחברה בישראל (ירושלים: ספרי נובמבר, 2007), עמ' 59 (ההדגשה במקור).
34. אורית קמיר, כבוד אדם וחוה: פמיניזם ישראלי, משפטי וחברתי (ירושלים: כרמל, 2007), עמ' 16-15.
35. בעניין "הפמיניזם המזרחי" ראה, למשל, שלומית ליר (עורכת), לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית (תל אביב: בבל, 2007); הנרייט דהאן-כלב, "פמיניזם בין מזרחיות לאשכנזיות", בתוך דפנה יזרעאלי, אריאלה פרידמן, הנרייט דהאן-כלב, חנה הרצוג, מנאר חסן, חנה נווה וסילביה פוגל-ביז'אוי, מין מיגדר פוליטיקה (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1999), עמ' 266-217.
36. חנה ספרן, לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל (חיפה: פרדס, 2006), עמ' 165.
37. Robert Hughes, Culture of Complaint: The Fraying of America (New York and Oxford: Oxford University, 1993).
38. Maya Angelou, Singin’ and Swingin’ and Gettin’ Merry Like Christmas (New York: Random House, 1976), p. 85.
39. אריאלה אזולאי, "עצמאות: השלטון תמיד זר", סדק 1 (מאי 2007), עמ' 82. ראה גם באתר עמותת 'זוכרות', www.zochrot.org/index.php?id=631.
40. אזולאי, "עצמאות", עמ' 83.
41. אזולאי, "עצמאות", עמ' 84.
42. עדי אופיר, "על זמן ומרחב במצב החירום", בתוך יהודה שנהב, כריסטוף שמידט ושמשון צלניקר (עורכים), לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום (ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2009), עמ' 65.
43 .לדיון ב"קולוניזציה" של החיים בידי המשפט ראה Jurgen Habermas, Theory of Communicative Action, 2 vols., trans. Thomas McCarthy (Boston: Beacon, 1984 & 1987).
44. רונן שמיר, "הפוליטיקה של הסבירות: שיקול דעת ככוח שיפוטי", תיאוריה וביקורת 5 (סתיו 1994), עמ' 12.
45. קרל שמיט, תיאולוגיה פוליטית, תרגם רן הכהן (תל אביב: רסלינג, 2005), עמ' 32.
46. ראה בהקשר זה אסף שגיב, "מצב החירום ומצב החירות", תכלת 27 (אביב התשס"ז/2007), עמ' 79-41.
47. יהודה שנהב, "חללי ריבונות, החריג ומצב החירום: לאן נעלמה ההיסטוריה האימפריאלית?" תיאוריה וביקורת 29 (סתיו 2006), עמ' 217. "הניסיון הישראלי" שאליו מתייחס שנהב הוא העובדה שהמדינה היהודית מצויה במצב חירום מתמשך לאורך כל שנות קיומה. פקודת סדרי השלטון והמשפט, שנחקקה מיד לאחר הכרזת העצמאות, העניקה למועצת המדינה הזמנית את הסמכות להודיע על קיומו של מצב חירום ולהתקין תקנות שכוחן יפה "לשנות כל חוק, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים, וכן להטיל או להגדיל מסים או תשלומי חובה אחרים". ואמנם, ארבעה ימים לאחר מכן הוכרז בפועל על מצב חירום, ומדי חודשים מספר טורחת הכנסת להאריך את תוקפו. נוסף על כך, הסדרי השלטון בישראל העניקו לממשל סמכויות חירום רחבות, שחלקן מקורן במנדט הבריטי וחלקן פרי חקיקה חדשה. הממשלה רשאית, למשל, להתקין תקנות לשעת חירום מבלי לקבל את אישורה של הכנסת ובסתירה לחוקיה. אולם למרות מצב עניינים זה, המפקיד בידי הרשות המבצעת כוח עצום, ישראל מצליחה לשמור על כללי הדמוקרטיה הבסיסיים. כפי שכותבת המשפטנית רות גביזון, "צריך לומר שאין היום בישראל חריגות בולטות בפועל או פגיעות בולטות בזכויות אדם שמתאפשרות מפני שישראל נמצאת במצב חירום מתמיד מאז הקמתה". ראה רות גביזון, "הסדרה חוקתית של מצב חירום", בתוך שנהב, שמידט וצלניקר, לפנים משורת הדין, עמ' 50 (ההדגשה במקור). השמאל הרדיקלי מסרב, כמובן, להתרשם מן ההישג הזה, משום שלדידו השערורייה האמיתית היא מצב החירום הברוטלי שמקיים הכובש הישראלי ב"שטחים הכבושים". לטענת עדי אופיר, ההפרדה בין המרחב שבו חל המשפט הישראלי ובין המרחב שבו פועל צה"ל בחופשיות תחת המטרייה של צווי החירום הופכת את חיי הלא-אזרחים הפלסטינים ל"גיהינום" ואת השטחים שנכבשו ב-1967 ל"אזור אסון". ראה אופיר, "על זמן ומרחב במצב החירום", עמ' 59.
