הדפסה
גרסת PDF אפשר להבין אפוא מניין נובעים תסכוליו של השמאל הרדיקלי בישראל ולאן מועדות פניו. נכון, פעיליו אינם שוקטים על השמרים: הם מפגינים יד ביד עם פלסטינים, מתקוטטים עם חיילי צה"ל ועם שוטרי מג"ב ליד גדר ההפרדה, עורכים אירועים "אלטרנטיביים" בתגובה לחגים לאומיים ויוזמים מיצגים של אמנות מגויסת. האינטליגנציה האנטי-ציונית, מצומצמת בהיקפה אך חסרת מנוחה וקולנית, מפרסמת מאמרים, מוציאה לאור ספרים ומתעדת באובססיביות את העוולות שמחוללים, לטענתה, הממסד הציוני וכוחות הכיבוש. עם זאת, יש משהו מטעה בפעלתנות הזו; היא עשויה לעורר רושם של מעורבות עמוקה במרחב הציבורי המקומי, אך הדחף המניע אותה כיום דווקא מרחיק אותה מן הזירה הזו. חזית ההתנגדות הרדיקלית למדינה היהודית אינה מעוניינת באמת בנטילת חלק כלשהו - אפילו מעמדה אופוזיציונית - בסדר הישראלי; היא נואשה ממנו זה מכבר. היא מחפשת את הדרך החוצה.
הלך הרוח הזה מיתרגם לצורות שונות של התנתקות, שהבולטת שבהן היא הסרבנות. אף שחלק גדול מן הסרבנים ומאלה המצדדים בהם מצהירים כי הם רואים עצמם כאזרחים נאמנים ומחויבים, המתנגדים רק לשירות צבאי ב"שטחים הכבושים", בכל זאת יש בתופעה, או לפחות בפרשנות שמעניקים לה כמה מנציגיה הבולטים, היבט של התרסה כנגד ההוויה הישראלית בכללותה. חגי מטר, אקטיביסט רדיקלי שנידון ב-2004 לשנת מאסר בגין סירובו לשרת בצה"ל, משוכנע כי רשעותה התהומית של החברה הזו לא הותירה לו כל ברירה:
אני יכול להצהיר בלב שלם שישראל הגיעה לשפל מוסרי שעוד לא נראה כמותו… כיום מגיעות כבר המיליטריזציה והגזענות לרמה של פאשיזם. דיכוי המחשבה הביקורתית, ההשלמה הגורפת עם כל פשעי הכיבוש, האלהת הצבא והחלחול האיטי של עקרונות "הטיהור האתני" - כל אלה מהווים רק חלק ממגמת ההידרדרות של החברה. לכך יש להוסיף את ההתנכלויות השיטתיות לאזרחי ישראל הפלסטינים, את האלימות רווית השנאה המופנית כלפי מפגינים שוחרי שלום ואת אטימות הלב הגורפת כלפי כל החריגים והחלשים. עם כל אלה אני מסרב לשתף פעולה… בבית למדתי על דיכוי ועל צדק. מול רוע מוחלט כמו זה שקיים כאן כיום, אין דרך פעולה אחרת.58
הדחייה העזה כל כך שחש חגי מטר אינה מסתכמת רק בהתנגדות לשירות בשטחים או להתגייסות ל"צבא הכיבוש". הוא אחוז פלצות לנוכח "הרוע המוחלט", כהגדרתו, שפשה בכל הרקמות של החברה הישראלית - והוא מחליט להוציא עצמו מחוץ למערכת הזו ולהתייצב כנגדה. נימה דומה שולטת בדבריו החריפים של המשורר והפובליציסט יצחק לאור בגנות השירות בצבא:
הגיע הזמן לומר משהו על מה שמעוללים אצלנו המדינה וצבאה לנתיניהם, כולל לחיילים הנדבקים בנגיף האכזריות, ובחסות קשוחה של קולקטיב, שאין דומה לו בעולם הדמוקרטי. כל הזוועות שצה"ל ביצע מתרחשות תמיד בחסות "חוק גיוס חובה", שאיננו רק חוק, כמו תשלום מס הכנסה, או נהיגה בצד ימין, אלא מצווה קדושה. לא ללכת לצבא פירושו להיות "פסיכי", ורק "פסיכים" לא הולכים לצבא ולא טובלים את ידיהם בדם הטקסי. זוהי הנורמה המוסרית העליונה של החברה הישראלית והיא מכסה על הכל, בהכחשה ובקבלת הדין. המערכת כולה - חינוך וצבא, שב"כ ומשפט, תקשורת וספרות - מוציאה מן השיח לא רק את האפשרות להיאבק נגד, או להיות שפוי ולא להשתייך, אלא אפילו לקבל את האפשרות שמשהו בה אינו מוסרי מיסודו.59
אם ישראל היא "קולקטיב שאין דומה לו בעולם הדמוקרטי", חברה חסרת רחמים הכופה על בניה טקס חניכה מפלצתי של טבילה בדם, כי אז הבחירה השפויה היא, כדבריו של לאור, "לא להשתייך". ההיגיון של הסרבנות, על פי לאור ומטר, נובע פחות מן הרצון למחות ויותר מן ההכרעה על הדרה עצמית: מאחר שהשירות הצבאי נתפס עדיין בעיני רבים כתמצית הישראליוּת, כ"נורמה המוסרית העליונה של החברה הישראלית", הרי שאין מחווה בוטה יותר של יציאה וולונטרית מן הכלל, של נטישה זועמת בטריקת דלת, מן האקט הזה.
