הדפסה
גרסת PDFאותו דחף עומד גם ביסוד הצטרפותם הנלהבת של ישראלים בעלי השקפות אנטי-ציוניות לקריאות להחרים את מדינתם ולבודדה בזירה הבינלאומית. ההתגייסות הזו, המעוררת זעם רב בישראל, מעידה על המיאוס המוחלט שחשים הרדיקלים מן המדינה היהודית ועל אמונתם כי אין ביכולתה לתקן את דרכיה בכוחות עצמה. אילן פפה, "היסטוריון חדש" שנוי במחלוקת, הסביר בריאיון שהעניק לעיתון הארץ ב-2005 מדוע הוא מצדד בהטלת חרם בינלאומי על האקדמיה הישראלית:
השמאל הציוני הוא לא המיליה שלי. המיליה שלי הוא המיליה הפלסטיני, המיליה שלי הוא המיליה הבינלאומי המתקדם והשמאלי. צריך לדעת, גם אני התלבטתי מאוד בעניין של החרם, התייסרתי. הגעתי למסקנה, ויכול להיות שאני טועה, שאין שום סיכוי שמתוך מדינת ישראל תקום תנועה משמעותית שתסיים את הכיבוש. אין, ולא משנה כמה אנשים טובים יש בארץ. אם נחכה לתנועה אפקטיבית שתסיים את הכיבוש, מה שיקרה בסוף זו השמדה טוטלית של העם הפלסטיני… יכול להיות שאין סיכוי גם לדרך שלי, יכול להיות שהפלסטינים נידונו לכליה, אבל אני לא רוצה לחיות כמי שלא עשה את כל מה שהוא יכול כדי לעצור את זה. והדבר היחיד שיכול לעצור את ישראל הוא לחץ מבחוץ.60
הכמיהה להתערבות זרה, למין "דאוס אקס מכינה" שישים קץ להתנהלותה הנפשעת של ישראל, ממלאת תפקיד הולך וגדל בחלומותיהם של רדיקלים מסוגו של פפה. דא עקא שההיחלצות ההומאניטרית של הקהילה הבינלאומית לטובת הפלסטינים רחוקה מלענות על ציפיותיהם, וחלקם אף מותחים עליה ביקורת ורואים בה הגשת סיוע עקיף לכובש הישראלי. האדריכל אייל ויצמן, למשל, מלין בספרו , שראה אור ב-2007, כי ארצות-הברית ואירופה, שניאותו להקצות סכומי כסף עצומים לצורך שיקומה של הרשות הפלסטינית, רק "שחררו בכך בפועל את ישראל מן האחריות המוטלת עליה על פי החוק הבינלאומי".61 ברוח דומה הוא מבקר את אונר"א ('סוכנות הסעד והתעסוקה של האומות המאוחדות למען פליטי פלסטין במזרח התיכון') על ששיפצה את מחנות הפליטים הפלסטיניים והקימה בהם מבני קבע, תשתית ביוב ודרכים רחבות, שהרי בכך היא מקלה את חדירתם של כוחות הצבא הישראלי לאזורים אלה. "בקבלה על עצמה אחריות לרווחה ולתחזוק הארכיטקטורה במצב של קונפליקט מתמשך, נחשפה תכנית אונר"א כאחד המקרים המובהקים של 'הפרדוקס ההומאניטרי' - [ראיה לכך] שסיוע הומאניטרי עלול לשרת בסופו של דבר את הכוח המדכא", כותב ויצמן.62
אם הפנטזיות על ביתוק הקשר הגורדי של הכיבוש (ובעקבותיו, אולי גם על קִצו של האפטרהייד הציוני) באמצעות "לחץ מבחוץ" מקבלות לעתים צביון אפוקליפטי, אם התרחיש שהן רוקמות כרוך בהכרעתו של צה"ל בשדה המערכה בידי כוחות בינלאומיים, כפי שאירע למיליציות הסרביות או לצבאו של סדאם חוסיין, הרי שהרדיקלים הישראלים נמנעים, בדרך כלל, מלתת לכך ביטוי פומבי. ככלל, תמיכה גלויה באלימות או במאבק מזוין נגד ישראל היא קו אדום שאותו אפילו החריפים שבשוללי הציונות המקומיים נזהרים מלחצות.63 איש מהם אינו להוט לאשר במו פיו את האשמות הבגידה המוטחות חדשות לבקרים בשמאל הרדיקלי, אולם חלקם בוחנים מפעם לפעם את הגבולות. זמן קצר לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה, שגבתה את חייהם של למעלה מאלף אזרחים ישראלים ושל מספר רב יותר של פלסטינים, כתב חוקר הספרות חנן חבר בטקסט שפרסם בקובץ המאמרים זמן אמת:
דווקא כדי לשרת את עמו נאלץ… האינטלקטואלי הישראלי-יהודי לנטוש את מיקומו בתוך עמו. כדי לעשות זאת הוא נדחף לעמדה שדוברי הימין כבר הגדירו כבגידה. מהי אם כן עמדתו הביקורתית האפשרית של אינטלקטואל לנוכח הסיטואציה של "אינתיפאדת אל-אקצה"? כפי שטען ז'אן פול סארטר, העמדה הביקורתית של האינטלקטואל היא זו שמיקומו הפרטיקולרי בה עומד בסתירה למיקומו האוניברסלי; סתירה בין הפרטיקולריות של היותו חלק מן העם היהודי-ישראלי לבין המבט האוניברסלי הרואה את צדקת תביעתם של הפלסטינים ומזדהה עם תחושתם וציפיותיהם. ומתוך כך, סתירה והתנגדות בין מי שמוסיף על פי הציווי הפרטיקולריסטי להזדהות עם בני עמו הנמצאים מעברו האחד של מתרס המלחמה עם הפלסטינים, לבין מי שתומך בעמדתם ומוכן להצדיק את פנייתם לאלימות.64
חבר פותר את הדילמה בין נאמנות פרטיקולרית ובין מחויבות לצדק אוניברסלי בטענה שבהפנותו עורף למדינתו מיטיב בעצם "האינטלקטואל הישראלי-יהודי" עם בני עמו, אף שהם, בקוצר ראותם, מזהים בו רק בוגד. ההכרעה לטובת נקודת המבט האוניברסלית משמעה, מבחינתו, הצדקת האלימות הפלסטינית בתור "השלב האחרון לשחרור מן הכיבוש הישראלי".65 העיתונאי גדעון לוי מעדיף לבטא את תמיכתו במאבק הפלסטיני בצורה ישירה יותר. "הישראלים", הוא מצהיר במאמר פרי עטו שהתפרסם באותו קובץ, "מבינים רק כוח. הם משנים את עמדותיהם אך ורק בעקבות הפעלת כוח, רצוי אלים ומגיר דם, והם מעולם לא ויתרו, לא שינו עמדה, חצי עמדה, רבע עמדה, מבלי שהופעל עליהם כוח… מאז יום הכיפורים ב-1973 ועד חג המולד 2000, לא רק שהאלימות השתלמה, בסופו של חשבון, לערבים, אלא שהישראלים גם הוכיחו להם שהאלימות היא הדרך היחידה הפתוחה בפניהם, אם הם חפצים בחופש, בעצמאות, בחירות או בהחזרת השטחים שנכבשו מהם - בכוח, כמובן".66
מי שמחפש בעמדותיו של השמאל הרדיקלי איזה מצע אידיאולוגי סדור, מעבר לשלילת הציונות, עשוי אולי להשתומם על הסולידריות הגורפת עם הפלסטינים. אחרי הכל, בראש המאבק הפלסטיני בישראל ניצבים הלאומנים המושחתים של פת"ח מזה והקנאים הדתיים של חמאס מזה - לא בדיוק החומרים שמהם קרוצה קהילייה נאורה ומתוקנת. אלא שבמקרה הישראלי, כמו במקרה של המערב בכללו, נכונותם של הרדיקלים ליצוק מים על ידיהם של רודנים וטרוריסטים אינה נובעת מהזדהות אמיתית עם האויב, אלא מן הסלידה העזה שהם חשים כלפי החברה שבה הם פועלים. והסלידה הזו, כפי שנוכחנו, מגיעה לעתים עד כדי תמיכה באלימות. הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר, שאותו מזכיר חנן חבר בקטע שצוטט לעיל, הריע ל"לוחמי השחרור" של העולם השלישי אשר טבחו במתיישבים האירופים. במבוא שחיבר ב-1961 לספרו של פרנץ פאנון, מקוללים עלי אדמות, המטיר אש וגופרית על בני עמו הצרפתים ועל מורשת המערב: "היום חושף היליד את האמת שלו; המועדון הכה סגור שלנו חושף לפתע את חולשותיו: מדובר היה לא פחות ולא יותר במיעוט. יתרה מכך, מאחר שהאחרים הופכים עצמם לבני אנוש כנגדנו, נראה כי אנו אויבי המין האנושי; האליטה חושפת את טבעה האמיתי: חבורה של פושעים. הערכים היקרים שלנו צוללים למצולות; כשמתבוננים בהם מקרוב, אין אחד שלא מוכתם בדם".67 נדמה שאין איש שמאל רדיקלי במדינת ישראל שלא היה חותם בחפץ לב על הדברים האלה.
כאמור, אי-אפשר להאשים את חוגי השמאל האנטי-ציוני באי-עשייה; הם טורחים להקים המולה גדולה, ועושים זאת בכישרון רב, בהתחשב במספרם המועט יחסית. אבל התנגדותם לשירות הצבאי, תמיכתם בחרם בינלאומי על ישראל ונכונותם ללמד סנגוריה על אויביה הגרועים ביותר של המדינה מעידים כי ה"התנגדות" שחורתים הרדיקלים על דגלם העמידה אותם בפועל מחוץ למעגלי ההשתתפות בחברה הישראלית. רובם בחרו בעמדה הזו מתוך מיאוס וחלקם נקלעו אליה בלית ברירה, מבחינתם, אבל התוצאה היא אחת: השמאל הרדיקלי נואש מן האפשרות לשנות "מבפנים". ולא מן הנמנע, בהתחשב בכיוון שבו הוא מתקדם בהווה, כי בעתיד יזנח את עצם התקווה לשנות דבר מה בכלל.