48. יהודה שנהב, "פתח דבר", תיאוריה וביקורת 30 (קיץ 2007), עמ' 5.
49. ג'ורג'יו אגמבן, "הומו סאקר: הכוח הריבוני והחיים החשופים", תרגמו נמרוד אביעד ומוניקה פולק, בתוך שי לביא (עורך), טכנולוגיות של צדק: משפט, מדע וחברה (תל אביב: רמות, 2003), עמ' 407. ראוי לציין שמדובר בתרגום חלקי בלבד של המקור. להמשך הדיון ראה גם ג'ורג'יו אגמבן, "מצב החירום", בתוך שנהב, שמידט וצלניקר, לפנים משורת הדין, עמ' 215-129.
50. אופיר, "על זמן ומרחב במצב החירום", עמ' 66.
51. מישל פוקו, תולדות המיניות 1: הרצון לדעת, תרגם גבריאל אש (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996), עמ' 94.
52. אופיר דווקא מביע תקווה שאפשר יהיה לבתק את "הקשר הגורדי לכאורה בין השגחה להפקרה", אבל מודה ש"ההבדלים האלה הולכים ומיטשטשים במהלך ההיסטוריה המודרנית". הוא מסרב לוותר על הדרישה המוסרית - המעוגנת בקריאה התיאורטית - לכונן מדינת השגחה שלא תהא בה בעת גם מדינת אסון, אבל גם למקרא הניתוח שלו מתקבל הרושם שזוהי אפשרות דחוקה מבחינה מעשית, ולו רק משום שהמדינה המודרנית אינה יכולה לחדול מעיסוק אינטנסיבי בבעיות של ביטחון חוץ ופנים. ראה אופיר, "על זמן ומרחב במצב החירום", עמ' 68-67.
53. ראה, למשל, יהודה שנהב, "על האוטו-נומיות של הפוליטי", תיאוריה וביקורת 34 (אביב 2009), עמ' 192-181; מיכל גבעוני, "לא להימשל כך: קווים לדמותה של הפוליטיקה הלא-ממשלתית", תיאוריה וביקורת 34 (אביב 2009), עמ' 202-191.
54. Michel Foucault, Security, Territory, Population: Lectures at the College De France, 1977–1978, trans. Graham Burchell (New York: Palgrave Macmillan, 2007), p. 390.
55. Jacques Ranciere, Disagreement: Politics and Philosophy, trans. Julie Rose (Minneapolis: University of Minnesota, 1999).
56. Giorgio Agamben, Means without End: Notes on Politics, trans. Vincenzo Binetti and Cesare Casarino (Minneapolis and London: University of Minnesota, 2000), p. 87.
57. השמאל הרדיקלי בישראל, למשל, התבצר היטב באקדמיה, ובעיקר בפקולטות למדעי הרוח והחברה. החירות הפוליטית שלה הוא זוכה במקומות אלה מעוררת בו לעתים שיכרון כוח ונוטעת בו את הרושם כי הקמפוס הוא נחלתו הבלעדית. בשנה שעברה, למשל, יצאו כמה מרצים מאוניברסיטת תל אביב נגד כוונת הפקולטה למשפטים להזמין את אלוף משנה פנינה שרביט-ברוך, ראש המחלקה לדין בינלאומי בפרקליטות הצבאית, להעביר שיעורים בין כתליה. המתנגדים, הידועים כמי שאינם מהססים להפוך את כיתותיהם לבמות לתעמולה פוליטית בוטה, טענו כי אל לה לאקדמיה לארח קצינה אשר הכשירה את "פשעי המלחמה" של צה"ל כנגד האוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה. העובדה שחלק הארי מתקציב האוניברסיטה ממומן בידי מדינת ישראל ובידי תורמים בעלי השקפת עולם ציונית לא נתפסה בעיניהם, כנראה, כרלוונטית. ראה עפרי אילני, "מרצים: למנוע העסקתה של אל"מ פנינה שרביט-ברוך שהכשירה הלחימה", הארץ, 1 בינואר 2009.
58. חגי מטר, "מול רוע מוחלט", בתוך פרץ קדרון (עורך), עד כאן! עדויות של סרבנים (תל אביב: חרגול וספרי עליית הגג, 2004), עמ' 133-134.
59. יצחק לאור, "הכי מוסרי בעולם. עובדה", הארץ, 14 באפריל 2009.
60. מירון רפפורט, "מוקצה", הארץ, 6 במאי 2005.
61. Eyal Weizman, Hollow Land: Israel’s Architecture of Occupation (London and New York: Verso, 2007), p. 157 (להלן ארץ חלולה).
62. ויצמן, ארץ חלולה, עמ' 205. להומאניטריזם הגלובלי צמחו לא מעט מבקרים רדיקליים, המאשימים אותו ב"חלוקת עבודה" עם המשטרים שאת מעלליהם הוא מבקש לכאורה לתקן. ראה, למשל, Mark Duffield, “Governing the Borderland: Decoding the Power of Aid,” Disasters 25:4 (2001), pp. 308-320. עדי אופיר ומיכל גבעוני מציגים עמדה אוהדת יותר - אם כי לא נקייה מביקורת - ביחס לפעולה ההומאניטרית. ראה עדי אופיר, "טכנולוגיות מוסריות: ניהול האסון והפקרת החיים", תיאוריה וביקורת 22 (אביב 2003), עמ' 103-67; מיכל גבעוני, "למי אכפת [מה לעשות?]? תגובות בישראל על אסון ביאפרה", תיאוריה וביקורת 23 (סתיו 2003), עמ' 81-57.
63. מובן שהערה זו נכונה רק באשר לשמאל הרדיקלי היהודי בישראל. שותפיו בקרב אזרחי המדינה הערבים אינם סובלים מעכבות דומות. בהקשר זה ראה דן שיפטן, "זהותם החדשה של הח"כים הערבים", תכלת 13 (סתיו התשס"ג/2003), עמ' 49-23.
64. חנן חבר, "הערה על עמדת האינטלקטואל הישראלי", בתוך אופיר, זמן אמת, עמ' 195.
65. חבר, "הערה על עמדת האינטלקטואל הישראלי", עמ' 195.
66. גדעון לוי, "רק בכוח", בתוך אופיר, זמן אמת, עמ' 91.
67. ז'אן פול סארטר, "הקדמה למהדורת 1961", בתוך פרנץ פאנון, מקוללים עלי אדמות, תרגמה אורית רוזן (תל אביב: בבל, 2006), עמ' 36-35.
68. אזולאי ואופיר, משטר זה שאינו אחד, עמ' 443.
69.בהקשר זה מתגלעות מחלוקות עזות בקרב האינטלקטואלים הרדיקליים. רק מיעוטם מבקשים לראות בכינונה של "מדינת כל אזרחיה" - מונח שטבע חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה, אינטלקטואל ערבי-נוצרי אשר נהנה מפופולאריות עצומה בחוגי השמאל הרדיקלי היהודי עד שנחשף כמשתף פעולה עם חיזבאללה ונאלץ להימלט מישראל. בקווים כלליים, "מדינת כל אזרחיה" היא קהילייה פוסט-לאומית, המעניקה זכויות שוות ומלאות לכל האזרחים החיים במסגרתה, מבלי לייחס שום משמעות חוקתית ופוליטית לזהותם האתנית, הדתית או התרבותית. האידיאל הזה עולה בקנה אחד עם גישות מרכזיות בחשיבה הליברלית - עובדה העשויה להסביר לא רק את הביקורת שהוא מעורר בחוגים רדיקליים רחבים, שלפיה הוא אינו מייחס די חשיבות לזהויות קולקטיביות, אלא גם את כוח המשיכה שלו בעיני בית המשפט העליון בישראל. מצדדי החלופה הדו-לאומית, לעומת זאת, תומכים בייסודו של משטר המבוסס על ריבונות משותפת, המכירה בזכויות הדתיות והלאומיות המלאות של שני העמים החיים על אותה כברת אדמה. ואילו חסידי הדגם הרב-תרבותי - המורכב יותר - רואים לנגד עיניהם חברה שבה מתקיימות זו לצד זו מגוון קהילות בעלות זהויות תרבותיות מובחנות, המוותרות על השאיפה להגמוניה בזירה הציבורית בתמורה לאפשרות לטפח את מורשותיהן ואת מאפייניהן הייחודיים במרחב שבו הן נהנות ממידה של אוטונומיה. לטיעונים בזכות "מדינת כל אזרחיה" ראה עזמי בשארה, "על שאלת המיעוט הפלסטיני בישראל", תיאוריה וביקורת 3 (חורף 1993), עמ' 21-7; לעמדה דו-לאומית ראה רז-קרקוצקין, "פוסט-ציונות והאתגר הדו-לאומי"; לדוגמה לתפיסה רב-תרבותית ראה יוסי יונה, בזכות ההבדל: הפרויקט הרב-תרבותי בישראל (ירושלים ותל אביב: מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2005).
70. אזולאי ואופיר, משטר זה שאינו אחד, עמ' 459.
71. שנהב, במלכודת הקו הירוק, עמ' 168.
72. אזולאי, "עצמאות", עמ' 84.
73. לדיון באתיקה הגנוסטית ראה, לדוגמה, Jean-Pierre Mahe, “Gnostic and Hermetic Ethics,” in Roelof van den Broek and Wouter J. Hanegraaff, eds., Gnosis and Hermeticism from Antiquity to Modern Times (Albany: State University of New York, 1998), pp. 21-36.
74. Slavoj Zizek, Violence: Six Sideways Reflections (New York: Picador, 2008), p. 217.
